זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 9

יום אחד אחרי-הצהריים טייל רמי ברחוב רידינג ברמת-אביב כשהוא דוחף לפניו עגלת-תינוק ובה יובלי הקטן. הוא התפלל בליבו שהילד לא ירצה לעשות את הקקה המסריח שלו, שהיה גורם לו כמעט להקיא כל אימת שהיה עליו להחליף לו חיתול. כך הרגיש למרות האהבה העזה שרחש לצאצא שלו.
סנדלי-העץ השמיעו את נקישותיהם והתינוק מילמל: "אבא! אבא! אבא!..." בהטעמה עולה ויורדת, כטועם במילה יחידה זו שידע טעמים רבים ושונים. עגלת-הטיול היתה גבוהה במקצת, ושמשייה מעליה. קומתו של רמי, שמן מעט וגוץ, כמו הודגשה נמיכותה בגלל גובה העגלה. הוא היה ממושקף, במכנסיים קצרים, קיציים, וחולצת טריקו לבנה ורחבה.
מולו במדרכה פסעה אותה שעה אימה של מירה. היא נשאה זר פרחים עטוף נייר לבן ודק, אריזת-בית, וחבילה לא גדולה עטופה היטב בנייר של מעדנייה. לפניה צעד אדם לא-צעיר אשר מחצית-פניו הימנית היתה כתם אדום בולט של מחלת עור גרועה. זה עורר את תשומת-ליבו של רמי, ולכן לא מיד הבחין בזו שמתקדמת ובאה לקראתו.
היתה שעה לא רועשת. זמזום מטוס הנוחת בשדה-רידינג הסמוך, המייה של תנועת מכוניות מתמדת בכביש חיפה הסמוך, והשמש הנוטה לשקוע, נשקפת בשמשות של אור לבן בוהק בבתים רבי-הקומות, הצופים אל פני הים.
"את מי אני רואה – רמי!" פרצה אימה של מירה בשמחה למראהו, וזאת לאחר מבוכה קצרצרה, רגעית, שכמעט ולא הורגשה.
"אימא של מירה! שלום!" הצליח גם רמי להתרגל להפתעה זו בעוד מועד ולשחק את המשחק הלבבי. הם לחצו ידיים. הם נפגשו-ממש פעמים בודדות, וידעו זה על זה בעיקר מתוך דברי אחרים.
"מה שלומך, רמי? אני מוכרחה לראות את הילד."
"בבקשה." היה רמי קורן מנחת.
האם התכופפה לעבר העגלה, ורמי, מצד שני, נטוי אף הוא מעליה.
"איזה תינוק נחמד!" הושיטה אליו יד. "קוּקוּ... קוקו... איך קוראים לו?"
"יובלי." השיב רמי בגאווה.
"ולא על שם אבא שלך?"
"לא." אמר רמי. "שמעתי שזה עוד פעם מודרני עכשיו, שמות ישנים, אבל אני לא."
"פּוּצִינְיוּ, מוּצִינְיוּ, יובלי, יובלִינְיוּ... בן כמה הוא?"
"שנה."
"וכבר אומר – אבא?"
"אומר אבא וקקה." היה רמי מאושר.
"קוּקוּ... קוקו... תענוג להסתכל. ואיה לא רצתה שיקראו לו על שם אבא שלה? איזה ראש! והעיניים, ממש קופי של איה. תראה איך שהוא צוחק! החיוך של איה, בדיוק!"
"מה אפשר לעשות." הזדקף רמי. "ככה זה בחיים. הוא גם יודע כבר 'איפה חשמל?'"
התינוק היה משמיע מדי פעם "אבא, אבא... הִי... הִי... אבא, אבא..." ורמי העסיק עצמו בבקבוק-מים פקוק בפיטמה, ומוצץ ומגבת קטנה, לא נקייה ביותר.
"איפה חשמל? – יופי! בגיל שלו." הזדקפה. "ומה אצלך, רמי?"
"או.קַי בסיידר." השיב רמי ברישול.
"איפה אתה עובד?"
"בממשלה."
"ואיך העבודה?"
"ברוך-השם, כמו שאומרים, עובדים. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."
"ומה שלום איה?"
"כרגיל. עייפה."
"לא עולה לך יותר מדי על הראש?" נשמעה דאגה בקולה.
"לא נורא. מתרגלים. את יודעת איך זה, כל יום גדלים ומתבגרים, ברוך-השם."
"אני סומכת עליך, רמי, אתה היית תמיד בחור נבון."
"בסך-הכול, בואי נאמר, העיקר הבריאות, לא?"
"אני כל כך שמחה לראות את הבן שלך. ויש לכם גם בת, שמעתי – "
"אורית'לֶה."
"אתה יודע. תמיד חיבבתי אותך. אני באמת חושבת שאתה בחור טוב."
"טוב," הוא היה קצת במבוכה, "אני כבר קצת בגיל שכזה, את יודעת..."
"לפעמים אני חושבת לעצמי, הלוואי שמירה לא היתה בררנית כזאת..."
"מה אפשר לעשות?" משך רמי בכתפו, "אם תסלחי לי על הביטוי, אני חושב שיש לה קצת כל מיני שיגעונות שכאלה..."
"אתה מספר לי? אני אמנם האימא שלה, אבל לך אני יכולה להגיד בלי בושה – מירה לא בסדר. בהחלט לא. היה לה בחור נחמד ומוכשר כמוך, ופתאום לקום, ולזרוק את הכול, כאילו שכל האושר שבחיים זה להיות עצמאית, לבד."
"נו, טוב, ככה זה, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, כמו שאומרים, יותר קשה להיות אישה מאשר גבר, חוץ מהמלחמות, כמובן."
"הכי גרוע זה להיות לבד. שמע לי."
"כן. מתסכל מאוד."
"תסלח לי רמי אם אני אשאל אותך בהזדמנות הזאת שאלה מאוד לא דיסקרטית..."
"בבקשה..." היה נבוך מעט, כחושש ממלכודת.
היא אזרה כוח לאחר שתיקה קצרה. "אולי יש לך חבר נחמד, בעבודה, אתה יודע, מסודר, אפילו גרוש, אלמן... אפילו קצת מבוגר..."
"כן, בסך-הכול..."
"והייתם יכולים להזמין ערב אחד אליכם הביתה אותו, ואת מירה, אולי היה יוצא מזה משהו. מפני שאתה הלא מכיר אותה. מירה היא בחורה גאוותנית, קשה לדבר איתה, בייחוד על זה..."
"מה אפשר לעשות, ככה זה..."
"ולך אני יכולה לגלות, בסוד, שהיא מתנהגת לפעמים נורא, ממש מגרשת..."
"כן, בסך-הכול..."
"אז תשתדל רמי, טוב? אפילו שיתקשר אליה בטלפון, אם הוא רציני."
"אצלנו בעבודה, כולם, כמו שאומרים, קצת תפוסים או צעירים מדי..."
"בכל זאת, אם תשמע משהו. תזמינו אותה. תדאגו לה. אני כל כך רוצה שתהיה גם לי קצת נחת."
"בסיידר. נשתדל. איך סבתא שלי היתה אומרת, אם תסלחי לי על הביטוי – לכל כלב יש יום."
"סבתא שלך, רמי, היתה אישה חכמה מאוד."
"מה לעשות. ככה זה."
"אז שלום."
"שלום."
"אני כל כך התרגשתי לראות אותך, באמת." לחצה ידו והרפתה מיד, קרובה לדמעות. והתכופפה פעם נוספת, אחרונה, כלפי העגלה. "פוציניו-מוציניו, יובלי שלום... תראה, הוא עושה כבר שלום ביד..."
"תעשה שלום לדודה, שלום, שלום..." נופף גם רמי ידו לשלום, כילד.
"שלום, שלום..." נופפה גם אימה של מירה בצורה ילדותית.
"שלום, שלום..."

המשך יבוא