לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו מצטרף לשירת ההמנון הלאומי. אבל אין לי כל טענות לשופט ערבי שאינו שר את "התקווה" ואיני מצפה ממנו לעשות כן. דברי חבר הוועדה למינוי שופטים ח"כ אילטוב הדורש לחייב אותו לעשות כן – אומללים ומבישים.
יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.
אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגייה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה.
דווקא מתוך עמדה זו, עלינו לקבל בהבנה מלאה את הקושי של ערביי ישראל להזדהות עם סמלי הלאום של מדינתם, שאינם סמלי הלאום שלהם. עלינו להתחשב ברגשותיהם ולנהוג בהגינות. איני רוצה לכפות על אף ערבי לשיר את "התקווה". איני מצפה שבליבו פנימה נפש יהודי תהֱמֶה. לא אם הוא אזרח פשוט, לא אם הוא מנהיג ולא אם הוא שופט בישראל.
לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו שר את מילות ההמנון הלאומי של ישראל, אבל זה מחיר התעקשותנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש מתח מובנה בין שתי המהויות הללו. וכאשר מתעורר מתח כזה, אין כל סיבה להבעיר תבערות מיותרות, אלא יש לגשר עליו, בדרכי נועם ובנתיבות שלום.
אל לנו לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לעמוד על כך שסמלי מדינת ישראל יהיו סמלי הלאום היהודי וגם לדרוש מאזרחי ישראל הערבים להזדהות עימם. אם החלטנו, ובצדק ובדין החלטנו, שסמלי המדינה יהיו מגן דוד, המנורה ו"התקווה" – מחיר ההחלטה הזו הוא ויתור מודע על הזדהותם של 20% מן האזרחים עם סמלי המדינה. זה לא כל כך נעים לנו? להם זה עולה יותר. אנו יכולים להרשות לעצמנו גדלות רוח וגילוי הבנה, ולא לנסות להפוך את האזרחים הערבים לאנוּסים.
עלינו לדרוש מכל אזרח לכבד את סמלי המדינה, אך לא להזדהות עימם. די בכך ששופט יכבד מעמד שבו מושר ההמנון בעמידת דום, ואין כל סיבה שבעולם לדובב את שפתיו בכפייה, לשיר המנון שאינו יכול להזדהות עימו.
מגילת העצמאות הכריזה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, והבטיחה שוויון מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כהונתם של שופטים ערביים היא הגשמת חזונה של מגילת העצמאות. האם אנו רוצים ששופט יהיה אנוס, מי ששר את ההמנון הלאומי של העם היהודי, כמי שכְּפָאוֹ שֵד?
ח"כ אילטוב, התובע זאת, פשוט אינו רוצה בשופטים ערביים בבתי המשפט בישראל.

2. למה אני צם בתשעה באב?
בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.
ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.
ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.
גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צויין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צויין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.
שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.
כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתוכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פירסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.
וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.
כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון ... אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי ... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער."

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, היתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מדי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגייה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.
לפני 13 שנים, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע היתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה".
לפני קצת יותר מארבע שנים, עברתי לנהל את מרכז "יובלים". בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.
ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.
בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי היתה זו ממש אתחלתא דגאולה.
לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה.
בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, ואפילו העשבים השוטים המפגינים בעת מבצע "צוק איתן" נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.
תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."

3. צרור הערות 26.7.15

* המאבק בין טוב ורע – במאבק בין טוב ורע, יש ניצחונות לטוב וניצחונות לרע. הניצחון לרע, הוא תוצאה של כניעת הטוב לרע. הניצחון לטוב הוא תוצאה של עמידה איתנה של הטוב מול הרע. אתן שתי דוגמאות מהשבוע האחרון.
ההסכם עם איראן, שאושר השבוע במועצת הביטחון, הוא כניעת הטוב לרע. המהפכה החומייניסטית, המניעה ומזינה טרור עולמי מתוך מטרה להשליט את הג'יהאדיזם השיעי הקנאי על העולם ולהגשים את החזון הגדול של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", נחלה את הניצחון הגדול בתולדותיה. היא הצליחה להוריד את העולם החופשי על ברכיו, בהסכם נוסח מינכן 1938. תמורת נכונותה של איראן לכך שיוסרו ממנה הסנקציות, העולם מאפשר לה להיות מעצמת סף גרעינית. חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו" מסביר שאי אפשר היה להשיג יותר, ואי אפשר למנוע מאיראן את הזכות לגרעין למטרות שלום; כלומר, גרעין איראני למטרות "שלום בדורנו", כמו הגזים למטרות "שלום בדורנו" של היטלר. זו דוגמה מובהקת של ניצחון הרע על הטוב, היום, כמו לפני 77 שנים.
אבל יש גם ניצחונות לטוב על הרע. וגם אם לעומת מינכן 2 מדובר בניצחונות קטנים, יש להתברך בהם, כי מדובר בניצחונות של הנאורות על הברבריות, ניצחון של בני אור על בני חושך. ומעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. כוונתי לרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם העולים לרגל לישראל, על אף הלחץ הטרוריסטי האלים של מערך החרם האנטישמי, אותו מוביל אחד האנטישמים הבזויים ביותר מאז מלחמת העולם השניה – רוג'ר ווטרס. הנה, השבוע אלה הם ענקי הג'אז צ'יק קוריאה ובובי מקפרין, ולאחרונה ארט גורפינקל ועוד רבים וטובים. ואוטוטו תבוא להקת ELO. הניצחון של ELO על PLO מסמל את הניצחון של בני האור על בני חושך, ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הצדק על הרשע.
מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ומכאן שפציפיזם הוא היפוכו של המוסר, כי הוא מוותר על המלחמה ברע, מציב את הרע ואת הטוב במישור אחד (האוייב הוא עצם המלחמה) והוא בעצם משת"פ של הרע. גישתו מובילה לתוצאות הרות אסון כמו מינכן 1938 ווינה 2015.

* אנטומיה של כניעה – בשימוע של קרי בקונגרס, על ההסכם עם איראן, נחשף יותר ויותר עומק הכניעה המחפירה. למשל, ברור שאין פיקוח על מתקני הגרעין האיראני. ה"פיקוח" אינו אלא בדיחה. ועל כל טענה מדקלם קרי תשובה אחת: "מה האלטרנטיבה? מלחמה??"
התשובה הזאת מסבירה הכול. במקום לנהל מו"מ מעמדה של כוח, שבו ארה"ב מחזיקה מאחורי גבה את נבוט הפעולה הצבאית, כאיום על איראן, לצד העצמת הסנקציות, כדי לממש את המטרה לשמה התקיים המו"מ – ביטול תוכנית הגרעין של איראן, הנבוט שימש כאיום על ארה"ב עצמה. תחת איום עצמי מפני מלחמה, נכנעה ארה"ב ועמדותיה, ודרישותיה קרסו כמו בניין קלפים. בכל נושא שעמד על הפרק, איראן עמדה בנחישות, וארה"ב התקפלה, כי מה האלטרנטיבה? מלחמה?

* הבחירה של מפלגת העבודה – יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", הציג במאמרו השבועי, שני סיפורים מעניינים. האחד הוא על מגמת ההתמרכזות של הרצוג, כלקח מהתבוסה בבחירות. הוא מבין שהציבור אינו מוכן להשלים עם ההיסחפות שמאלה, והחליט להחזיר את מפלגתו למרכז המתון, השפוי. נראה לי שהרצוג עצמו חש אותנטי ונוח במקום הזה.
הסיפור השני הוא על כך שזהבה גלאון חותרת להשתלבות מרצ במחנה "מרכז/שמאל" רחב יותר, כלומר לרוץ יחד עם מפלגת העבודה, כלקח מתוצאות הבחירות, בהן מרצ נלחמה על עצם שרידותה.
לכאורה, שני הסיפורים מבטאים אותה מגמה של התפכחות ב"שמאל" והתקדמות למרכז. אולם המשמעות הפוליטית של שני הסיפורים הללו הפוכה. הליכה משותפת של מפלגת העבודה עם מרצ, מנוגדת ב-180 מעלות לרצונו של הרצוג להחזיר את מפלגת העבודה למקומה הטבעי כמרכז ציוני.
על הרצוג לבחור בין שתי האפשרויות הללו.

* לגרש את החושך – שני פעילי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ת אש זרה, נדונו לעונשים מגוחכים, על הצתת בית הספר הדו-לשוני בלהבות אש זרה. בעונשים מגוחכים ובלתי פרופורציונליים לפשע (שנתיים ושנתיים וחצי) אי אפשר לגרש את החושך.

* נגד הקבוצה הישראלית – אני שייך לזן הפטריוטים חסרי התקנה, שתמיד תומכים בכל מי שמייצג את ישראל, בספורט ובכל תחום. אני בעד כל קבוצה ישראלית, לא חשוב איזו, המתמודדת נגד קבוצה זרה.
אבל השבוע קיוויתי שבית"ר ירושלים תובס ותודח. ונדמה לי שאין כל צורך להסביר מדוע.

* ניצול ציני ומחפיר – הפרשה האומללה של טיוח חקירת דריסתו של גל בק, מעוררת קמפיין בזוי של חובבי יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, להפצת שקרי הקונספירציה. כמובן שמדובר בניצול ציני ומחפיר של טרגדיה.
פרשת רצח רבין פשוטה מאוד מבחינה פלילית ומשפטית. הרוצח נתפס במקום עם אקדחו החם בידו. הוא הודה במעשה בגאווה בכל החקירות ובמשפט. החקירה בנושא עמדה תחת כל זרקורי העניין התקשורתי והציבורי, ואף נדונה בוועדת חקירה ממלכתית. תאוריית הקונספירציה היא שקר נתעב, שרקחו אוהדי הרוצח ושונאי השב"כ, ומסיבות שונות נוח לציבור רחב לקנות את השקר. במשך עשרים שנה, אנשים מקדישים את חייהם כדי לחפש כל מיני פרצות בחקירה, והרי אין, לא היתה ולא תהיה חקירה שאי אפשר, אם מאוד מנסים, למצוא בה פרצה פה ופרצה שם. אבל אלה שקרים נתעבים.
פרשת גל בק, היא פרשה של סגירת תיק בחשאי, בנושא שלא היה בו כל עניין ציבורי ותקשורתי. זו פרשה אומללה וחייבים לחקור אותה עד תום.
הקשר היחיד בינה לבין תאוריית הקונספירציה, הוא שמי שמטייחים חקירות אשמים בפגיעה באמון הציבור ומעניקים דלק למבעירי מדורת האש הזרה של הקונספירציה.

* עיתונאית למופת – החלטת הפרקליטות לחדש את החקירה בפרשת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני עשר שנים, אינה רק מתבקשת וצודקת, אלא גם מהווה ניצחון לעיתונות החוקרת, האמיתית. איילה חסון, שהעלתה את הנושא לראשונה ב"הכל דיבורים" ברשת ב' ולאחר מכן ביומן בערוץ הראשון, כדרכה – לא הרפתה, ירדה לפרטים, חשפה עובדות וקבעה סדר יום ציבורי. כפי שנהגה בפרשת אשכנזי, גם כאן היא ניערה את המערכת המשפטית ולא איפשרה לה לטייח. איילה חסון היא עיתונאית אכפתית, אמיצה, נחושה ומוכשרת, אחת העיתונאיות הטובות בישראל. היא התגלמות השידור הציבורי, במובן הטוב של המושג.
[אהוד: אני מצטרף לדעתך].

* גזענות – במאמרי "שופטים אנוסים" תקפתי בחריפות את האמירה של ח"כ אילטוב שלא יתמוך במינוי שופטים שאינם שרים "התקווה", והסברתי שהוא משתמש ב"התקווה" כתירוץ לא למנות ערבים לשופטים.
מי שעוד יצא נגד אילטוב היה צבי כסה. הוא הסביר את הצהרתו של אילטוב בכך שהוא ממוצא רוסי. זו לא הפעם הראשונה שהוא כותב כך. הסבריו של צבי כסה גזעניים לא פחות מהצהרתו של אילטוב.

* דו"ח לוקר – אם נשאל מאה אנשים אקראיים שנחשפו לדיון הציבורי על דו"ח לוקר, כמה מהם ידעו שהדו"ח מציע להגדיל את תקציב הביטחון?

* כיתוב על המצבה – אדם ניכר גם באבלו.

* התמונה האמתית של הציונות הדתית – מי שמכיר את הציונות הדתית, מבפנים או ממבט אוהד מן הצד (כמוני), לא הופתע כשקרא את הפרק הראשון בסדרת כתבות על הנעשה בציונות הדתית, שמפרסם יאיר אטינגר במוסף "הארץ". בניגוד לקריאות השבר על אודות ה"הקצנה הדתית", ה"התחרדות", ה"התחרדלות", ה"הדתה", אטינגר מציג תמונה הרבה יותר חיה ומורכבת, הכוללת תהליכי עומק רחבים ועמוקים של מודרניזציה, ליברליזציה, התמתנות ופמיניזציה בציבור הדתי לאומי, שההקצנה הדתית היא ריאקציה לו, או מלחמת מאסף.
הכתבה הראשונה עסקה במהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית. אטינגר התמקד בתופעות האוונגרד, כמו סמיכת נשים דתיות אורתודוכסיות לרבנות (או למעמד הלכתי העוקף את השם המפורש "רבנות"), השייכים עדין למיעוט קטן. אולם האוונגרד אינו רק פורץ דרך אלא גם מסמן את הדרך לרבים. המיינסטרים של הציונות הדתית עדין אינו שם, אך לבטח הוא מתקרב לדרך הזאת, הרבה יותר מאשר להקצנה ולשמרנות החרד"לית. אטינגר צופה פילוג בציונות הדתית, וכאן איני בטוח שהוא צודק. להערכתי הרוב המוחלט ילך בהדרגה לכיוון של הפתיחות וההתחדשות, ויתכן שהקצוות יתמזגו עם הציבור החרדי מכאן והזרם הקונסרבטיבי מכאן. אני ממליץ בחום על המאמר, ומצפה בכיליון עיניים להמשך הסדרה.

* פניו המגולחים של בנט – השר בנט התראיין לפני ימים אחדים בטלוויזיה, ומאוד בלטה בעיניי העובדה שהיה מגולח, ב"תשעת הימים". איני נושא "דוסומטר" ואני מכיר דתיים ליברליים ופתוחים מאוד המקפידים לגדל את זקנם בין המצרים; איני עוסק בבחירותיו האישיות של בנט, אלא במשמעותן הציבורית. המשמעות הציבורית היא העובדה שבנט "אינו מתנצל", כלומר אין הוא חושב שמעמדו כמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית מחייב אותו לנהוג באדיקות יתר מכפי שמחייב אותו רצונו החופשי. ולא פחות חשובה העובדה שהציבור הדתי לאומי, על כל גווניו, מקבל אותו ככזה.

* יש לך ממשיך! – מה פאתטי יותר ממבקר ספרות המגדיר את רועי חסן כאלתרמן של דורנו (המוסף הספרותי של "הארץ" בשבוע שעבר)? – מזכ"ל ההסתדרות ניסנקורן המגדיר את עצמו כשילוב של בן גוריון וברל כצנלסון ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת).

* ביד הלשון: על נהרות בבל – אחד הטקסטים המכוננים בתרבות היהודית, הוא מזמור קל"ז בתהילים. אנו מצטטים מתוכו מתחת לחופה בעת שבירת הכוס. הוא מתכתב עם טקסטים רבים מן היצירה היהודית לאורך הדורות, כדוגמת "ירושלים של זהב".
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.
מה הם נהרות בבל? אלה הם כמובן הפרת והחידקל. מסתבר שלא בהכרח. בתערוכה המצוינת "על נהרות בבל" במוזיאון ארצות המקרא, שלִבָּהּ הוא האוסף הארכיאולוגי של מסמכים מן היישוב של גולי ירושלים "אל יהודו", למדתי שבבבלית נהרות הם גם נהרות במובן המקובל בעברית עכשווית, וגם תעלות מלאכותיות. על פי הממצאים הארכיאולוגים, משער המחקר שנהרות בבל, הן תעלות ההשקיה שהיהודים חפרו בבבל.