התנגדתי להתנתקות. התנגדתי לה בזמן אמת, ועמדתי לא השתנתה. התנגדותי היתה בראש ובראשונה עקרונית, ערכית, אידיאולוגית – התנגדות לעצם עקירת חבל התיישבות. כיוון שזוהי עמדה עקרונית, סביר להניח שהייתי דבק בה גם אילו מאזן ההתנתקות היה שונה ואף הפוך. ומכאן, שאין קשר בין ניתוח מאזן ההתנתקות, לבין עמדתי האישית.
כל אימת שאני מביע את דעתי נגד ההתנתקות, אני נתקל בשאלה: מה, עדיף היה שצה"ל ימשיך להתבוסס במחנות הפליטים שאטי וג'יבליה, ברחובות עזה, חאן יונס ודיר אל-בלאח?! האם היית רוצה להמשיך לשלוט על עוד מיליון פלשתינאים?
שאלה זו – בשקר יסודה, והיא מתבססת על הזיכרון הקצר של הציבור. ישראל לא יצאה מעזה בהתנתקות. בעת ההתנתקות חיילי צה"ל לא התבוססו בשאטי וג'יבליה, לא ברחובות עזה, לא בחאן יונס ולא בדיר אל-בלאח. ישראל לא שלטה על הפלשתינאים ברצועת עזה.
ישראל נסוגה מעזה ומשאר ערי הרצועה בשנת 1994, בביצוע הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. יתר על כן, להבדיל משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, ישראל גם לא חזרה לשם ב"חומת מגן" ולא נטלה את השליטה הביטחונית הכוללת. ב"חומת מגן", יחידת המילואים שלי גויסה כדי להיכנס לרצועת עזה (בשלב ב' של המבצע), אך הפעולה בוטלה ונשלחנו להמשך המבצע בטול-כרם. עוד קודם לכן, בראשית מתקפת הטרור של 2000 ("האינתיפאדה השנייה") פעולת גמול של צה"ל שכללה כניסה לשטח הרש"פ ברצועת עזה הופסקה יום לאחר תחילתה, אחרי שתא"ל (לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל) יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה, אמר בראיון טלוויזיוני שצה"ל יישאר בעזה ככל שיידרש, ועורר סערה ציבורית.
בהתנתקות ישראל לא יצאה מעזה, אלא מאותם אזורים ברצועת עזה בהם נשארה ב-11 השנים שאחרי הנסיגה מעזה. היו אלה אזורים מאוכלסים בדלילות באוכלוסיה פלשתינאית. היו אלה בעיקר אזורי ההתיישבות: גוש קטיף, התוחמת הצפונית, והיישובים המבודדים נצרים וכפר דרום, ואזורים חיוניים מבחינה ביטחונית שנשארו בידי ישראל, כמו ציר פילדלפי.
מה היתה, אם כן, משמעות ההתנתקות, אם לא נסיגה מעזה?
היו לה שלוש משמעויות.
א. עקירת גוש קטיף ויישובי חבל עזה.
ב. נסיגה לקווי 49', עד המילימטר האחרון, כדי לא להותיר לפלשתינאים כל עילה ותרוץ להמשיך במאבקם.
ג. עקירת יישובי צפון השומרון, כדי לאותת לפלשתינאים, שההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה לא נועדו להנציח את ישיבת ישראל בכל יו"ש.
למשמעויות הללו מחיר כבד. המחיר של עקירת גוש קטיף הוא עצם המשמעות של עקירת היישובים מאדמתם, עם כל ההשלכות הציוניות והמוסריות של הצעד הזה, ומחיר חברתי, של יצירת קרע חמור בעם, פגיעה קשה בציבור גדול, יצירת ניכור בחברה. מחיר הנסיגה המלאה, הוא התקדים המדיני הכרוך בו לקראת כל מו"מ עתידי והוויתור על אזורים חיוניים לביטחון. לדוגמה, התוחמת הצפונית, שהרחיקה את עוטף עזה מטווח הפצמ"רים.
ומה התמורה שלמענה שולם מחיר כבד כל כך? לא שלום, כי היה זה מהלך חד-צדדי (שנבע מחוסר היכולת להתקדם להסכם שלום, באין פרטנר למהלך כזה, כפי שהוכח חמש שנים קודם לכן בתקופת ברק ובשנים שלאחר מכן, בתקופת אולמרט). אם לא שלום, מה כן?
המטרה המרכזית היתה להשיג גבול שקט. ההנחה היתה, שעצם הישיבה שלנו ברצועת עזה, גם מחוץ לערים, היא הגורם לטרור מרצועת עזה, הן נגד יישובי גוש קטיף והן נגד עוטף עזה. ברגע שנצא, לא תהיה להם עילה, והטרור יפסק, או לכל הפחות יתמעט באופן משמעותי.
ההנחה השנייה הייתה, שאם הטרור ימשך אחרי שישראל תיסוג, כשאין עוד כל עילה וטענת כיבוש – או אז, ישראל תסיר את הכפפות והמגבלות ותגיב בתגובה קשה וכואבת שתדביר את הטרור ותרסק את ארגוני הטרור. אם רק ייפול פצמ"ר אחד מעזה, הובטח לנו, צה"ל יגיב בעוצמה כזאת, שלא הייתה דוגמתה.
ההנחה השלישית היתה שאם יימשך הטרור אחרי הנסיגה, העולם יבין שלא ישראל אשמה בו ויתמוך בה ובתגובותיה נגד הטרור, קשות וחריפות ככל שתהיינה.
המטרה השניה היתה, כְּשְׁמָהּ – להתנתק מרצועת עזה, מאחריות על הרצועה, מהתפיסה של העולם הרואה בישראל אחראית על הרצועה, גם אחרי שישראל נסוגה מן העיר עזה ובנותיה.
הבה נבחן את המאזן.
המחיר שולם במלואו. ישראל עקרה והחריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, נישלה מאדמותיהם וגירשה מבתיהם את כל תושביה עד היהודי האחרון, חי או מת. הפגיעה בחברה הישראלית היתה קשה וכואבת, ורק בזכות אחריות עילאית של הנהגת יש"ע מצד אחד ומפקדי צה"ל מצד שני, נמנעה הידרדרות למלחמת אחים, חלילה.
והתמורה?
המטרה המרכזית לא הושגה. ההנחה שהנסיגה והעקירה תבאנה שקט בגבול, הופרכה. קרה ההיפך הגמור. כבר הנסיגה עצמה היתה תחת אש, ומיד אחריה – השטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור נגד מדינת ישראל, תושביה ואזרחיה. היישובים והשטחים החקלאיים שנעקרו, היו לאזורי שיגור קטלני של ירי תלול מסלול. כל יישובי הגדר הוכנסו באחת לטווח הפצמ"רים. ובאין צה"ל ושב"כ ברצועה, יכולת הייצור של הפלשתינאים המירה את הקסאמים שהגיעו לטווח של קילומטרים ספורים לטילים שנורו על תל-אביב, ירושלים, נתב"ג וחיפה (זוכרים באיזה לעג התייחסו לאזהרה מפני קטיושות שתיפולנה על ... אשקלון)?
מנהרות תופת נחפרו לעבר יישובי הגדר, במטרה לבצע פיגועי ראווה של טבח המוני וחטיפות המוניות חסרי תקדים. יש לזכור, שלאחר ההתנתקות פת"ח שלט ברצועת עזה והוביל את הטרור משם, ורק אחרי ההפיכה של חמאס (אחרי שגם ניצח בבחירות) הוא נטל את הובלת הטרור. ההתנתקות לא עצרה את הטרור אלא הסלימה אותו, מתוך רצון של הפלשתינאים לנצל הצלחה, ותקווה ואמונה, שאם בטרור הם קיפלו אותנו מנווה דקלים, בהסלמת הטרור הם יקפלו אותנו גם משדרות.
ההנחה שאחרי הנסיגה – פצמ"ר אחד ו"ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" הופרכה. ישראל הבליגה, הבליגה והבליגה. רק כעבור שלוש שנים וארבעה חודשים, במבצע "עופרת יצוקה", אחרי שהגיעו מים עד נפש, ישראל הגיבה בחריפות, וגם המבצע עצמו הופסק באמצע. למעשה, רק ב"צוק איתן", כעבור תשע שנים, צה"ל הנחית מכה קשה באמת, שהביאה לירידה דרסטית, אם כי לא מוחלטת, בטרור נגד ישראל.
ההנחה שהעולם ישלים עם תגובה חריפה של ישראל, אם תותקף אחרי הנסיגה – הופרכה במידה רבה. נכון, העולם גילה יתר סובלנות לעצם זכות התגובה של ישראל, בכל שלושת המבצעים, אך ברגע שהחלו להגיע התמונות הקשות מעזה, נגרמה לישראל פגיעה תדמיתית קשה, העולם לא קיבל את זכות התגובה וקיבלנו מתנות, ששיאן – עלילת גולדסטון.
גם המטרה השנייה לא הושגה. העולם לא הכיר בהתנתקות, והוא ממשיך לראות את ישראל אחראית על הנעשה ברצועה, גם אחרי הנסיגה המוחלטת. גם כאשר רצועת עזה תוקפת את אזרחי ישראל, ותחת הטילים ישראל מעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה – ישראל מואשמת ב"מצור" על עזה ומגונה ומותקפת בגינו. וגם כאן קיבלנו מתנות, ששיאן – פיגוע "מרמרה". לדעתי, אחרי המחיר הכבד של הנסיגה והעקירה, ראוי היה לבצע באמת התנתקות מן הרצועה, בעקבות הטרור היוצא ממנה. פשוט, לסגור הרמטית את הגבול, כפי שסגור כל גבול בין אויבים, להודיע על מועד בו ישראל תפסיק לספק חשמל לרצועה, בקיצור – לבצע התנתקות. מה קרה? הנסיגה והעקירה נעשו, אך לא היתה התנתקות.
להתנתקות היה הישג חשוב אחד, הישג מדיני – מסמך בוש. אין זה נכון לגמרי שההתנתקות היתה ללא הסכם. היא היתה בהסכם עם ארה"ב. הנשיא בוש תמך מאוד בהתנתקות, ובתמורה הוא העניק לישראל את המסמך המדיני הפרו-ישראלי ביותר בכל תולדות היחסים בין ארה"ב לישראל. לראשונה, ארה"ב הכירה בזכות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה (שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן), בצורך להכיר בשינויים הדמוגרפיים ביו"ש (שם קוד להשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל) וכל זאת ללא כל רמז ל"חילופי שטחים" בתמורה, כלומר קו שלראשונה אינו מתבסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 67'.
אולם ההישג הגדול הזה בוזבז והוחמץ כעבור שנתיים, כאשר לנוכח עיניהם המשתאות של הנשיא בוש ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס, אהוד אולמרט הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, בה הוא התעלם מכל הישגי מסמך בוש והפך אותו לאות ריקה.
מאזן ההתנתקות, אם כן, הוא שלילי ביותר. ישראל שילמה את מלוא המחיר, ולא נהנתה מכל תמורה.

עוד חמש הערות הנוגעות להתנתקות.
1. קיימת טענה, לפיה הסיבה לכך שהנסיגה לא הביאה לשקט, נובעת מכך שהיא היתה חד-צדדית ולא בהסכם. זו טענה מגוחכת. האם הרצון של הפלשתינאים הוא בשטח, או בהסכם? האם הם פשוט נעלבו מכך שלא היה הסכם, ולכן כבר עשר שנים הם הפכו את רצועת עזה לקן טרור, וגם שילמו בעצמם מחיר כל כך כבד? זו טענה מופרכת, כיוון שהתוצאות של הנסיגה בהסכם, הסכמי אוסלו, היו קשות אף יותר, ואנו זוכרים את תקופת פיגועי ההתאבדות הקשים, שיצאו משטחי הרשות, עד מבצע "חומת מגן".
2. מול טענת ההתנתקות שהובילה לטרור, נשמע המענה שאין זה נכון, ירי הטילים החל כבר ב-2000. נכון. מה שהוביל ליכולת לייצר ולשגר טילים, היה הנסיגה מעזה ב-1994. בניגוד להתנתקות, על הנסיגה הזאת יש בהחלט מקום להעלות את הדילמה של "התבוססות בג'יבליה" ושליטה על מיליון פלשתינאים, לעומת מחיר הטרור מעזה. אולם, אם באמת ירי הטילים החל חמש שנים לפני ההתנתקות ונמשך אחריה – לשם מה עקרנו את יישובי גוש קטיף? לשם מה נסוגונו לקווי 49'? זאת ועוד – אכן, ירי הטילים קדם בחמש שנים להתנתקות, אך הוא גבר באופן משמעותי אחריה.
3. אחת הטענות של מתנגדי ההתנתקות מופנית כלפי בית המשפט העליון שאישר את עקירת היישובים. עם הביקורת הזאת איני מסכים. אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע את גבולה של ישראל. לשם כך קיימות כנסת וממשלה. בית המשפט צריך היה לדחות מלכתחילה, על הסף, את העתירות, בשל חוסר סמכות, ולדון רק בגובה הפיצויים (וכאן הוא אכן שיפר מאוד את הצעת הממשלה). יש לזכור שרצועת עזה אינה שטח ריבוני של ישראל, היא מעולם לא סופחה ולא חלו עליה החוק והמשפט הישראלי. זהו שטח מוחזק, ולכן מי שאחראי על הביטחון, קרי הממשלה והכנסת, הם המוסמכים להחליט.
4. אני שולל מכל וכל את הטענה שהגורם לעקירת גוש קטיף היה החקירות נגד שרון. בעיניי, הטענה הזאת היא עלבון לאינטליגנציה. אי אפשר לקיים דיון נוקב ורציני עם עמדה יריבה, בלי לכבד אותה.
5. המחדל בטיפול בעקורים, היה חרפה לאומית.

כאמור, מאזן ההתנתקות היה שלילי ביותר. אילו בעקבות הנסיגה הפלשתינאים היו מניחים את נשקם, ומתרכזים בפיתוח רצועת עזה לטובת תושביה, כל העולם וישראל בתוכו היו משקיעים כל הון שנדרש כדי להפוך אותה לגן פורח. אילו כך היה, אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל היו תומכים בהתנתקות דומה ממרבית שטחי יו"ש.
אולם התוצאה היתה אחרת לגמרי, ואזרחי ישראל מבינים היטב שנסיגה מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. לא, תודה!
מאז ראשית שנות התשעים, ניסינו שלוש דרכים לקדם את השלום בינינו לבין הפלשתינאים.
דרך אוסלו – נסיגה ישראלית והקמת הרש"פ בהסכמי ביניים, שייצרו מציאות של שקט ושכנות טובה; מציאות שתאפשר מו"מ שקול והגיוני על הסדר קבע, שבו יידונו המחלוקות הגדולות, כמו תוואי הגבול, ירושלים והפליטים.
דרך ברק ואולמרט – ניסיון להביא להסדר קבע המבוסס על נסיגה ישראלית לקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) וחלוקת ירושלים, הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים.
דרך ההתנתקות – נסיגה חד צדדית ועקירת יישובים מהשטחים שישראל נסוגה ממנה.
אף אחת מהדרכים הללו לא קידמה כהוא זה את השלום המיוחל. נהפוך הוא, כל הדרכים הללו הביאו לשפיכות דמים, שכול, יתמות וסבל רב, לשני העמים.
שוב הסתבר, שבעוד די ברצונו של צד אחד למלחמה, אין אפשרות לשלום ללא רצון כן ואמיתי של שני הצדדים. והאמת היא, שהערבים (ולא רק הפלשתינאים) טרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זו הסיבה האחת והיחידה למלחמות.
אין זה אומר, חלילה, שעלינו לוותר על חלום השלום. אין זה פוטר את ממשלות ישראל מהצורך לחפש דרכים יצירתיות לקדם את השלום. אבל כנראה שיש לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה, ולא לקבל את הנוסחה האוטומטית והפשטנית – נסיגות = שלום, שלא עמדה עד היום במבחן המציאות.

2. האם בית אל היא במדינת ישראל?
על מה נסובה המחלוקת המהותית, בשאלת הריסת הבתים בבית אל? על השאלה, האם בית אל היא במדינת ישראל.
לא, אין זו מחלוקת בין מי שתומכים בבנייה למי שתומכים בהריסה, כפי שמציג את הדברים הימין הקיצוני. כי מי שרוצה, באמת ובתמים לראות את בית אל כחלק ממדינת ישראל, צריך לשאוף לכך שחוקי ישראל יחולו על בית אל, שחוקי הבנייה יחולו על בית אל, שכיבוד החוק ומערכת המשפט יכובדו בבית אל וששוטרי משטרת ישראל הנכנסים לבצע את מלאכתם בבית אל לא יותקפו באלימות כאילו היו אויב שפלש לתחומם.
אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל ליבם בהתיישבות בבית אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי.
יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית.
נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את "בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה."
יעלון מייצג את "מוראה של מלכות," בנט מייצג את "איש את אחיו חיים בלעו."
תמיכתם של שרים בממשלה, מן הליכוד ומן הבית היהודי, ובראשם נפתלי בנט, בהפרת חוק, במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית, המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה ראשונה.
יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון, הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.
אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות הפוליטיות, הכנסת והממשלה.
מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.
יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.
כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים ושל בנייה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט. מרגע שפסק בית המשפט את הכרעתו הסופית – חובה הן על הרשויות והן על האזרחים לציית לפסיקתו, גם אם הם משוכנעים שהיא שגויה. יש מקום לביקורת על החלטות בתי המשפט, הרי גם השופטים הם בני אדם ועלולים לטעות. אולם את פסיקות בית המשפט יש לכבד, אם איננו רוצים להידרדר לאנרכיה.
מועצת בית אל, איילת שקד, ציפי חוטובלי ואחרים, הוציאו הודעות לתקשורת, בתגובה לפסיקת בג"ץ, המורה להרוס את הבתים הבלתי חוקיים בבית אל, ובה הבטיחו שהבנייה בבית אל תימשך. זה בסדר גמור, ובלבד שהבנייה תעשה על פי חוק.

3. צרור הערות 29.7.15
* לא ראויים – יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו את התנועה הקיבוצית על כך שהזמינה את אנשי "שוברים שתיקה" להופיע בפני בני נוער באירוע הרפסודיה.
בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים להופיע בפני בני נוער של התנועה הקיבוצית. אולם חשוב להבין שאין בהזמנתם תמיכה של התנועה בדרכם. גם אני הוזמנתי, ולא בפעם הראשונה, להיפגש עם בני נוער ברפסודיה (השנה לא עשיתי זאת, כיוון שהדבר לא הסתדר לי). לאירוע הזה מוזמנת כל קשת הדעות.
בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים, לא בשל דעותיהם אלא בשל מעשיהם. אני בטוח שדעותיהם קיבלו ייצוג מפי דוברים אחרים וטוב שכך. לדעתי, יש להציב קווים אדומים. בעבר הוזמנו גם נציגי "נוער הגבעות" למפגשים האלה עם הנוער הקיבוצי, וכפי שאני מתנגד להזמנת "שוברים שתיקה", התנגדתי גם להזמנתם.
לפיד צודק בביקורתו על הזמנת נציגי הארגון, אך הוא סילף את אופי האירוע, כשהציג אותו כאירוע שכוכביו הם "שוברים שתיקה". האמת היא שגם "האמת שלי", ארגון המציג את האמת בניגוד לשקרים ולעלילות של "שוברים שתיקה" הוזמן והשתתף, כחלק מקשת רחבה מאוד של דעות להם נחשפו בני הנוער.

* לא שמאלנית מספיק – בבחירות האחרונות, "הארץ" היה עיתון מגוייס לשירות קרטל הלאומנות הערבית. כמובן שהנפגעת העיקרית מהמגמה הזאת היתה מר"צ. השבוע יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד זהבה גלאון, והאשים אותה באשמה הנוראה של "התמרכזות". כותרת המאמר היתה "מכירת החיסול של מר"צ". גלאון ביטאה את עלבונה במאמר תגובה, שבו יצאה בשצף קצף נגד העיתון. משפט המפתח היה: "אני מודה שזו הפעם הראשונה שנטען כלפיי שאני לא שמאלנית מספיק."
בוקר טוב, גלאון! סוף סוף את מתחילה להבין את חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו קיצוני ממך, שיאשים אותך בבגידה.

* חד"ש נמחקה – הטענה המרכזית של מאמר המערכת נגד גלאון, היתה שהיא חותרת לאיחוד עם מפלגת העבודה. לי נראה, שמה שעומד מאחורי המאמר, הוא רצון לדחוף את מר"צ לאיחוד עם קרטל הלאומנות הערבי. אם כך יהיה, יקרה למר"צ מה שקרה לחד"ש. על פי חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית, חד"ש היא מפלגה "מתונה", כיוון שקמו מפלגות קיצוניות יותר. אך למרות שבראש הקרטל עומד ראש חד"ש – ח"כ עודה, חד"ש טבעה בתוך הקיצוניות הלאומנית והקנאות הדתית של שותפותיה. לכן, היא סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מר"צ, למשל. והיום הם מתכננים עלייה פרובוקטיבית של הסיעה להר הבית. הקומוניסטים עולים להר הבית להזדהות עם הקנאות האסלמיסטית! מעניין אם הם ייקחו אתם את דב חנין, או שכיהודי אסור לרגליו לטמא את המקום הקדוש.

* אמת המידה – שעה שמאמר המערכת של "הארץ" מאשים את מר"צ ב"התמרכזות", גדעון לוי כבר מגדיר את מר"צ כמפלגת ימין. הוא שאמרתי, חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. גדעון לוי ממורמר. הוא מלין על כך שכל מפלגות ה"שמאל" וה"מרכז-שמאל", כולל מר"צ, הן בעצם מפלגות ימין, כי הן אינן תומכות בחרם על ישראל.

* תמרון במיצר מורכב – אילו היה סיכוי סביר לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בהצבעת הקונגרס, ראוי היה שישראל תפעל בכל העוצמה כדי לגייס רוב נגד ההסכם, גם במחיר משבר חריף עם הממשל האמריקאי, כי נזקו של ההסכם חמור יותר מנזקו של המשבר.
אולם הסיכוי לכך הוא בין קלוש לאפסי, ולכן האינטרס הישראלי מחייב הימנעות ממשבר, כדי לא "ליהנות" משני העולמות – גם הסכם הרה אסון עם איראן וגם משבר חמור עם ארה"ב.
מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות את גבה לידידיה בארה"ב, המנהלים מאבק הירואי נחוש לסיכול ההסכם. אין היא יכולה, בעיצומו של המאבק בקונגרס, לבצע צעדים שיתפרשו כהשלמה עימו, כמו ניהול מו"מ מיידי על חבילת פיצוי.
במיצר המורכב הזה, יש לתמרן במתינות, בחוכמה ובשיקול דעת, ולמצוא דרך אמצע, שבה איננו משדרים השלמה ואיננו שורפים גשרים ושוברים כלים.
בינתיים יש להיערך למו"מ עם האמריקאים (אחרי שיאושר ההסכם) על מיזעור סכנות ההסכם, ובעיקר על דרכים לאיתור ההפרות האיראניות, הסכמות על תגובה חריפה להפרות, וסל פיצוי לישראל. יש לנסות למצות את המרב מהממשל הנוכחי, בתחומים הללו, ולאחר חילופי הממשל, לנהל מו"מ מחודש שבו ניתן יהיה להשיג יותר.
יש לזכור – הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ובכל מצב נתון, עלינו לנסות להשיג את המקסימום שניתן לחיזוק האינטרסים של ישראל.

* בל נתבלבל – במאבק נגד הגרעין האיראני ונגד ההסכם עם איראן, סעודיה היא בעלת בריתנו המרכזית. אך כדאי שלא נתבלבל. סעודיה היא מדינה אסלמיסטית קנאית, תומכת טרור ומממנת טרור, ממובילות החרם הערבי לאורך השנים, ומי שהנהיגה את חרם הנפט. סעודיה היא רודנות קשה נגד אזרחיה ובעיקר נגד הנשים שבתוכה. אישה סעודית אינה רשאית לנהוג ואסור לה לצאת מן הבית שלא בלוויית בעלה, אביה או אחיה.
אין ספק שהאוייבת המרכזית שלנו היא איראן והיא גם האוייבת המרכזית של סעודיה. שיתוף פעולה בין ישראל לסעודיה במאבק נגד ההסכם עם איראן הוא מחויב המציאות. אבל כדאי שלא נטעה בהבנת מהותה של שכנתנו מדרום מזרח.
ומה שמסוכן מכל – התוצאה של הסכם הגרעין, עלולה להיות מרוץ חימוש גרעיני בין איראן וסעודיה.
כן, זאת השכונה שלנו.

* המילה שאחרי האחרונה – אחת התוכניות היפות ביותר ברדיו הישראלי בעשרים השנים האחרונות היתה "המילה האחרונה" בגל"צ. תוכנית מלאת חן ויצירתיות, שהביאה אנשים ממחוזות שונים בציבוריות הישראלית, לשיח פתוח ומקרב. התוכנית הייתה מעניינת, זורמת ובעיקר שוברת את קווי המתאר המשעממים והעבשים של המגזריות ומגירות הסמולימין בישראל. המשתתפים בה לא חשו שחובתם ליחצ"ן את המצופה מהם, אלא לומר את מה שהם באמת חושבים, והם עשו זאת בכישרון רב.
היום יש תוכנית הנושאת אותו שם, אך היא תוכנית אחרת לגמרי. שוב אותו שיח צפוי ומשמים של שני נציגי סמולימין, המושלכים לזירת הגלדיאטורים והשופט מציג להם נושא, כדי שכל אחד מהם ידקלם את הצפוי והם ימרטו זה את שאריות שערו של זה.
יוסי שריד ומנחם הורביץ, נפוחים מחשיבות עצמית, מלאים בעצמם ובאהבתם הגדולה – איש איש לעצמו, ומלוא כל הארץ האגו שלהם. שריד, שהצטיין בעבר באירוניה שנונה וחדה, מצטייר בעיקר כאדם מר ונרגן המתבטא בציניות מרירה ובשנאה רבה. רוני בראון, מדושן עונג, זחוח, יהיר ומתנשא. ועירית לינור, אוד מוצל מהמילה האחרונה, מאבדת את זה... תוצר הכימיה שלה עם אורי אורבך או קובי אריאלי היה שנון ומעניין. תוצר חוסר הכימיה שלה עם בראון, הוא קהה ומצ'עמם.
בקשה לי למפקד גל"צ ירון דקל: החזר את התוכנית "המילה האחרונה". או לפחות, שנה את שמה של התכנית החלופית.

* יום צום או יום חג – מאמרי "למה אני צם בתשעה באב" עורר תגובות רבות. רבים ביטאו תמיכה בדברים, ובהם לא מעט חילונים (שאיני יודע אם הם עצמם צמים, או רק הסכימו עם הרעיון). היו גם שוללים רבים.
הגישה השוללת מתחלקת לשתי תפיסות. האחת היא שהצום הוא לדתיים ומה פתאום חילוני כמוני צם? אני חייב להודות, שאיני מכבד את הגישה הזאת, שהיא מאוד שטחית, רדודה וחסרת משמעות וערך. נכון שאיני מגדיר את עצמי דתי אך גם איני מגדיר את עצמי כחילוני. ההגדרות הללו אינן מקובלות עליי, לא בהקשר הלאומי ובטח לא במימד האישי. אני מגדיר את עצמי כ"יהודי סתם", מעל המגירות והקופסאות החונקות הללו. מה אומרת הגישה הזאת? כל יהודי חייב להיות דתי או חילוני. אם הוא דתי, הוא חייב לנהוג כך וכך ואם הוא חילוני הוא חייב לנהוג כך וכך. למה? ככה. נו, טוף.
אני מעדיף להתייחס לתפיסה השנייה, שהיא רצינית, מכובדת וראויה לדיון משמעותי. על פי תפיסה זו, היום, כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, ירושלים השלמה בידי ישראל, התפוצה היהודית הגדולה ביותר היא בישראל והיא מונה כמעט מחצית העם היהודי, אין כבר טעם לציין את תשעה באב.
אף שעמדתי שונה, הגישה הזו בהחלט מדברת אליי. בשיג ושיח ביני לבין עצמי, שהביא אותי לפני שנים אחדות להחלטה לצום בתשעה באב, הגישה הזאת הוותה בהחלט משקל נגד, ויכולתי לאמץ אותה.
הנביא זכריה ניבא שלעתיד לבוא ימי התענית ובהם תשעה באב ("צום החמישי", כלשונו – אב הוא החודש החמישי בלוח השנה שנפתח בניסן), יהיו לימי חג. אני בהחלט מבין את הגישה על פיה תשעה באב צריך להפוך ליום של חג, ומעדיף אותה אלף מונים על הגישה המנוכרת לתשעה באב, שמתעלמת מהיום או מזלזלת בו.
אולם הפיכת היום הזה ליום חג, צריכה לבוא מתוך הסכמה לאומית רחבה, שתנבע משיח מהותי ומשמעותי ולא מניכור כלפי היום הזה. החלטה כזאת חייבת לנבוע מתוך הכרת מהותו, משמעותו ומרכזיותו של היום; משמעותו ההיסטורית והסמלית.
אני מאמין, שיום המהווה לאורך דורות היום המלכד את העם היהודי באבל על האסונות שחווה לאורך ההיסטוריה, החורבנות והגלות, ראוי שיהיה יום של חשבון נפש לאומי, שמהותו במדינת ישראל השלישית, היא הדיון בהבטחת קיומה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית, של העם היהודי, תוך הפקת לקחי העבר.

* נו, באמת – כאמור, אני מכבד מאוד את הגישה השוללת את צום תשעה באב לאור הגשמת הציונות. אולם נתקלתי במאמר המסביר שציון תשעה באב בימינו היא... פוסט ציונות. כל כך זול...

* צרור הערות. והיה העקוב למישור – השבת שאחרי תשעה באב היא "שבת נחמו", שבהפטרתה אנו קוראים את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'), הנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".
הפטרה זו הנחילה לשפה העברית ביטויים ומכתמים רבים. בשנה שעברה, למשל, עסקנו בפינה זו בביטוי (שהשפה היומיומית עיוותה את משמעותו) "קול קורא במדבר."
הפעם אזכיר יצירות ספרותיות, מתוך הספרות העברית החדשה, שנכתבו בהשראת הטקסט.
האחת היא שירו של ביאליק "אכן חציר העם". הפסוק בישעיהו: "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם." (יש' מ', ז').
השנייה היא הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור". הפסוק בישעיהו: "כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה." (שם מ', ד').