על "סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן
הקיבוץ המאוחד, 2014, 198 עמ'
זכורה לנו הרפליקה במחזה של סארטר "בדלתיים סגורות": "הגיהינום הוא הזולת." לדויד גרוסמן יש היגד חלופי ביצירה שלפנינו: יש בבני האדם פיתוי להציץ בגיהינום של הזולת (עמ' 85). לאורך כל היצירה מתוארת בדיבור ישיר הופעת סטאנד-אפ של בדרן בשם דובלה ג'י, ובשמו המלא: דב גרינשטיין. הוא יליד ירושלים, אבל ההופעה מתרחשת בנתניה, והבדרן "יורד" על הנתיינתים, שכביכול סכנה להופיע בעיר הזאת משום חבורות הפשע המפורסמות שקשורות בשמה, הוא "יורד" על נושאים אינספור – על מילוי הפנים בבוטוקס, על סנטרים כפולים, על גבות מחוברות, על זקנות שבוודאי באו למופע כדי לחגוג את האלמנוּת, על בעלי משקל עודף (הוא עצמו שלד עצמות).
יש ביצירה הזאת מסממני הדרמה היוונית – הקפדה על שלוש האחדויות: כל ההתרחשות אורכת כשעתיים, למרות עשרות הבדיחות שהבדרן מספר – הכול סובב סביב עלילה אחת – עלילת חייו העלובים של הסטנדפיסט עצמו, והכול מתרחש, כמובן במקום אחד – המרתף בנתניה בו מופיע הסטנדפיסט. ולא רק זאת – יש ביצירה שלפנינו גם מעין מקהלה, שתפקידה העיקרי בדרמה היוונית היה לחשוף רקע ולהביע דעה על מה שמתרחש על הבימה. תפקיד המקהלה ממלא ביצירה זאת צופה בהצגה המדבר בגוף ראשון, הדובר, שהוזמן על ידי הסטנדפיסט להביע דעה על מה שהוא רואה, לאבחן את הדבר הזה שיוצא מן הבנאדם בלי שהוא שולט בו (עמ' 33, 64, 185).
הסטדנדפיסט שופע בדיחות ועקיצות, והוא "יורד" על הקהל, אבל ככל שהערב מתארך – הוא "יורד" בעיקר על עצמו, ואילו הדובר, שבהמשך מסתבר שהוא השופט בדימוס אבישי לזר (עמ' 38), באמת משמש מעין נייר לקמוס למה שקורה על הבימה. בתחילה הוא נאטם, כפי שהיה נאטם כשהיה על כס המשפט, ואף מתכוון להסתלק מהמופע, אך ככל שהערב מתקרב אל סיומו – הוא נעשה יותר ויותר אמפתי. הוא בין היחידים שנשארים עד הסוף, באיזה שהוא שלב הוא אפילו משתיק את הקהל המרוגז (עמ' 126. הקהל בא להתבדר על סטנד-אפ, ובמקום זה הוא מקבל סיפורי שואה ובדיחות על הלוויות). בסוף הערב מציע הדובר לבדרן להסיע אותו הביתה.
הסטנדפיסט שופע בדיחות, מיעוטן טובות, חלקן ידועות, חלקן גסות, ואפילו מגעילות, כמקובל בהופעות כאלו, אבל ככל שהעלילה מתמשכת, הקורא מבין שכל הבדיחות האלו הן מעין קמופלז' לעיקר: ביום ההופעה מלאו לדב גרינשטיין 57, והוא עורך מאזן של קורות חייו, מאזן שנועד בעיקר לשיפוטו של הדובר, אותו שופט בדימוס. מסתבר שכנערים הם היו חברים, ולמדו יחד אצל אותו מורה פרטי למתמטיקה. הם בילו יחד במחנה גדנ"ע בבאר אורה; אלא שהיה הבדל תהומי במעמדות של השניים: אבישי היה בן של איש, אשר עסקיו חבקו עולם, ובעקבות כך הבן למד עם בני דיפלומטים מסביב לתבל, ואילו דב גרינשטיין, בן יחיד לשני הורים שרוטים (האֵם ניצולת שואה; האב עורך בדיקה בתיקי התלמידים בפתח בית הספר אם הם ארזו לבד...), ילד כאפות, שק החבטות של חבריו לכיתה, וגם להוריו שאינם חוסכים ממנו את שבטם. במחנה הגדנ"ע בבאר אורה נחשפת זוועת ההתעללות בו של חבריו לאוהל (עמ' 95-93), ואילו אבישי, שהיה עד לכך, איננו נוקף אצבע, אפילו מתנכר, וכל מה שעולה בדעתו לעשות בנדון הוא לבקש להעביר אותו לאוהל אחר. דב איננו מתמרד כנגד המתעללים בו, וברור שאיננו מלשין למפקדים – "הפתרון" שלו הוא ללכת על הידיים ולעשות תעלולי ליצנות. אבישי רואה כיצד קוראים לדב כדי להגיע להלוויית אימו שנפטרה תוך כדי שהותו במחנה הגדנ"ע (דבר שדב עצמו לא מודע לו עד אשר איש החברה קדישא מודיע לו בחדר הטהרה של בית ההלוויות), ושוב לא עולה בדעתו להתעניין, ללוות את האומלל אל חדר המפקדה, כי הוא מרוכז בזיכרון המתוק של הנשיקה לליאורה, בת כיתתו שהוא מאוהב בה בסתר, בלילה ששמרו יחד.
בין השיטין חש הקורא שלמרות הגורל שכה התאכזר לדב, הוא בעצם אדם טוב: הוא מצחיק את אימו "בוגרת" השואה בחיקויים שהוא מחקה את הגשש, שייקה אופיר ואורי זוהר. הוא מביע תודה עמוקה לנהג הצבאי שהביא אותו מבאר אורה לירושלים כדי להשתתף בהלוויית אימו. בכל הדרך הארוכה שניהם אינם יודעים מי נפטר, כי איש לא טרח לומר להם, אבל הנהג מוצא לנכון לשמח את היתום בבדיחות כדי להשכיח ממנו את היגון, ואחותו, שמצטרפת לנסיעה (הזדמנות שלה להגיע לכותל, שלפי עדותו של הנהג מעולם לא ראתה) מאכילה את דב בכריכים ועוגיות, שהרי איש לא דאג לפְנָיֶהָ לדבר אלמנטארי זה. מחוות אנושיות כאלו נשמרות בפינה חמה בליבו המיוסר.
הייתה בשכונה ברוממה ילדה קטנטונת, חריגה (נמוכה במיוחד, ליקויים בדיבור, גבנון קטן, צליעה), שכל הבנים מתאנים לה, מרביצים לה, גוררים אותה למחסן, מכנים אותה בשמות, ורק דב נוהג בה בחיבה, קורא לה "פיץ", ולא "גמדה", מציג בפניה איך הוא הולך על הידיים וממתיק עמה סודות על עולם הדמיון, בו שניהם הם ילדי התנ"ך, או ילדים בימי האדם הקדמון. היא לא שוכחת לו את החסד הזה (לעומת אבישי, שברגע הקריטי שכח כי את המיומנות "לסחוט" וידויים למד מדב, ובעקבות מיומנות זאת זכה להצלחה אצל ליאורה). "פיץ" נמצאת בקהל של דב, ובהתחלה, כשהוא איננו יודע במי מדובר – הוא "יורד" עליה, אבל לאט לאט, לאורך המופע, מתפתחת בין השניים חיבה גדולה, ובסוף המופע הוא אפילו מודה לה ונושק לה.
הקהל כועס עליו שהוא חדל להצחיק, ומשום כך דב מייסר את עצמו במילים ובמכות אכזריות שהוא מכה את עצמו עד זוב דם ועד דריסת המשקפיים – כל זה איננו מזיז את "פיץ" מדעתה שדב היה ילד טוב. על כך עונה לה דב: "אתבע אותך על פגיעה בשמי הרע." אבישי, הדובר, מדמה את "פיץ" לשפחתו של אודיסאוס, היחידה שזיהתה אותו בחזרתו ממלחמת טרויה – על פי הצלקת ברגלו (עמ' 135), שכן רק "פיץ" מכירה באמת את אישיותו של דובלה.
רוב הקהל חסר סבלנות, רוצה בדיחות, רוצה סטנד-אפ וצחוק ללא הפסקה. רבים נוטשים את המופע בכעס, ורק מעטים, וכאמור, גם הדובר, הלא הוא אבישי לזר, נשארים עד הסוף, כאילו מדובר במראה של החברה האנושית בכלל: הרוב חסרי סבלנות, מבקשים את התמורה מיד, מעטים הם בעלי המצפון והרגש שיודעים להעריך סיפור מרתק, ומעטים עוד יותר הם אלה שחלה בהם תמורה – מאטימות רגשית לאמפתיה – הנציג של בעלי התמורה הזאת הוא הדובר, השופט בדימוס אבישי לזר. לאורך כל הספר משובצות המחשבות של אבישי, מהן אנו מתוודעים לכך שהיתה לו אישה (אהובה?) בשם תמרה, שכנראה נפטרה (עמ' 73), שהיתה מייסרת אותו על כך שכשופט המבקש להיות אובייקטיבי, איננו מראה כל אמפתיה כלפי נפגעי עבירה (עמ' 123). הוא מקונן על כך שלא נולד לו ממנה ילד, שיזכיר אותה בקלסתרו (עמ' 162). הוא נותר לבד עם כלבה זקנה, שהוא מסרב לאפשר לווטרינר להרדימה.
למרות שהבדיחות הן, כאמור, רק מעין קמופלאז' לעיקר – סיפור חייו המיוסר של דובלה ג'י, הוא דב גרינשטיין, הרי שבאמת אי אפשר להתעלם ממספר בדיחות ממש מצחיקות, אבל מסתבר שדווקא הבדיחה שעל פיה הוענק לספר השם "סוס אחד נכנס לבר" – דווקא בדיחה זאת היא היחידה שהסטנדאפיסט איננו מסיים אותה (עמ' 142).
כן, יש גם רמזים פוליטיים בספר – הסטנדאפיסט "יורד" על המתנחלים ועל הכיבוש, אבל כיוון שהוא אומר דבר והיפוכו (כמה טוב היה אילו השמאלנים היו נעלמים!) – הקורא כאילו איננו יודע מהי דעת המחבר – כאילו!
מכל מקום, רמזים אלה אינם פוגמים באיכותו של הספר, שהוא גם מצחיק, גם סרקסטי, ובהחלט מעורר מחשבה.