זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 10

איה ישבה בכורסה בדירתה של מירה. היא נראתה מוזנחת למדי. תסרוקתה מרושלת. השמלה שלבשה לא היתה חדשה וגם לא מונחת עליה היטב. ורק אותה רוח תזזית שלה נותרה בה גם עתה, פורצת באי-שקט ממעמקי גופה הגדול ומפעילה את פיה וידיה. על השולחן נמצאו בקעריות-עץ נאות אגוזים ושקדים קלויים, ובוטנים וגרעיני-דלעת, ועוגיות ופתפותי-שוקולד, ואיה לקטה ואכלה מכל הבא ליד.
"עם חלב?" נשמע מן המיטבח קולה של מירה.
"כן. בטח. ועם סו-כר." השיבה איה בפה לועס. סו-כר אמרה במלעיל.
מירה הופיעה נושאת מגש ועליו ספלי-קפה, כד, כלי לסוכר וקנקן לחלב, מעוצבים מקרמיקה נאה בצבעי לבן וירוק-זית. גוון הירוק-הדהוי של חלוק-הקימונו הרחב שלבשה מירה כמו התאים לכלים שעל מגש-העץ החום-כהה. היא התקרבה אל איה בצעדים שקטים, רכים, שנספגו במרבד השעיר, כחתולת-תפנוקים מטופחת. אווירה של אמידות וחושניות-מעודנת שררה בדירה, שהיתה נתונה באפלולית נעימה של שעת בין-ערביים.
"אני כל כך מקנאה בך, מירל'ה," לעסה איה בפה מלא. "כל כך נעים אצלך. ואיזה כלים יפים."
מירה התיישבה על הספה ומזגה את הקפה לספלים. איה מיהרה ללגום. המלוחים והמתוקים צרבו את לשונה והצמיאו אותה.
"אוי מירל'ה, מירל'ה, לקפה שלך יש ממש טעם של זיכרונות."
"זה כנראה התפקיד הקבוע שלי." העירה מירה מבלי לרמוז בכך דבר.
"והכול מסודר בטעם שכזה," המשיכה איה, "נקי. שקט. אף אחד לא צועק, לא שובר ולא מלכלך. ואת בן-אדם חופשי, אדון לעצמך. שכה אחיה, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתגעגעת לימים שהייתי רווקה."
"כשיהיה לי זמן אני ארחם עלייך."
"את בטח חושבת שאני סתם מתלוצצת? אני נשבעת לך שאני מתחילה לחשוב שבכלל לא נוצרתי לגדל ילדים." נאנחה איה. "בחיי, כזה וַגַ'ערַאס אצלי בבית תמיד. ורמי, אני לא צריכה לספר לך..."
"לא חשוב."
שתיכן השתתקו.
"את לא כועסת שאני מזכירה את שמו? הלא הבטחנו להיפגש בלי שום מרירות."
"כנראה אף אחד לא מאושר במה שיש לו, גברת קדומי."
"נכון. ילדים הם מין מיטרד שכזה, אני אומרת לך, ורמי, את לא מתארת לעצמך איך הוא מסוגל לכעוס אם שוברים לו משהו, או פוגעים בפרטיות שלו..."
"יש לך תמונות שלהם?"
"לא." צחקה איה. "מה את חושבת לך? אני לא אימא משוגעת. אוי מירל'ה, חכי רגע, נדמה לי..."
והיא פתחה תיק עור כרסתני ופישפשה בו. התיק היה גדוש מטפחות-נייר, חפיסת סיגריות, צרור מפתחות, תמרוקים, מסרק, מוצץ, מגבת קטנה, צעיף וחישוק פלסטי קטן, חלול ומרשרש, שמשמש משחק לתינוק. סוף-סוף שלפה את התמונות והגישה אותן לאיה בגאווה אימהית.
"אורית'לה."
"איזה מותק של ילדה. העיניים שלך."
"וזה יובלי."
"בדיוק את!" צחקה מירה. "הֵי, איה, את בטוחה שהם הילדים של רמי?"
"אני מקווה שכן. אחרת הם יהיו יפים וחכמים כמוני."
"אז מה זה רע?"
"אוי מירל'ה, אני כבר רחוקה מלהיות חכמה וללכת בגדולות, תאמיני לי. ואני עובדת כמו חמורה מפני שהמשכורת של רמי לא מספיקה."
"אתון, איה."
"מה?"
"אתון. נקבה של חמור."
"אוי מירל'ה את והעברית הספרותית שלך. תראי מה שנעשה ממני! אני לא יכולה להפסיק לאכול. וגם כשאני עושה דיאטה אני משמינה, ומשמינה, ומשמינה... מכל דבר אני משמינה..."
"אולי זה בגלל איזה גלולות שאת לוקחת?"
"לא. יש לי טבעת."
"אני רואה."
"טיפשונת, לא לכך התכוונתי. תוך-רחמית. וגם זאת, שאני עונדת, היא של רמי, פשוט האצבעות שלי התנפחו. ומה אצלך?"
"מה חשוב, אצלי..." צחקה מירה, סרקסטית, "אצלי אין טבעת, ושום דבר לא התנפח. באמת, מה זה חשוב?"

*
היתה שתיקה. מכיוון תחנת רידינג נשמעו קולות שריקתם של הטורבוגנראטורים הענקיים. וכשהשתתקו היה אפשר לשמוע ציוצים של המוני ציפורים שרחשו לעת-ערב בחביון הפיקוסים הענפים של גדת-הירקון, מעבר לכביש. בחדר כהו צלליות השתיים, ושיחתן כַּבְדה.
"אימא שלי עכשיו עם הילדים." אמרה איה. "מסכן רמי."
"להביא לך עוד שקדים?" שלחה מירה יד והדליקה אור במנורה נמוכה, ליד הספה. קולה היה רועד מעט וכמו בגד בה.
"אוי כמה שהייתי רוצה לקנות גם לי מנורה כזאת. פעם היינו חברות טובות."
"כן, פעם."
"מה מעיק עלייך, מירה?" התקרבה איה לעומתה. "מירל'ה, טיפשונת, מה יש, פגעתי בך?"
"בי כבר שום דבר לא יכול לפגוע. אני מחוסנת." השיבה מירה במרירות. "אני יכולה להזדיין על ימין ועל שמאל ולא יקרה לי שום דבר. יש לי חיים משוגעים עכשיו, איה. אלה חיי-הרווקות שאת כל כך מתגעגעת אליהם."
"ככה זה, מירל'ה." ניסתה איה לנחם אותה. "אף אחד לא מאושר במה שיש לו."
"אבל להיכנס להריון, קדחת – "
"היית אצל רופא?"
"רופא אחד? אצל כולם."
"ומה אומרים?"
"בואי נדבר על משהו יותר שמח, טוב?"
"את צריכה לבוא לבקר אותנו. רמי ישמח מאוד לראות אותך."
"כן?"
"מה את עושה עצמך כאילו את לא יודעת?"
"אני מקווה שהוא לא נשאר מאוהב בי במשך כל השנים הללו?"
"רמי מאוהב רק בעצמו."
"ברצינות! אז מה מיהרת לחטוף אותו?"
"ככה זה, כמו שאומרים – לכל כלב יש יום. נפלתי בפח."
שתיהן צחקו.
"אני לא צריכה לספר לך. תאמיני לי, לפעמים אני ממש מבינה אותך מדוע זרקת אותו." הוסיפה איה.
"אני?"
"אז מי, אני?"
"חשבתי שהוא עזב אותי. חשבתי שסיפרת לי את האמת כשאמרת שגם אלייך לא התקשר יותר אחרי שהסתלק ממני. את זוכרת את חמש-מאות הלירות שלווה ממני, ולא החזיר? – בטח שכחת, מפני שהיית עסוקה אז עם ראובן ברנע." צחקה מירה בלעג מריר, "לא. אני נזכרת איך חוש-הצדק שלך נפגע אז מכך שרמי לא החזיר לי את הכסף. ואיך סיפרת לי שצילצלת אליו, על דעת עצמך, וקול זר ענה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר-טלפון או כתובת. לפעמים נדמה לי שבכוונה שידכת לו אותי אז, כדי שיעשה אצלך תחנה סופית." ושוב צחקה במרירות, "אז לומר שאני זרקתי אותו!"
"זה תשאלי את עצמך."
"יש לך זיכרון מאוד סלקטיבי, איה."
"אולי. אולי אני טועה. אולי אני זרקתי אותו מכאן, לפני חודש!"
"אני לא יודעת על מה את מדברת."
"לא? אז אולי שאזכיר לך, באופן סלקטיבי, מה התרחש כאן, על הספה שלך? – 'תרכב פרש, תרכב! – איה נמאסה עליי. – היית צריכה לראות מה שנעשה ממנה. שמֵיינֶה. – לקפה שלך יש טעם של זיכרונות!' – לא הרגשת שאני יודעת הכול, מההתחלה?"
"איה!" הרימה מירה ידה כמו כדי לסטור לה ועצרה ברגע האחרון, "הוא לא דיבר כך! – "
"טוב, אז לא בדיוק כך – " פרצה איזו רחמנות-עצמית מדבריה של איה. "זה היה כנראה מגיע לי, שתרצי להכות אותי. בך הרי אסור לפגוע. את מחוסנת. ולך יש הצדקה מלאה להרוס חיים של בני-אדם אחרים, ולהשתולל על ימין ועל שמאל! את הרי לא צריכה להיזהר..."
"איה קדומי," אמרה מירה בקרירות, "אני לא חושבת שיש טעם שנמשיך את השיחה. אם היה לך שמץ של כבוד-עצמי היית כבר קמה הולכת..."
"כבוד! את מי עוד לא גירשת מכאן?" קמה איה וחפנה עוד ממתק אחד ונתנה על פיה בלעיסה. "תודה על הקפה, בכל אופן, היה לו טעם של זיכרונות ואני מעדיפה שכך זה יישאר."
"אז את ידעת את הכול, מההתחלה."
"בטח. ומדוע את חושבת הטרחתי את עצמי לבוא לבקר אותך אחרי שנים ארוכות של שתיקה? לקבל אצלך רעיונות חדשים לריהוט? להתווכח איתך על פינוי-השטחים? לערוך אצלך סימפוזיון על שיחרור-האישה? למצוא לך שידוך רענן? תראי, אני לא חושבת שרמי גאון. אני גם יודעת שהוא מנסה לבגוד בי פה ושם, אם רק יש לו הזדמנות. אבל זה כל מה שיש לי, הוא אבא של הילדים שלי. הוא עובד כבר מספיק שנים במשרד-המשפטים עם כל המשפטניות שלהם שממלאות את המשרד מפני שאין להן מקום בשוק הפרטי, ואת בטח מבינה שאם הוא היה קצת יותר מצליח אז כבר מזמן היה פוראש ונעשה עצמאי או שותף במשהו רציני. אבל אני לא מתכוונת עכשיו, בגילי," עשתה הפסקה וטעמה עוד משהו מן התקרובת, "אני לא מתכוונת להתגרש פעם נוספת ולנסות התחלות חדשות. אז בבקשה תסירי ממנו את הידיים שלך, טוב? מפני שאת נראית לי עכשיו שנעשית מין נמרה שכזאת, טורפת-גברים, מה שאף-פעם לא הייתי מאמינה עלייך – "
"שמחת-עניים! רק אל תגידי לי שאת עוד מאוהבת בו." היתה מירה מבודחת, כלאחר ייאוש. "שאת עוד מסוגלת ליהנות איתו, יחד – "
"אהבה זה לא מה שאת חושבת ברומנטיקה המחורבנת ובַכּוּס הרעב שלך ובאלתרמן..." התפרצה איה. "זה רק מה שאת חושבת כל הימים, ממגדל-השן שלך, גיבורה שכמותך. אבל אם לא איכפת לך אז אני הפעם התחתנתי בשכל, ולא מאהבה. מספיק היה לי מאורי בן עמי ומכל הספרות העברית גם יחד. יותר טוב שיעבור לך ג'וק בין הרגליים! ושכך יהיה לי טוב, שיכול היה להיות עוד הרבה יותר גרוע, אם הייתי מתחתנת בפעם השנייה מאהבה. הינה, קחי לך מה שמצאתי אצל רמיניו..."
והושיטה לה מעטפה ללא כתובת. מירה שאלה:
"מה זה צריך להיות?"
"שלך!" איה שלפה מכתב והחלה קוראת בו, ספק ברצינות ספק בלעג, "'ואני אחכה לך בתוכי, חזקה. בלתי נשברת...' אצל מי מצאת משפטים ספרותיים כאלה? זה מתאים לאורי בן עמי! את בטח לא חיברת את זה לבד... 'מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות!' – ולמי? לרמי! לפוסטמה הזה!"
מירה הגיע לקצה גבול סבלנותה, וקצות אצבעותיה כמו נמלטו ממנה ומשהו התפרץ מתוכה והיא קמה והתנפלה –
"איה!"
"מירל'ה!" נבהלה איה מלפיתתה. המכתב נשר מידה וצנח על המרבד השעיר. כשתי ילדות מרושעות משכו כחמת-זעם כל אחת בכתפי רעותה, נאבקות מתוך איזו החלטה נחושה ומגוחכת – להפיל זו את זולתה ארצה, והיו מתנודדות לצדדים בחירוק-שיניים, ואף אחת אינה מצליחה לבצע את זממה.
אך בתוך מריבתן, ודווקא מפני המגע הגופני, עלה איזה גל אחר מנבכי הווייתן, והחלו מרחמות זו את זו, ובארשת-פניהן למודת-הסבל הסתמן מעין בכי אילם, ובעוד זרועותיהן מושכות אלה באלה – החלו נרפות ונכלמות והניחו כל אחת ראשה על כתף רעותה, והתחבקו בשתיקה כמרחמות זו את זו, וקפאו על מקומן מתוך איזו שלווה מוזרה, כפסל בן שתי דמויות.
ואז נשמע צלצול בדלת. ועוד צלצול. אך השתיים לא שמעו.
אולי היה זה שוב שולדנפריי, באמתלה כלשהי לחדור אל מירה, סקרן ונחנק-קמעה בפה-פתוח ובלא-הגה – עומד שם מעבר לדלת ומחכה, ואולי מישהו אחר.

המשך יבוא