בראשית השבוע, הותקפו שני צוותים של מכבי האש בשכונות חרדיות בירושלים. במרכז כיכר השבת בעיר הותקף באבנים ולבנים צוות כיבוי שעסק בכיבוי פחי אשפה שהוצתו. באירוע אחר, תקפו מתפרעים צוות כיבוי ברחוב שבטי ישראל, והשליכו לעברו בקבוקי זכוכית ומוטות ברזל.
אילו הידיעה הזו עסקה בהתפרעות של בני קבוצה מסוימת בארץ זרה, היא לא כל כך היתה מעניינת אותי. אילו היה זה תיאור של התפרעות פלשתינאים בשכונה במזרח ירושלים, היתה מעניינת אותי בעיקר השאלה מה עושה המשטרה כדי להחזיר את הסדר על כנו ולהשליט את החוק.
אבל בנוגע למה שקרה בירושלים אני חש רגשות אחרים. אני חש רגשות של צער, של כאב, של אכזבה ושל בושה, כפי שחש אדם המגלה פתאום שאח שלו גנב, שאחותו זונה, שהבן שלו נרקומן או שאבא שלו עבריין מין. זאת תחושתי, כי את הפשעים הללו ביצעו בני עמי.
אלה קומץ ביריונים אלימים, שאינם מייצגים גם את החברה החרדית, אלא את האגף הקיצוני שבה, שאינו מקבל את מדינת ישראל ונוקט באלימות. אני יודע. ועדיין, אלה בני עמי.
הם בני עמי, והם בני מגזר מסוים בתוך עמי, המגזר החרדי. כיוון שהם בני עמנו, על עמנו להיאבק בתופעה. אולם ההשתייכות המתבדלת שלהם אינה לכלל ישראל אלא בעיקר למגזר, לשבט. ולכן, חובה על המגזר החרדי להיות ראש החץ במלחמת חורמה בתופעה, כולל הסגרת המסיתים והמבצעים למשטרה. כל עוד מנהיגי המגזר החרדי, בראש ובראשונה הרבנים, ולצידם – נציגיו בכנסת, מגנים את המעשה, אך בורחים ממאבק פנימי אמיתי, ומגלים הבנה וסלחנות, כולנו בבעייה.
בימים האחרונים יצאתי להגנת הציונות הדתית, מפני מתקפה מרוכזת ומרושעת וניסיון לצבוע אותה בגוון של אותה כת פגאנית קיצונית של הכהניסטים ועוזריהם, שצמחה בשוליהם, והיא פרי באושים של הקצנה הקיימת בתוכם (לצד מגמות הפוכות של התמתנות וישראליזציה). יצאתי נגד המתקפה הזאת, גם כיוון שהיא היתה נגועה בשקר ובהכללה, ובעיקר בשל הריקוד על הדם והניסיון לעשות הון פוליטי ומגזרי מהמעשה. יצאתי נגדה גם כיוון שידעתי שתוצאתה תהיה הסתגרות והשתבללות שבטית של הציונות הדתית, כפי שקורא לכל קבוצה כשהיא חשה מותקפת.
אולם גם כאשר תקפתי את אותה הכללה והסתה וכיניתי אותה עלילת דם, הוספתי שיש להילחם בטרור כאילו לא היתה עלילת דם ולהילחם בעלילת הדם כאילו אין מלחמה בטרור. ואת המלחמה בטרור-בידי-יהודים, חייבים להוביל המתיישבים ביו"ש, חייב להוביל "הימין", חייבת להוביל הציונות הדתית, כי היא יכולה להיות אפקטיבית. על הנהגת הימין להוביל קו המחייב הסגרה, "הלשנה", התייחסות לאותם אנשים כאל רודף ואוייב, החרמה והוקעה.
במקום זאת, אני רואה התקפדות והסתגרות והפניית האנרגיות כלפי... נשיא המדינה, השעיר התורן לעזאזל, תוך הצגתו כמי שכביכול הכליל על בני עמו שהם בחרו בטרור, כאשר ברור שהוא ביכה את העובדה המחרידה של מחבלים ורוצחים בני עמנו. כל הסטת הדיון מהצורך במלחמת חורמה באותם קיצונים והפניית האש כלפי הנשיא, היא בושה וכלימה.
האסון הגדול של החברה הישראלית הוא התפרקותה למגזרים ושבטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. זה הדבר הדורש תיקון חברתי – גיבוש הסכמה לאומית רחבה על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, גיבוש הסכמה על עקרונות קיומיים כמו שלטון החוק וכיבוד החוק.
ויש לומר גם זאת – באותו שבוע של מקרי הרצח ופשעי השנאה, הייתה גם פרשת בתי דריינוף. הפרשה החלה כעבריינות בנייה שבכל מקום בארץ מחייבת הריסה, נמשכה ברדיפת השכנים שהתלוננו על הפגיעה בהם, עברה להפיכת שלדי הבתים האסורים ל"חפירות חיינו" והגיעה לשיא באלימות ויידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון. והחמור מכל היה התייצבותם של שרים בממשלת ישראל על הגג, לא כדי להסביר לאנשים את חובתם לקיים ולכבד את החוק, אלא כדי לתמוך בעבריינים.
במאמר ב"ישראל היום" בעקבות הפרשה, השוויתי בין יעלון לבנט: "אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל ליבם בהתיישבות בבית אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי. יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית. נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את 'בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. יעלון מייצג את 'מוראה של מלכות', בנט מייצג את 'איש את אחיו חיים בלעו'."
יעלון כשר הביטחון מייצג את המדינה, את החוק, את כוחות הביטחון, אבל מי שיכול להיות אפקטיבי יותר במלחמה במגמות הללו, הוא דווקא בנט. אין לי ספק שהגינוי וההוקעה שלו לפשעי השנאה הם אמיתיים ואותנטיים. אולם הוא חייב להבין, שבני נוער הרואים אותו מביע תמיכה בהם כאשר הם עוברים על החוק, ואינו מוקיע את האלימות שהפעילו (אף שהוא הסתייג ממנה), אינם יכולים שלא להבין שמותר. ואם מותר, תמיד יהיו מי שילכו עוד יותר לקצה.
עיקר הבעיה היא ההליכה לקצוות, במקום בניית מרכז של ציונות דמוקרטית.

2. צרור הערות 12.8.15
* גינוי – אחת הטענות שהוטחו בימים האחרונים בנשיא ריבלין, היא שאין הוא מגנה את הטרור הערבי כפי שהוא מגנה את הטרור הנעשה בידי יהודים.
זו טענה כל כך נמוכה, כל כך מכוערת – החשדת נשיא המדינה בחוסר אכפתיות לטרור נגד יהודים ומדינת ישראל. האמת היא שההשמצה כל כך נמוכה, שאין צורך להתייחס אליה.
ובכל זאת, אתייחס אליה. על ישראל להילחם בטרור המופנה כלפיה וכלפי אזרחיה. אך אין שום משמעות לכך שהיא תגנה אותו. הנשיא, ראש הממשלה ושאר אישי ציבור, אינם אמורים לגנות את הטרור הערבי. אנו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור הזה. אנו דורשים ממדינות ערב לגנות את הטרור הזה. איננו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור שביצעו יהודים נגד פלשתינאים. זה מגוחך.
אם וכאשר ימצאו המחבלים ששרפו את משפחה דוואבשה, נצפה מהמשפחות שלהם שיגנו את המעשה. אולם איננו מצפים ממי שיקיריהם נרצחו בפיגוע טרור לגנות אותו. אין משמעות לגינוי כזה.
עלינו להילחם בטרור באשר הוא, אבל הגינוי רלוונטי כאשר מדובר בטרור היוצא מתוכנו. וטוב עשו הנשיא וראש הממשלה שהוקיעו וגינו את המעשים הנפשעים.

* הוצאת דברים מהקשרם – לפני זמן מה, קיבלתי דו"ח של אבחון על מועמד, והופיע בו המשפט "ממצאים לבעיית אמינות." הופתעתי, כיוון שלא היה לכך כל רמז נוסף. התקשרתי למכון וביקשתי לשוחח עם המאבחנת. התברר ש... נשמטה המילה "אין" בראשית המשפט. בסך הכול מילה קטנה, שלוש אותיות.
ומה ההבדל בין המקרה הזה לאופן בו סולפו דברי הנשיא אחרי הרצח בדומא? שכאן נפלה שגגה ושם – זדון.

* אי של שפיות – ביקור ההזדהות של סיעת "כולנו" בראשות השר כחלון בבית הנשיא, מממש את המנדט שנתתי ל"כולנו" בבחירות. כבר אז כתבתי, שעוד לפני תמיכתי בדרכו הכלכלית של כחלון, אני תומך במפלגה שהמסר שלה הוא "כולנו" מול הפלגנות והמחנאות של "אנחנו או הם". בחרתי בהם כאי של שפיות ומתינות בים ההקצנה. ואני שמח שהם אינם מכזיבים.

* ישכני מנשיכות פיהו – הימין הקיצוני רודף את ריבלין, כי הוא סולד מהחיבור הטבעי שמגלם ריבלין בין לאומיות וליברליות, בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכך גם תמונת הראי שלהם – גדעון לוי, שאף הוא סולד מן החיבור הזה. אבל הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת יותר.
שעה שריבלין נמצא תחת מתקפה מימין הוא כביכול "מחבק" אותו ומשבח את עמידתו נגד הגזענות והאלימות, אך מזלזל בה ומציג אותה כלא שווה כקליפת השום, אם לא ימיר ריבלין את דתו ויהפוך אנטי ציוני. הוא קורא לריבלין להיות דה-קלרק הישראלי. דה-קלרק היה ראש ממשלת דרום אפריקה שפירק את משטר האפרטהייד. המנוול האוטו-אנטישמי הזה מציג את הציונות כאפרטהייד, את ישראל כמדינת אפרטהייד וחלומו הגדול הוא חורבן המדינה היהודית (שלב א' שלו זהה לשלב א' של מאיר אטינגר וכנופייתו) והחלפתה בשקשוקה קוסמופוליטית סרת טעם וריח.
לוי מציב לריבלין רשימת דרישות-לדוגמה, כדי להסביר לו מה נדרש ממנו כדי להיות דה-קלרק: ביטול חוק השבות והמרתו בזכות שיבה, כביכול שווה ליהודים ולערבים, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. "אם מדינה אחת – כי אז צריך לשנות את אופיה ומשטרה; אם דמוקרטיה – כי אז שוויון וצדק לכולם. אם לא – אפרטהייד."
כלומר, החלופה היחידה לאפרטהייד היא פירוקה של המדינה שבאופייה ובמשטרה היא מדינה יהודית. מה המדינה שהוא מציע במקום? מדינה של "שיוויון לאומי". מה פירוש שיוויון לאומי? פירושו אמירה שאין די בשיוויון אזרחי במדינה היהודית, אלא יש לפרק את המדינה היהודית. והוא מוסיף: "אין דרך אחרת, אדוני הנשיא, ואסור שתתעתע." ובמילים אחרות: תפסיק לתעתע. כל עוד אתה מאמין במדינה יהודית, כל דיבוריך על שוויון אזרחי אינם אלא תעתוע.
ריבלין הוא פטריוט ציוני גדול, ותמיכתו בשוויון אזרחי לערבים, היא תמיכה בזכויותיהם כבני אדם ואזרחים פרטיים במדינה היהודית, כמובטח במגילת העצמאות וכפי שלמד מבגין, מורו ורבו. גדעון לוי יודע זאת. ולכן, כאשר ריבלין זוכה לאמפתיה מהשמאל בעקבות ההסתה נגדו מצד הימין הקיצוני, הוא משדר תזכורת לעמיתיו – ריבלין הוא ציוני, כלומר הוא שייך לרשע הקולוניאליסטי של האפרטהייד ואקיבוש בלה בלה בלה.
בתיאור פגישתם של יעקב ועשו לאחר שנות הנתק הארוכות, מסופר שעשו נישק את יעקב. מעל המילה "וישקהו" מופיעות נקודות מעל כל האותיות. פרשנים הסבירו זאת כרמז שאין המדובר בנשיקה אלא בנשיכה.

* והיא לועגת – מסר דומה לזה של גדעון לוי כותבת עמיתתו וחברתו לדבוקת שוקן – רווית הכט. בביקורת הטלוויזיה היא לועגת לחיבוק שקיבל ריבלין בסופשבוע מהשמאל הציוני והמרכז. היא מציינת בבוז שריבלין הוא "חמוד מארץ החמודים" ומסבירה בלעג שהם מחבקים אותו כפי שילד מחבק דובי, כי הוא פוחד מאבא ("האבא סגול השיער," היא כותבת בארסיות אופיינית). אך "כמה אנשים, יהודים ופלסטינים, עוד ימותו כאן, עד שמישהו יבין שמול מה שעולה בשמי המזרח התיכון — לחבק דובי זה פשוט לא מספיק."
גם היא לא תסתפק בפחות מן הפתרון הסופי שמציע גדעון לוי.

* לשבור אותם – המעצר המנהלי למחבלים יהודים חשוב, אבל חשוב יותר לשבור את שתיקתם בחקירות. השב"כ מכיר את השיטות וועדת השופט לנדוי התירה את השימוש באמצעים אלה כלפי פצצות מתקתקות. מה שנדרש הוא להסיר את האזיקים המשפטיים הכובלים את ידי החוקרים.

* שאלות לזהבה גלאון – זהבה גלאון יצאה נגד מעצרים מנהליים וטלטולים בחקירות נגד טרוריסטים יהודיים. היא אינה יכולה לנהוג אחרת, כמי ששנים נאבקת נגד הצעדים הללו כלפי טרוריסטים ערבים. ואני אומר זאת לשבחה – מי שתומך בצעדים מסויימים נגד מחבלים כשהם בני עם אחד ומתנגד להם כשהם בני עם אחר הוא גזען. אולם כפי שהיא טועה בנוגע למאבק בטרור הערבי היא טועה בנוגע למאבק במחבלים היהודים. וכפי שהדרך שלה מסייעת לטרור הערבי כך היא מסייעת לטרוריסטים היהודיים.
השאלה אינה האם האמצעים הללו הם אידיאליים, אלא מה החלופה. האם עדיף לדבוק בכללי הספר, גם אם המשמעות היא המשך שריפת תינוקות והצתת כנסיות? המעצרים המנהליים נועדו לתת כלים למלחמה בטרור. טרור אינו פשע רגיל, והמחבלים אינם פושעים רגילים. מדובר באנשים בעלי להט אידיאולוגי ודתי קנאי, הנמצאים במחתרת עמוקה עם משטר מידור חמור, ואינם מכירים במדינה, במוסדותיה ובסמכותה.
מעצרים מנהליים נועדו למנוע מפצצות מתקתקות לבצע את זממם, כאשר יש מידע אמין הנוגע לתוכניותיהם, אך אין די ראיות לכתב אישום ולהרשעה. מעצר מנהלי מחייב אישור שופט ונתון לביקורת בג"צ. הצגת המעצרים המנהליים כמעצרים שרירותיים של השב"כ הפוגע באזרחים תמימים היא הצגה שקרית ומעוותת.
שאלה לזהבה גלאון – האם היית תומכת במעצר מנהלי ליגאל עמיר, שהיה מונע את רצח רבין? ועוד שאלה – האם תתמכי במעצר מנהלי שימנע את פיצוץ מסגד אל-אקצה?
הלקח של רפובליקת וַימאר הוא חובת הדמוקרטיה להגן על עצמה, מפני מי שמנצלים את חולשתה כדי להרוס אותה מבפנים.

* לשנות את החוק – היועץ המשפטי לממשלה אסר על שרת התרבות כל זיקה בין תקצוב מוסדות תרבות לבין תכני התרבות, כיוון שהדבר נוגד את החוק. חזקה על ויינשטיין שהוא מכיר את החוק, ואם כך – יש לשנות את החוק.
אין המדובר בצנזורה, אלא בשאלה מה המדינה צריכה לתקצב מהמיסים שאני ואתה משלמים. לא, אין המדובר בכך שהתקציב יממן רק תרבות התומכת בעמדת הממשלה. על הממשלה לתמוך בתרבות והתרבות אינה צריכה בשום פנים ואופן לתמוך בממשלה, ואסור שתהיה זיקה בין השניים.
אולם החוק צריך לקבוע קווים אדומים לתקצוב. לא ייתכן שהמדינה תתקצב תרבות המפיצה תכנים של הכחשת שואה, למשל. גם לא תכנים כהניסטיים, לא תכנים המצדדים בחיסולה של המדינה, תכנים המסיתים לרצח פוליטי, תכנים הומופוביים בוטים, תכנים המפיצים את תאוריית השקר על רצח רבין, תכנים התומכים בטרור הערבי וברצח יהודים, תכנים של "מוות לערבים", תכנים המעודדים אונס וכד'. מימון תועבות כאלו בידי המדינה הוא אבסורד. ואם החוק אינו מאפשר התמודדות עם האבסורד – החוק אבסורדי. חוק אבסורדי יש לתקן.

* מרד הגיור – בשורה חשובה לחברה הישראלית – רבנים מרכזיים בציונות הדתית הקימו מרכז גיור אלטרנטיבי לרבנות החרדית העויינת. אמנם בעיניי העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין ואין כל צורך ש"יתגיירו", אולם אלה מהם שירצו לעבור את ההליך, תהיה להם כעת האפשרות לעשות כן בפני בתי דין הרוצים לקרבם ולגיירם, ללא תלות ברבנות החרדית היורדת לחייהם וממאיסה עליהם את היהדות ואת מדינת ישראל.
ואם הרבנות ומשרד הדתות לא יכירו בגיור שלהם – אני ממליץ להם (באופן חריג וחד פעמי) לקחת דוגמה מראש הממשלה ולצפצף.

* השגרירה ברומא – פיאמה נירנשטיין, משוררת, חברה לשעבר בפרלמנט האיטלקי ועולה חדשה, מונתה לתפקיד שגרירת ישראל באיטליה. "הארץ" פתח מיד ברדיפה מקארתיסטית אופיינית. איני מכיר את נירנשטיין. אתמול שמעתי את שמה לראשונה. איני יודע האם היא מתאימה לתפקיד. אומר רק, שלמרות ש"הארץ" רודף אותה, הדבר אינו מעיד בוודאות מלאה על כך שהיא האישה הנכונה במקום הנכון. אבל העובדה ש"הארץ" רודף אותה בהחלט נותנת תחושה טובה, שהיא ראויה ומתאימה.

* חושד בכשרים – כתב אהוד בן עזר: "הוגשה בקשת חנינה לנשיא המדינה לשני הרוצחים היהודיים של סעד דוואבשה ובנו בן השנה וחצי עלי. החנינה תופעל זמן קצר לאחר שהשניים ייתפסו ויועמדו לדין – כנהוג בכל הטרוריסטים היהודיים, ששוחררו עד כה לאחר שריצו עונשי מאסר קלים ומצחיקים.
מי שירצו את מלוא תקופת מאסרם הם פושעים כמו אהוד אולמרט, ובבוא היום אולי גם בנימין נתניהו, שייתכן כי יימצאו נגדו סעיפים דומים לאלה שבגינם הורשע אולמרט".
ואני תמה, על סמך מה אהוד בן עזר חושד בנתניהו שהוא גנב, רמאי ונוטל שוחד?

* ביד הלשון: גבוה כזֶמֶר – בפרשת השבוע, פרשת "ראה", מוקדש פרק מוקדש לכשרות – פירוט בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. בין המותרים – זֶמֶר.
מהו הזמר? על פי תרגום השבעים ותרגומו של רבי סעדיה גאון, הזמר הוא הג'ירפה.
עובדה זו מסייעת לנו לבאר שורה בלתי מובנת, אפילו מוזרה, בשירו של אורלנד "היו לילות": "הוא היה אז בהיר וגבוה כזֶמֶר."
מה פירוש גבוה כזמר? איזה גובה יכול להיות לשיר?
הנה התשובה – הזמר אינו אלא הג'ירפה. הוא היה אז בהיר וגבוה כג'ירף.
יש רק בעייה קטנה בהסבר הזה. כשאורלנד נשאל על כך הוא השיב שכלל לא היה מודע לכך שיש חיה הנקראת זמר ושהיא מזוהה עם ג'ירפה. "גבוה כזמר" הוא ביטוי פיוטי, שאין לו הסבר ריאלי.
נו, אם אורלנד כתב "גבוה כזמר" אפילו בלי שהוא ידע שזמר = ג'ירפה, קל וחומר שמדובר בגבוה כג'ירפה. כי מה החוכמה לכתוב גבוה כזמר כשיודעים שזמר = ג'ירפה?