זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 13

חיימסון, מושפל ועייף, נותר לבדו בבית, האזין לבראנדבורגים, לש פירורי-חלה והירהר במירה ובמלי. למחרת במשרד, הסתבך בטיפול בתלונה נגד חברה לתעשיית-מזון, והסתבר שיהיה צורך להתנצל בפניהם. עיתון צהריים בישר הקמת שתי התנחלויות נוספות בהרי אפריים ומקרה-אונס נוסף שביצע "האנס-המתנצל" באפיק נחל מוסררה, ליד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון, בנערה בת שש-עשרה.
למירה לא טילפן, גם לא לאיה ורמי. ורק חש צורך עז לפגוש במלי בִּזְיאדה השמנמנה ושחומת-העור. מאז אותו מקרה לא ראה אותה כי נהג לצאת מוקדם בבוקר לעבודתו, ובחוזרו כבר סיימה מזמן את יום-עבודתה השבועי.
בהגיע היום החליט אפוא להתחלות ולא הלך לעבודה. הוא העדיף הִתחלות על פני לקיחת יום-חופש, כדי לא להסתבך באמתלאות ותירוצים להישארותו בביתו. בתשע בבוקר הבחין במלי מבעד לתריסים המורדים-למחצה של דירתו. היא הסתכלה פעם ופעמיים לעבר חלונותיו. ונדמה היה לו שחייכה לעצמה בשובבות, כנזכרת בדבר-מה.
אפי, אפי, הן קוראות לו –
הוא פתח את התריס וחיכה עד שתצא פעם נוספת למרפסת. וכשיצאה, עוד הטרם הספיק לומר מילה, הגישה אצבע אל שפתיה לסימן – הס! – ואותתה לו שאחר-כך תעלה היא לדירתו. הוא מיהר לסגור את התריס. ואמנם, מבעד לחרכים הבחין שבעלת-הבית נמצאה אותו יום אף היא בדירה.
קרוב לארבע שעות ישב חיימסון בדירה המוגפת והמחניקה, וחיכה לצלצול הגואל בפעמון-הדלת. כל צלצול טלפון היה לו עינוי. להגזים במחלתו לא רצה, כדי למנוע ביקורים. ומצד שני לא היה יכול לומר שהוא בריא לגמרי. אפילו לקנות עיתון-צהריים, או לחנות-המכולת, חשש לרדת, פן יפסיד את ביקורה של מלי.

*

כשהיה בפעם האחרונה אצל רמי ואיה כבר החל יובלי מדבר. "אוֹטָה-בּוּס, תו-דה, עוׁד-פִּיסְטָה," היה מבטא במלעיל, והמשפט האחרון, שפירושו – עוד חתול, נשמע מפיו כקללה פולנית. הילד נעשה חמוד, ממש יפהפה, בעל שיער חום מתולתל ופני מלאך. איה התלוננה שוב ושוב על נחירותיו של רמי, ועל דקירות בצד, מעין כאב עמום שגובר בהדרגה עד לכדי כאב חד מתחת לצלעות. פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל. ולעיתים לרוחב הבטן.
חיימסון אמר שזה עלול להיות מחוסר שתייה מספקת. חיימסון עצמו היה שתיין מובהק של מים בכל הזדמנות. הוא קרא בעיתון שגופנו מורכב מתשעים וחמישה אחוז נוזלים ורק חמישה אחוזים הם חומר מוצק, וכך כולנו חיים בתוך ים קטן וסגור של פלאזמה מלוחה-מעט ונוזלי-גוף שונים. גופנו מפריש עוד שני ליטרים של נוזל ליום באמצעות הזעה, וכמויות קטנות של מים מתנדפות עם כל נשימה, שלא לדבר על ההשתנה. וכדי לשמור על מאזן-הנוזלים הקרוי הומיאוסטאזיס, זקוק הגוף למינימום של ליטר וחצי נוזלים מדי יום ביומו. ד"ר עזרה זהר טוען שבקיץ צריך לשתות כחמישה ליטרים מים ביום. חיימסון היה שותה אפוא משקאות שונים ומים פשוטים מן הברז בכל הזדמנות, כדי למנוע את התייבשות הגוף והיווצרות אבנים בכליות ובכיס-המרה וזיהומים בשלפוחית השתן ועוד מחלות שונות ומשונות שאין הוא, תודה-לאל, יודע עליהן. איה היתה משמינה והולכת ורמי אמר לה שאפי צודק ומוטב לה לאכול פחות ולשתות יותר.
חיימסון עדיין הלך-שבי אחר תואר-פניה של איה. שערה השחור, החלק, פני המדונה החיוורות, שבקיץ היו עוטות גוון שיזוף מלבב. עיניה הירוקות, הבורקות. עורה החלק, ללא נקודת-חן אחת, ללא בליטה או בהרת עד היכן שהעין מגעת. בעיניו עדיין היתה יפהפייה. לו זה לא הפריע שהציפורניים בידיה וברגליה, שהיו משוחות, אם רק הקפידה עליהן, באדום-זרחני – היו קפוצות וגסות-מעט, אף כי אין פגם בצורתן. מעוגלות כלפי פנים כאילו היא נמצאת ממתינה לקראת זינוק או בעמדה של חמדנות שהתאבנה. ומקצות-אצבעותיה המעוקלות מתגלה איזו תכונה של המוניות-שבאופייה.
את התיאור הזה מצא להפתעתו באחד מסיפוריו של אורי בן עמי. מאז שהכיר את איה באמצעות רמי, בעקבות הקשר שהתרקם ביניהם בעבודה (רמי היה אחראי על כמה תביעות-לדוגמה נגד חברות שניסו לעקוף את חוק ההגבלים-העסקיים) – נעשה חיימסון קורא-מושבע של ספרי אורי בן עמי וזאת מסיבה אחת בלבד – סקרנותו לגלות עוד ועוד מצפונותיה של איה. היה בוחן בשבע עיניים כל פיסקה, ומעלה השערות מפליגות בדבר חלקה המכריע של איה בכתיבה נאטוראליסטית זו. תיאור נועז של גופה. משפט מפולפל שאופייני דווקא לה. ניתן לומר שבמידה מסויימת התאהב בה בעקבות עקבותיה אלה. וכשהיה מבקר אצלם היה מתבונן בה וחש שיש לו בה איזה חלק אינטימי, נסתר, שנשקף לו מבעד לבגדיה, והיה גם בועל אותה אחר-כך בהזיותיו בעקבות קטע זה או אחר בספר של אורי בן עמי, דבר שלא אירע לו מאז קרא בנעוריו את "השאלה המינית" של אוגוסט פורל.
עכשיו הבין, אם כי מזווית-התייחסות מפתיעה-במקוריותה, את דבריה של מבקרת ספרותית אחת ב"מעריב" שאמרה על ספרו האחרון של אורי בן עמי שזה סוג של ספר שהצרפתים אומרים עליו שקוראים אותו ביד אחת.
הוא לא היה מסוגל להבין את רמי, שאדיש לקיומם את תיאורים כה מפורטים ואינטימיים של אשתו בספרות העברית. הרי לא ייתכן שהוא גאה בכך! אפילו סוסה גזעית ומשובחת זקוקה בחייה לרוכב מנוסה אחר, ולא להיות איזו רְכוּבָה ציבורית –
האם מוטב היה אילו על כך שוחח עם מירה בשבת? שהרי עם מלי בִּזְיאדה שעומדת לבוא כל רגע ולהרטיטו במבושיה הגלוחים והזִיפנים ובריח-זיעתה החמצמץ ובהבל-החם העולה מגופה ובגוון עורה הכהה כשל זונת-רחוב צעירה – אין הוא נותן אמון עד כדי כך שיספר לה על חייו הפרטיים.
בעיתון היתה ידיעה שאישה אחת מחולון נסעה באחת-עשרה וחצי בלילה באוטובוס ופתאום הרגישה שמישהו ממשש את שדיה. היא קראה לנהג להסיע את האוטובוס לתחנת-המשטרה, ושם עצרו את החשוד. והלא הוא, חיימסון, בן-אדם רציני, למרות שהוא מחכה עתה למלי בזיאדה הפקידה הקטנה על-תקן-של-עוזרת-בית שבאה לעבוד בעיר הגדולה כדי להיפתח לקראת הרפתקה מרגשת ולהימלט מפני בעלה שאינו מרחם עליה ואינו מתחשב מדי לילה בה ובפותה הצרה שלה.
והלא הוא, חיימסון, הינו במידה מסויימת אדם בעל מעמד ציבורי שפניו מוכרים-למדי מ"כלבוטק" – ולא איזה מששן אלמוני באוטובוס בחולון, והשאלה המרכזית היא בדיוק כמו שאמר הסופר פנחס שדה בראיון במוסף-השבועי – באמצעות מה החליט אלוהים להביע את עצמו בשלב זה של ההיסטוריה הישראלית?
האם זה, כחששו של חיימסון – באמצעות ההתנחלויות ו"גוש אמונים" ואיקה ישראלי ואורי זוהר ופופיק ארנון (שגם על אודותיהם היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי, עם תמונותיהם "לפני" בתור בדרנים, ו"אחרי" בכובעים שחורים ובזקנים) – או במכתבים ששלחה חבצלת לפנחס שדה (גם על כך היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי), או באמצעות עוזרות-בית מזרחיות שאינן מתעניינות הפוליטיקה ובטהרת המשפחה ושעולות גלוחות-ערווה אל אפריים חיימסון המשכיב-הלאומי ומתפרקדות כדי להעניק לו אחד משישים מטעמו של גן-העדן –
או באמצעות הערבים שמבקשים לשחוט לילה אחד את כל עם-ישראל, מן הקוזאקים של הרב כהנא ועד הקיבוצניקים של "שלום עכשיו", ממטולה ועד שארם-א-שייך, מקרני שומרון וירבעם בן-נבט ועד ה"קאנטרי קלאב" ורחוב אבן-גבירול –
כן. אך מה על החווייה הרליגיוזית של היחיד?
אם פילוסוף יהודי נודע יכול לאכול קותלי-חזיר, כפי שהיה כתוב באחד העיתונים, ולהימצא בזיקה דיאלוגית של אני-אתה עם אלוהים – אזיי מלי בִּזְיאדה אינה טובה אך גם לא גרועה מן הרבי מלובאביץ' שיושב בניו-יורק, שכן ישראל, אף-על-פי שחטא, אז אם הוא יושב בישראל, יהודי טוב הוא, מפני שאינו יושב בגולה. לא? מה היה אילו על כך דיבר עם מירה במקום להציץ אל אחוריה האשכנזיים מיד בפגישה ראשונה, ועוד להיכשל דווקא באותו תחום שהוא יודע שביכולתו להגיע בו להישגים מפליגים!
ואז, צלצול בדלת, והינה מלי, חייכנית, ופניה סמוקות מהתרגשות או מן העלייה החפוזה במדריגות, ומיד היא נבלעת בדירתו כחוששת פן יבחין בה מישהו. יראת-כבוד ילדותית ניכרת בה למראה ספריו ותקליטיו. מקום-בדידותו נראה בעיניה כארמון שבו שוכנים החיים האמיתיים, העשירים, התל-אביביים. וכמה שונה הדבר מגישתה של מירה, שבסיור ראשון לא חסכה הערות בדבר שינוי פני דירתו.
"יש לך עור לבן כזה, יפה," אמרה מלי כשהגיעו למיטתו והיא ליטפה אותו כאוצר. הוא שיקע פניו בשדיה העצומים, שהיו רכים ושחומים, יונק את ריח-זיעתה עם פטמותיה הרפויות. הכול פעל אצלו הפעם זמן-ממושך כהלכה אבל לחדור אליה לא הצליח. היא נותרה סגורה. "אני חושבת שאני צריכה לעשות ניתוח כדי לעשות את זה יותר גדול." – ואז הוא ניסה לעשות את זה קצת בכוח. "אתה מכּאיב לי," – מכּאיב היא אמרה, "אתה מכּאיב, די," – הוא נטה על צידו כדי להיטיב לה באצבעותיו. זיפי שערה הגלוח עוררו בו תחושה של זרות, כאילו הוא נוגע באבר-מין של זונה שחוּטְאַה-לְמִשְׁעִי, או מנשק לחי של גבר. כל זה התרחש כמו בחלום. פניה הסמוכות לשלו החלו מאבדות מרכותן, חריצים-חריצים סמוקים-חומים של התקשחות-התאווה, שכמו ביקשה להתנקז מקירבה ברשת צפופה של קמטי-עווית, והיא נתונה בה ואינה רואה אותו למרות שעיניה פקוחות וגדולות. ואז היא החלה נאנחת, צועקת:
"תכה אותי, תכה אותי – "
הוא לא הבין מה רצונה. הלא רק אצבעותיו נוגעות שם, ואיך אפשר להרביץ בדבר הלח והמפרפר הזה? ואז גהר על פניה ללטפה בשפתיו, אך היא דחתה את ראשו מעליה כאילו נגע משהו שאסור לעשותו, ותפסה והעלתה את מותניו עליה, ובעוד אברו מחפש ואינו מוצא לעצמו דרך, הוליכה היא את כף יד ימינו לשיפולי ירכה והיכתה עימו יחד באחוריה מכה יבשה וקשה. "תכה אותי תכּאיב לי , ככה – " וחיימסון, מבולבל וקרוב להזריע, החל מטפיח סטירות על עגבותיה שהיו שריריות ונוקשות. ואז חש, ללא שמץ תענוג, כיצד הוא נמס בחמימות שבפתח-ערוותה הצר, מתפרק מאוניו ומתיז על בטנה. ועד מהרה נרגעה גם היא, ורק איזו נהמת-בכי עולה ויורדת ואוזלת בה, כצפירת-ארגעה.
"יא איך שליכלכת אותי! בחיים לא יֵצא ממני הריח הלבן הזה שלך. אני אלך להתרחץ?"
חיימסון התבונן בחמוקיה הרפויים הכהים, בגופה הדשן ובאחוריה שהיו צרים ושריריים לעומת החזה המשתפך. צירוף של נערות ואימהוּת. כפות-רגליה היו תואמות להפליא, ללא פגם. והאצבעות יפות, שחמחמות וחלקות. הוא היה אסיר-תודה לה על שהתירה לו לענגה ולחזות בזיו-פניה ברגע הכמוס, אך היתה בו גם איזו טינה כלפיה על שנהנתה והותירה אותו עתה ככלי-ריק ולא הניחה לו לחדור אל תוכה. עתה קמה לאיטה, כשהיא מחזיקה ידה על מבושיה הלחים כמו כדי לא ללכלך את הריצפה, ונעלמה לעבר המקלחת.
חיימסון קם. הוא היה מונה בקפדנות את מעט הפעמים שבהן הצליח להשכיב אישה, ועכשיו לא ידע אם זאת נחשבת פעם, או לא. והדבר הציק לו ממש כשם שהציק לו עתה, בעוד מסתכל על מלי במקלחת, עניין המגבות המסריחות. בין מגבותיו היתה אחת, ישנה ודקה מרוב שימוש. ופעם, לאחר שהתלכלכו כל מגבותיו השעירות והעבות, השתמש בה יום, ועוד יום, ולמרבה הפלא כלל לא הסריחה כאחיותיה העבות. אולי משום שהתייבשה מהר. רוח של ממציא נחה על חיימסון כאשר הגיע למסקנה שתקן מגבות-הרחצה העבות והשעירות מופרך מייסודו, וכנראה אינו אלא תעלול פרסומת מצד היצרנים. אך כשהחל מדבר על כך ברצינות, בתוקף עבודתו במשרד, חש באיזו שתיקה של זרות שנוצרת סביבו.
ואז –
"נו מה אתה מֵסתכל עליי כמו שלא ראית אף-פעם ערומה," הפקיע אותו קולה של מלי מהרהוריו. מֵסתכל היא אמרה, בצירה תחת המ"ם. צריך לתת לה מגבת. כפות רגליה יפות באמבטיה הלבנה שלו, אבל, אחת כזאת, במגבות שלו –
וכאילו קורא-מחשבות נמצא מעברו השני של קו-הטלפון, צילצל המכשיר אותו רגע ממש, והוא נטש את מלי שנוטפת מים, ועל שדיה הכבדים, השחומים, טיפות גדולות של סרט-פרסומת לסבון.
"אפי שלום! מה איתך, אתה עוד חי? אני מדברת מבית-הספר..."
"מה? מי?..." התבלבל, לופת את השפופרת. "מי פתאום? אה, כן..." – מירה! – "צלצלתי אליך לעבודה ואמרו שאתה חולה היום..." – "אוה, לא, זה שום דבר מיוחד," התפתל, ערום, מזיע, "רק סתם התפנקות..." – "למה אתה לא עונה תיכף? חשבתי שהתפגרת..."
והיא בישרה לו כי לפנות-ערב, רק תנוח מעט אחרי בית-הספר, תבוא אליו. ואם אינו חולה מסוכן, יוכלו ללכת להצגה ראשונה, אולי.
המקלחת שקטה ומלי הופיעה, נודפת ריח סבון משובח, רכה ואימהית ומפוייסת אך זרה. זרה כל-כך בדירתו. כאילו היא בת לעם אחר.
ומיד החלה מתלבשת.
"זאת האישה שלך צילצלה?"
"אמרתי לך שאני לא נשוי," נעלב שחשדה בו שרימה אותה. איזו זכות יש לה? הרי היא עצמה נשואה. 'הבעל שלי יהרוג אותי מהריח הזה שלך!'
"זאת בטח תתחתן איתך. היא מדברת כאילו אתה שייך לה."
"מה את ממהרת?" שאל אותה חיימסון בשפה רפה.
"צריכה לחזור הביתה. הילד שלי כבר בטח חזר מבית-הספר. זה מטפס על הקירות. הורג את אימא שלי."
בעיני חיימסון היה מבט נוגה וקצר-רוח.
"אין דבר," אמרה לו. "אנחנו נוכל תמיד להתפגש קצת בצד. רק אל תאהוב אותי."
להתפגש, תאהוב, היא אמרה.
וכשהסתלקה החל חיימסון לנקות היטב את הדירה כאילו הותירה אחריה מלי איזו הווייה זרה ומסגירה. ברדיו הודיעו כי בטי פורד, רעיית נשיא ארצות-הברית לשעבר, עברה ניתוח קוסמטי למתית עור-הפנים. מחבל נידון למאסר-עולם. שר-החקלאות הודיע כי צפוי גידול נכר בייצוא החקלאי. ואיר זוהר עמד בראש קבוצה של בני-ישיבה שפלשו למיבנה של ישיבת "עץ-חיים" ברובע-היהודי בעיר-העתיקה. הוא שטף את האמבטיה היטב-היטב. זרק את המגבת שמלי התנגבה בה – עמוק לארון הכביסה המלוכלכת. החליף את המצעים שבמיטה. פורר את זנב-הסיגריה שעישנה מלי ושטף אותה עם המים באסלה שלוש פעמים, כי המים התמלאו פירורי-טבק. איוורר את החדרים. ואת עצמו רחץ היטב וזילף מי-גילוח ריחניים על כל גופו כדי להחניק את ריח הזרע שנדמה היה לו שנודף מכל פינות הדירה.
אפי, אפי, הוא אומרות לו –

המשך יבוא