על "הקאפיטאל" מאת קארל מארקס
תירגמו: ד"ר צבי ויסלבסקי וד"ר יצחק מן
ספריית פועלים 1947; 43 עמ' + 768 עמ'
לפני שאביע דעתי על הספר עב הכרס הזה, אני מבקש רשות לווידוי קטן: בֶּני, אחי הבכור ז"ל, קרא את "הקאפיטאל" בגיל 16. אני זוכר איך הוא נאבק עם הטקסט הבלתי אפשרי הזה, ולא הרים ידיים עד שצלח את כל 800 העמודים של הספר. כל חיי חשתי רגשי אשם, שלא נהגתי כמוהו – הרי מדובר בספר ששינה את פני העולם: קרוב לשני מיליארד בני אדם קיבלו על עצמם מרצון, ובעיקר מאונס, את הצווים הקומוניסטיים שהגו מארקס ואנגלס בספר הזה, ב"מניפסט הקומוניסטי" ובפ,רסומים רבים אחרים, ביניהם 4 כרכים של איגרות בין מארקס ובין אנגלס (איגרות בודדות מצויות גם בכרך שלפנינו).
גדולי עולם כמו ז'אן פול סארטר, איגנציו סילונה, ואפילו אלבר קאמי בראשית דרכו (ההתפכחות הגיעה עם הפלישה הרוסית להונגריה ב-1956), האמינו באמונה שלימה שהקומוניזם יביא גאולה לעולם. הקומוניזם בלע חלקים אדירים מהעולם: רוסיה ועשרות היחידות האתניות שהיו תחת שלטונה, סין הענקית, הארצות במזרח אירופה ששוחררו על ידי הסובייטים במלחמת העולם השנייה, גרמניה המזרחית, קוריאה, ויאטנאם, קובה. המפלגות הקומוניסטיות שיגשגו בעולם המערבי (בעיקר באיטליה ובצרפת).
היום אנחנו יודעים שמדובר בכישלון קולוסאלי, ובחורבן נורא – מיליונים נהרגו, נכלאו, הוגלו, הוצאו להורג, מתו ברעב בגלל השיטה הכלכלית חסרת השחר שהמשטר הקומוניסטי הנהיג, אבל כשאחי קרא את "הקאפיטאל" (1950-1949), הקומוניזם היה בתנופה, ולא נראה באופק שייעצר באיזה שהוא עתיד נראה לעין.
ולמה כל ההקדמה הזאת? כדי להתוודות שרק עתה, כשאני בן 76, באיחור של 60 שנה (!) – גם אני קראתי את "הקאפיטאל" מההתחלה ועד הסוף – סוף ביניים, כי מסתבר שאמנם קארל מארקס הצליח לפרסם בחייו (1867) את הכרך שלפנינו (במקור הגרמני, כמובן), ואילו שני הכרכים הנוספים פורסמו על ידי פרידריך אנגלס (האיש אשר תמך במארקס לא רק אידיאולוגית, אלא גם כספית, כשהיה עני מרוד באנגליה) לאחר מותו של המחבר. מלבד שני הכרכים פורסמו עוד מספריו כחמישים שנה אחרי מותו, ולא להאמין – הפילוסוף-כלכלן-נביא זעם וכו' – כתב גם שירים לאישתו הבארונית ג'ני פון וסטפאלן...
מארקס מקדיש מבואות ארוכים להגדרות – מהי סחורה, מהו ממון, מהו הון, מהו עודף הערך, מהו הֶצְבֵּר, מהו פועל "חופשי" וכו'. ואז הוא מפתח את התיאוריה שלו על מהות הקפיטליזם: מצד אחד עומד הפועל "החופשי", זה שמלבד כוח העבודה שלו – אין לו דבר, ומהצד השני עומד בעל ההון שמבקש לנצל את כוח העבודה של הפועל כדי להגדיל את הונו לכדי הצבר הון. ערך הסחורה המיוצרת משתנה ביחס ישר לכמות העבודה שהפועל "מוכר" לבעל בית החרושת. אם כדי לקיים את עצמו הפועל היה נזקק ל-6 שעות עבודה, הרי שבעל בית החרושת מעביד אותו עוד 6 שעות, שהופכות לעודף הערך. כלומר הפועל עובד עוד 100% זמן עבור ההון המצטבר של המעביד. בלי העבודה הנוספת של הפועל אין עודף ערך, ולא תיתכן התעשרות של בעל ההון. נכסים בלי פועלים אינם יוצרים הון. (עמ' 521)
אני רחוק מלהיות כלכלן, אבל יש הרי בעולם עודף ערך כלכלי גם בלי שמישהו יעביד פועל – לדוגמה: צייר הקדיש ליצירתו, נגיד – 5 שעות. הוא לא העביד אף אחד, וייתכן מאוד שמי שקנה את הציור בסכום מיזערי – יזכה לאחר מות הצייר במיליונים. או זמר מפורסם, שאיננו מעביד איש, יכול להשתכר בערב אחד של "עבודה" עשרות אלפי שקלים. מומחה לשוק ההון יכול להשקיע במנייה מבטיחה ולזכות בהון מבלי להעביד איש.
מצד שני – יכולים הפועלים להשקיע עבודה, וכשאין קונים – אין לבעל ההון רווח, הגם שהוא עדיין חייב לשלם את המשכורת (הדלה) לפועלים. לא ראיתי בכל הספר הגדול הזה שמארקס התייחס לאפשרויות כאלו.
מארקס מתאר כיצד המיכון בתעשייה הֵרֵעַ את מצבו של הפועל, שכן בית החרושת נזקק לפחות עובדים, לכן יש אבטלה, והמובטלים מוכנים לעבוד בשכר רעב, ובלבד שישתכרו משהו. לעודף האוכלוסייה הנזקקת לעבודה קורא מארקס בשם "כוח מילואים" – החרשתן מעוניין ש"כוח המילואים" הזה יגדל, כי אז הוא לא יצטרך לדאוג לרווחתו של הפועל. מצדו שיחלה וימות מרוב עבודה ובשל תנאי עבודה מזעזעים, כי תמיד יהיה מי שיחליף אותו. עודף האוכלוסייה הוא מנוף להֶצְבֵּר קפיטליסטי. כלכלנים בני זמנו (אגב, מארקס מזכיר עשרות כלכלנים, פילוסופים, חוקרי תנאי עבודה וכו') מציינים כי הרעב מועיל לכלכלה כי הוא הופך לאתגר לעבוד.
מארקס מקדיש מקום נרחב בתיאור מצבם של האיכרים ששוחררו ממצב של צמיתות, והפכו לפועלים חקלאיים, או שהיגרו לעיר והפכו לקבצנים. הוא מתאר את החוקים הדרקוניים שהיו נהוגים באנגליה וצרפת על סף העת החדשה, שכללו הצלפות בשוט, הטבעת אות קלון על הגוף, כלא, ואפילו גזר דין מוות (עמ' 609-607).
התחרות שמיטיבה עם הלקוח, מְרֵעָה בהכרח עם הפועל, כי בעל ההון איננו מוכן לקצץ ברווחים שלו כדי לעמוד בתחרות של השוק – הוא תמיד מקצץ בשכר ובתנאים של הפועל.
חטיבות גדולות של הספר (עמ' 218-192, 338-321, 396-382, 542, 586) מתארות את המצב הנורא של הפועלים במאה ה-18 וה-19: ילדים בני 7 עובדים 15 שעות; עובדים בצפיפות ללא אוויר מספיק; עבודה במקומות מסוכנים לבריאות (למשל, תעשיית הגפרורים). עבודה אוטומטית ליד סרט נע המנוונת את הפועל שכלית וגופנית. ברור שכאשר העובדים מועסקים אינספור שעות בתנאים מזעזעים, ובתזונה דלה – תוחלת החיים מתקצרת – אבל בעל בית החרושת איננו מודאג – תמיד יש "חיל מילואים" של פועלים שכמהים לקבל עבודה ולמלא את השורות. מארקס משווה את המצב הזה למה שהתרחש בארצות הברית עד לא מכבר, כאשר מעבידי העבדים השחורים "הרשו לעצמם" לאבד עבד בעבודה קשה או במכות רצח – כי תמיד אפשר למלא את השורות בעבדים אחרים המובאים אזוקים בשרשראות בספינות מאפריקה.
מארקס טורח לתאר בפרוטרוט את ועדות החקירה לגבי תנאי הפועלים באנגליה, צרפת וארצות הברית, את התחיקה לגבי עבודת ילדים ונשים, על הגבלת שעות העבודה (מ-18-15 שעות לכדי עשר וחצי), והוא מוכיח בקיאות מדהימה בכל התחומים הללו, אבל מסתבר שבעלי בתי החרושת למדו פטנטים כיצד לעקוף את החוקים המיטיבים עם הפועלים. (עמ' 247-220).
מארקס מצטט פילוסופים, כלכלנים, מדינאים ומתקני עולם (ביניהם – אדם סמית' ודייוויד ריקארדו), ומביא את דבריהם בשפתם (אנגלית, צרפתית, איטלקית, יוונית עתיקה, לטינית). הוא מוכיח בקיאות אדירה, לא רק בפילוסופיה (בעיקר ג' ו' פ' הגל ולודוויג פוירבך), אלא גם בהיסטוריה העולמית, במחקרי הכלכלה, במדע המדינה, ובאמת בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת הקשור איכשהו בנושא הנדון – הקפיטליזם ומעלליו.
רוב הדוגמאות שלו הן מאנגליה, ולא מגרמניה, ארץ הולדתו. נוצר הרושם שהוא דן בארץ זאת משום שני טעמים: 1 – אנגליה היתה הארץ הכי מתועשת בעולם באותם ימים, ולכן גדל בה הפרולטריון שהוא, לטעמו, הבסיס למהפכה הקומוניסטית. 2 – באנגליה היתה תנופה של חקיקה המיטיבה עם הפועל, והוא ראה בכך (נדמה לי) מעין קדימון למהפכה. מעניין שעל רוסיה הוא מלגלג כמדינת כל התועבות (עמ' 461), ודווקא שם התחוללה המהפכה הקומוניסטית הראשונה בעולם.
וזאת לדעת: אין בכול "הקאפיטאל" תוכנית של המהפכה הקומוניסטית המקווה על ידו ועל ידי אנגלס. את זה הם פירסמו ב"מניפסט הקומוניסטי" (לונדון 1848 – בגרמנית, כמובן), שם יש פירוט המהפכה של הפרולטריון כנגד הבורגנות, שתגרום לביטול הקניין הפרטי, ביטול הדת, הנישואין – והכול מתואר שם ככורח המציאות, כביכול גזירה שאין מנוס ממנה!
אבל גם ב"הקאפיטאל" יש רמזים: בעמ' 352 מציין מארקס שהזעם לא צריך להיות מופנה כלפי המיכון, הזעם צריך להיות מופנה כלפי צורת הניצול; ובעמ' 521 מציין מארקס שאת המצב הבלתי נסבל, אותו הוא מתאר בעשרות עמודים, מצב שיצר הקפיטליזם, ניתן להעביר מן העולם רק באמצעים אלימים.
אותו איגנציו סילונה (1978-1900), שהזכרתי לעיל, נטש את הקומוניזם, את המרקסיזם וכל גישה מדינית טוטליטרית אחרת, והדגיש כי המהפכות מתחילות כתנועות שחרור, אבל נחשפות כשלטון עריצים. ובאמת, איך מארקס, בעל האינטלקט האדיר, שהניע כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם – איך הוא לא הבין שדיקטטורה של הפרולטריון (ראו הסברו של ולדימיר איליץ' לנין בנדון בספר זה בעמ' 42) – עלולה להיהפך באחת לדיקטטורה מזעזעת שתגרום לסבל נורא ולחורבן כלכלי?
ועוד דבר, בעקבות הדיאלקטיקה של הגל האמין מארקס באמונה שלימה שיש מהלך דטרמיניסטי בקורות העיתים – אחרי הפיאודליזם הגיע הקפיטליזם, ואחרי הקפיטליזם חייב להגיע הסוציאליזם והקומוניזם.
אלבר קאמי (1960-1913), שגם אותו הזכרתי לעיל, הראה בספרו "האדם המורד" – עד כמה הדטרמיניזם המארקסיסטי הוא חסר שחר. קארל פופר (1994-1902 – הוריו המירו דתם כמו הוריו של קארל מארקס), שגם הוא נטה בתחילת דרכו לקומוניזם, משווה בצדק את התיאוריה הטוטאליטרית של מארקס לזו של אפלטון – רק מארקס, אנגלס וקומץ קומוניסטים, כביכול, רואים נכוחה את המציאות, ולכן חובה להישמע להם – כל השאר סגורים כאילו במערה ורואים רק צללים. פופר סבור שהחירות (הנשללת על ידי מארקס) קודמת לשוויון (המובטח על ידו).
טענה חסרת שחר אחרת של מארקס היתה שהלאומיות, והחלוקה למדינות, זה עניין מיושן השייך לעולם הבורגני. איך הוא, עם האינטלקט האדיר שלו, לא הבין שהבדלנות האתנית היא עניין טבוע עמוק באדם, ושום "איזם" לא יוכל לו. הבדלנות האתנית איננה ניתנת למיגור לא אצל האדם, ולא אצל בעלי החיים.
כן, ואי אפשר בלי "על השאלה היהודית" (מאמר שכתב מארקס ב-1844). מארקס עצמו ממוצא יהודי – הסבים שלו משני הצדדים היו רבנים. אביו עורך-הדין המיר את דתו כדי לא לסבול מאנטישמיות, והנה בנו, שהוטבל לנצרות, כותב פמפלט אנטישמי ממש: אלוהי היהודים הוא הממון ודתם היא הרוכלות, ואלה יכלו מן העולם יחד עם הבורגנות. אחד העם במאמרו "חצי נחמה" היה בוודאי מלמד את הגאון הזה אלפבית בהבנה היסטורית.
האפאראט של הספר הגדול הזה מעורר התפעלות – יש בו הערות וביאורים, שינויי גרסה על פי תרגומים שונים, מילון עברי-גרמני-אנגלי של מונחים המוזכרים בספר, לוח המונחים הכללים, מפתח ביבליוגרפי, מפתח שמות, מפתח עניינים, רשימת המשקולות, המידות והמטבעות (שהרי מארקס משתמש בתחום זה בעיקר במינוח האנגלי).
נדמה לי ששילמתי את חובי למארקס ולקומוניזם, אבל אינני בטוח שאחי המנוח היה גאה בי על האיחור הבלתי נסלח בקריאת ספר החובה הזה.