זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 14

יומיים לפני-כן התקשרה מירה טלפונית עם איה ושאלה מה זה עושים צחוק ממנה כששולחים אותה להכיר אימפוטנט.
הן קבעו להיפגש למחרת לפני-הצהריים בקפה "אוסלו" לא רחוק מדירתה של מירה. מירה לא לימדה אותו יום. היא באה ראשונה. בפינה ישב שפוף המשורר רטוש וסימן קווים בעיתון "הארץ" שהיה פרוש לפניו על השולחן. מולו ישב איזה איש מוצק ונמוך, עטור-זקן, עם מבט של חולה-ספרות בעיניים. מירה אהבה את שירי רטוש ואף לימדה מהם. "העֶלם הרך הזה / אשר היה / עפר תחת כפות / רגלייך – / אשר צדה לנפשך / ולא מצא כי אם את / יצועייך – / נאסף עתה אל / עולמו – / לעשות מלחמה / ושלום / לבדו – "
חוץ מברנר נהנתה מירה מרוב-רובה של הספרות העברית החדשה – זלדה, עגנון, גנסין, דבורה בארון, אלתרמן, יזהר, ומן הצעירים כמובן עמוס עוז ו-א.ב. יהושע ואפלפלד, ועמיחי ואבידן ודליה רביקוביץ וזלדה, ועמליה כהנא-כרמון ויונה ולך והדרה לזר ואידה צורית ויעל מדיני והיתה חתומה על "סימן קריאה" ו"הספרות" וקונה את "עכשיו" ולא מצאה עניין ברוב סופרי דור הפלמ"ח חוץ מיזהר, כמובן; ראשה היה כבר כפרלמנט של דיעות וגישות והערכות מפני שדמותו הדומיננטית של פרופ' אביגדור ברנע היתה רודפת ומלווה אותה בכל קריאותיה, מה עוד שהוא עצמו החל מפרסם לאחרונה "סיפורים-מופתיים" בעלי יסודות צורניים-טהורים וסגנון סטרילי הרמטי, ובשם בדוי דווקא – ב. גדור, ואומץ לא היה בה להודות שאין היא מבינה בהם אפילו משפט שלם אחד.
היא העריצה את וירג'יניה וולף ואייריס מרדוק ואת זלדה ואלי ויזל, וניסתה שלוש פעמים להתחיל לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" בתרגום האנגלי ועדיין לא התייאשה. לעומת זאת הסתפקה בראיית הסרט "יוליסס" עם ריצ'ארד ברטון ולא ניסתה לקרוא את הספר, האנגלית שלה לא הספיקה לשם כך, אבל גם את ג'ויס העריצה. חברותיה המורות היו עומדות לא-פעם נדהמות לנוכח היקף ידיעותיה בספרות ומתפלאות בינן לבין עצמן איך בחורה בעלת טעם כה תרבותי ומעודן היא גם שכבנית כזאת.
ואולי דווקא משום כך.
היא לא יכלה, למשל, לסבול סופרים כרחל איתן, שספריה נראו לה כמין המשך למדורי הרכילות בשבועונים. גם פנחס שדה הרגיז אותה. וגדעון תלפז. ואילו כלפי אורי בן עמי היה לה יחס מיוחד, אמביוואלנטי. מצד אחד הוא ראוי לכל גנאי על מה שעשה לאיה. ובכלל, בשביל מישגלים היא לא צריכה את הספרות. מצד שני, כשרצתה להשׂביע ולחוש איזו נקמה מתוקה באיה, או סתם סקרנות, היתה דווקא מחפשת אותה בספריו. אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לסופר שאחר-כך אומר בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל כי אם הוא יכתוב פעם רב-מכר, או אז הוא היה רוצה שאנשים יקראו בספרו מתוך סקרנות וסלידה ורוגז ושלא תהיה בספר אפילו שורה אחת שתיראה כאילו נכתבה כדי למצוא חן בעיני הקורא.
גם אריקה ג'ונג עוררה בה רתיעה. יהודייה אמריקאית אכסהיביציוניסטית אינטלקטואלית ומופרעת שמשתמשת באבר-המין שלה כדי לכבוש את העולם, ועוד קוראים לזה ספרות פמיניסטית. מירה לא העריכה סופרים שחושפים בספריהם את חייהם הפרטיים וכותבים בלי בושה מה אכלו לארוחת-בוקר ואיך ישנו בלילה. היינריך בל, למשל, מה כולם מתפעלים מהיינריך בל? למלא שני עמודים על איך מנגבים את התחת! יש מספיק לכלוך בחיים גם בלי זה. ובספרות אני מחפשת משהו אחר, חגיגי, שלא לדבר על המגעיל פיליפ רות שאת מי מעניינת העצירות של אביו?
האם לגשת אל רטוש? מזה שנים התכוונה להזמין אותו לפגישה בבית-הספר, אבל את מיספר הטלפון שלו לא היה אפשר למצוא. וכאשר החליטה סוף-סוף לגשת אליו, הוא כמו השתופף עוד יותר על מקומו והתבונן בה באלכסון במבט מלגלג-קמעה ובחיוך עייף – והינה באותו רגע ממש הופיעה איה מתנודדת בפתח ומילאה את בית-הקפה כולו בהווייתה הצחקנית והמושכת תשומת-לב ובעיניה הירקרקות שמבריקות תמיד, ובחופשיות הליכותיה – וכבר לא היה טעם לגשת אל רטוש.
הן ישבו בחוץ, בקצה העיר, מול רצועת-הירקון ששטה בה מדי פעם סירת-חותרים. לצד הגשר שהמה מכוניות שטסות העירה והחוצה. ארובת-רידינג ושדה-התעופה עם המטוסים הקטנים והדאקוטות הנוחתים כשירות-מוניות אווירי. קבוצה של צעירים וצעירות בהירים מאוד, מארץ-צפונית, שמתגוררים באכסניית-הנוער הסמוכה, ישבו לשולחן עם תרמילי-בד ומפות צבעוניות וביררו כיצד להגיע לכאן ולכאן, ומילאו בכתב-צפוף איגרות-אוויר כחלחלות.
איה התאוננה על מיחושיה. הרופאים אינם מוצאים דבר. אחד מהם אף רמז שאולי הסיבה היא נפשית. משהו כמו – חוסר תשומת-לב מצד הסביבה הקרובה. אצלה! רופא אחר, קשיש, מקופת-חולים "מכבי", דוקטור הרבסט, הציע שאולי כדאי לה בהזדמנות להיכנס לבדיקות בבית-חולים. זה אף פעם לא מזיק.
מירה האזינה באוזן אחת. איה הבשרנית, האוהבת-חיים, שטורפת טורט-גלידה וכבר מהרהרת ודאי במנה נוספת – היא ומחלות! הסיבה היא ללא ספק נפשית. רמי מאס בה והיא בו, ולאיש מביניהם אין אומץ להודות בדבר ולהסיק מסקנות.
"את יובלי הקָקֶר הקטן השארתי עם אימא שלי." אמרה איה. "ואורית'לה חוזרת מגן-חובה בשתים-עשרה ורבע וצריך לטגן לה את הקציצות מפני שהיא לא אוכלת שום דבר מבושל שהיה מונח במקרר, רק טרי. וזה כדאי לך שתדעי אם אני אמות פעם."
"אַיוּשׁ, אולי מספיק?"
"דווקא את ורמי מתאימים זה לזה. עכשיו אני כבר יכולה להיות קצת אובייקטיבית. אז מה, מירוּשׁ, אפי לא מספיק טוב בשבילך?"
"זה אצלך סגולה לדיאטה?"
"מה?"
"כל הדיבורים המאקאבריים האלה, כמו אימא שלי – אני אמות לך!"
"בחייך, מירל'ה, נמאסו עליי האימהות האלה, שלי, של רמי. בואי נדבר על משהו יותר שמח. אני משתגעת אחרי טורט-הגלידה הזה, היתה כאן שיכבה שלימה של חלווה."
"אז תזמיני לך עוד מנה." אמרה מירה, שהסתפקה בספל-אספרסו. "אם זה רק מסתדר לך עם הדיאטה שלך – "
"אני רואה שקמת היום על צד שמאל – " אמרה איה, "אימפוטנט, אימפוטנט! את השתגעת או מה? יש לך איזה מחסן נסתר של גברים-פנויים יותר טובים ממנו?"
"אם ארצה אז כמוהו יהיו – תריסר."
"כן? איך את בכלל מגיעה להכיר אותם בתריסרים?"
"מה הבעייה? יש לי תא-דואר."
"מה? בחייך! את בטח מתלוצצת."
"את לא מאמינה? זה פה בסניף-הדואר הקרוב – 22135."
"מה פתאום תא-דואר? ואיך בכלל מגיעים דרך זה לגברים? מה, את נערת תא-דואר? זה נדמה לי לוקח קצת יותר מדי זמן, עם הדואר שלנו."
"מה נדלקת פתאום? אני את מיספר הטלפון שלי לא מוכנה לתת סתם כך. זה ברור, לא? אז אני נותנת מודעה בעיתון, ומצלצלת אחר-כך, לפי המכתב, רק אל מי שמתחשק לי לנסות."
"תשמעי מירה, את ממש בחורה עם ביצים. כשאני הייתי רווקה עוד לא היו טכניקות כאלה."
"שלא תהיינה לך אשליות שזה מי-יודע-מה כי אל"ף: את זה אני עושה רק בתקופות של בצורת. ובי"ת: התוצאות הממשיות די עלובות בסך-הכול. רוב אלה שפונים הם נשואים, וזה מתברר כבר בטלפון או בפגישה ראשונה. ומי שלא נשוי הוא בדרך-כלל קצת קוקו או איזה גרוש-מתוסכל שרוצה לזיין אותך וכל מישהי אחרת שמתחת לגיל סבתא שלו כדי לחגוג את החרבּון של הנישואים שנהרסו עליו, או איזה גבר מזדקן שחושב שאת נערת-טלפון, או דון-ז'ואן מזרחי צעיר שמסביר לך שהוא יודע איך לתת לבחורה את הסיפוק שלה מפני שהעדינות חשובה לו בעיקר והוא לא אחד שאחרי שקיבל את הסיפוק שלו מסתובב לצד השני. אחד הציג עצמו בטלפון בתור איש-עסקים בגיל שלושים-וחמש, מרוויח מצויין, עם מכונית, ומחפש ידידה. החלטתי שזה נשמע לא רע, ובייחוד שהוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות."
"השתגעת? הוא מבוגר ממך!"
"טוב, אז לצורך ההיכרויות האלה, ובכלל, כשאני פוגשת מישהו חדש, ואם לא איכפת לך – גם בקשר לאפי, אז אני שלושים-וחמש לכל היותר."
"אל"ף, אפי כבר יודע. ובי"ת, אם תמשיכי כך, מירל'ה, את תיכנסי עוד מעט למיטה עם התלמידים שלך!"
"את עם ההגזמות שלך! אני רואה שאין טעם לספר לך."
"לא, להיפך, תמשיכי, תמשיכי, אני מתה לשמוע – " איה כבר היתה באמצע המנה השנייה של טורט-הגלידה.
"בקיצור, נפגשנו בפתח של בית-הקפה, הוא ניגש אליי, הציג עצמו בשם הפרטי, יואל, כפי שהזדהה בשיחה הטלפונית. הושיט לי לשלום יד מחוספסת, יד של פועל, לחה מִזיעה-קרה. ישבנו. הוא נראה בן ארבעים לפחות. מדוכדך ועייף. אמרתי לו זאת.
"'כן, אני עייף,' ענה בקול שנשמע בקושי, 'אני קבלן לכל מיני עבודות של צבע, רמונטים וטאפטים. מרוויח מצויין. כמו שאמרתי לך בטלפון, שאני מדבר ממקום העבודה שלי, לא מהבית, מפני שאין לי חיים בבית – "
"'אתה נשוי?' שאלתי אותו כאילו בהפתעה, למרות שהבנתי תיכף.
"'בטח שאני נשוי, את לא הבנת מן הדברים שלי?'
"'הבנתי שקראת את המודעה שלי. והבנת פחות או יותר שאני בחורה משכילה שמעוניינת בבחור רק למטרות של היכרות רצינית. זה לא אומר שצריך לחשוב תיכף על נישואים, אבל בוודאי שאין לזה טעם אם כבר מההתחלה אתה נשוי למישהי אחרת.'
"'תראי, אני אמרתי לך בטלפון שאני מחפש ידידה רצינית, כן? מישהי שאפשר יהיה לצאת איתה לבלות, לשוחח, שיהיה מעניין, רציני, בבית אין לי את כל זה. אשתי לא יוצאת אף פעם מהבית. רק הילד, המשפחה שלה. המשפחה שלי. טלוויזיה. כסף. טלוויזיה. כסף. ועוד פעם טלוויזיה. די, נמאס לחיות כך כל החיים. אני רוצה ידידה בשביל לבלות, ללכת לקולנוע, לשחיית-לילה, למועדונים סגורים כמו באכדיה, בהילטון. אלה החיים האמיתיים. נכון שאני קצת מוגבל, מפני שאם מישהו מהמשפחה יראה אותי, זה יהיה רע מאוד בשבילי בגירושין. אבל יש מקומות שאני בטוח שהם שלא מכירים אותי, ולקולנוע לא מוכרחים ללכת דווקא בתל-אביב. אפשר לנסוע במכונית שלי לכל מקום בגוש דן ואפילו יותר רחוק. תשמעי, אצלי גם הגיל לא כל כך חשוב, אם כי אני מעדיף אישה עם ניסיון, שתבין יותר טוב את הצרכים שלי. מפני שלי יש צרכים גדולים. אני לא מתבייש בזה ובטח לא מסתיר את זה. אני צריך הרבה.'"
"'למה אתה מתכוון?' – אני שואלת אותו, למרות שכבר הבנתי."
"תשמעי מירה, את הרי ממש... פאנטאסטי... אני ממש לא מאמינה! את בטוחה שלא המצאת את זה מאיזה עיתון?"
"אני נראית לך שקרנית?"
"לא. אני מוכרחה להודות שלא."
"בקיצור – 'הרבה, לפחות שלוש פעמים ביום,' – הוא אומר לי, וידי הפועל המזיעות והקרות שלו מטיילות בעצבנות על השולחן ומשחקות בספל, בכפית, במפית ובסוכר. 'אני אוהב את זה, וזה בכלל לא מכביד לי על החיים ולא מסבך אותם כי כשאין לי אישה, אנו מאונן. אני עושה את זה הרבה, אפילו באמצע העבודה, כדי להתרוקן מהלחצים. אבל אני מעדיף לעשות את זה עם ידידה.'"
"כך הוא אמר, לאונן?"
"כן."
"תשמעי, איך שהזמנים השתנו, מירה, אני בתור רווקה, הייתי ממש מפחדת לשבת עם אחד כזה."
"מה יש? את חוששת שהוא ימרח לך את הגלידה ישר על הפרצוף או משהו כזה?"
איה צחקה והשתתקה, וחדלה לגרד בכפית את השיירים הבלתי-נראים של טורט-הגלידה, שדבקו לצלחת-הזכוכית החומה, המוארכת.
"בקיצור – 'תארי לעצמך,' – הוא אומר, 'שאני אפגוש פה בקפה נערה בת שש-עשרה, מושכת מאוד, יפה מאוד, עם חזה קטן, בולט, ומכנסיים קצרצרים, ואני אגש אליה ואגיד לה דוּגְרִי שתבוא איתי לחדר כי אני רוצה ללטף אותה, לחבק אותה. היא תקים צעקות ותזמין משטרה. תחשוב שאני משוגע, מניאק. אבל בחורה רצינית כמוך תבין אותי. מקסימום – תגידי לי שאת לא מעוניינת, ולא יקרה כלום. ככה זה, בין ג'נטלמנים. בחורה כמוך בטח יודעת מה היא רוצה, מה חסר לה, מה הטוב ביותר בשבילה, ואת גם תדעי להעריך כראוי מה שיואל יכול לתת לך. אבל תראי, אני רוצה להיות 'פייר' איתך. אני בטח לא אוכל להיות איתך כל השבוע. אני צריך להיות זהיר. אם יתפסו אותי, אז כמו שאמרתי לך, זה יהיה נגדי בגט.'
"'ומה יהיה איתי בשאר ימי השבוע?' – אני שואלת.
"'מה יהיה איתך בשאר ימי השבוע? – אז אני אגיד לך את האמת, דליה – '"
"מה פתאום דליה?"
"מה חשבת, שהשתגעתי לגלות לאחד מופרע כזה את השם האמיתי שלי? מתערבת איתך שקוראים לו יואל בדיוק כמו שדליה היה שמי. אז השמוק הזה אומר – 'אני אגיד לך כבר את האמת, דליה, שאם את תהיי איתי, אם נסכים, אז אני לא ארשה שמישהו אחר אפילו יגע בך!'
"'אבל מה אני אעשה בשאר ימי השבוע?'
"'מה – פעמיים בשבוע לא מספיק לך?'
"הזכרתי לו שרק לפני כמה רגעים אמר שהוא צריך מזה הרבה, שלוש פעמים ביום. ואז נדלק לו איזה אור של מוּכֶּה, של מסוכן, בעיניים, ממש רועד כשישב מולי, ואמר: 'אז בואי ניגש פה לשבת בפארק כמה זמן. תעשי את זה בשבילי, טוב? אין לך מה לפחד, אנחנו לא נלך לשכב בגן-ציבורי, איפה שילדים משחקים. אז רק לכמה רגעים. תעשי את זה בשבילי, טוב? נשים עלינו את המעיל, על הברכיים,' והיד שלו, מתחת לשולחן, החלה מתחככת בעצבנות מן המותן לירך שלי. ופתאום הבנתי מה הוא רוצה ממני, ונעשה לי מין גועל כזה מכל המשחק, שקמתי ובלי לומר שלום יצאתי. הוא ניסה לצאת אחריי ונדמה לי שגם שמעתי אותו אומר כמה מילים לא-ברורות, אבל היה עליו לשלם למלצרית, כדי שלא יחשבו שהוא בורח, ואת ההפסקה הקצרה הזאת ניצלתי, והיה לי מזל, עצרתי מונית והסתלקתי מכאן."
"מכאן?"
"נו בטח, מדוע אני מספרת לך? זה כאן קרה הכול. בדיוק בשולחן שאנחנו יושבות אליו. והוא ישב איפה שאת. נסעתי עד רמת-אביב, ככה סתם. ירדתי, וידאתי שהוא לא עוקב אחריי ולקחתי מונית אחרת בחזרה."
"ואת לא מפחדת לשבת כאן, מאז?" התלוצצה איה.
מירה החלה צוחקת צחוק מוזר.
"הוא... הוא אפילו הציע לי... הנחה... אם אני צריכה איזה רימונט בדירה שלי..."
"תשמעי," אמרה איה, "היום אם מוצאים בעל-מקצוע טוב, לא צריך לזלזל. ובעצם, אולי דווקא אחד גס כזה, קבלן-טפטים עם איראקציה שלוש פעמים ביום, גם בשעת העבודה, היה יכול להיות שיעור טוב בשבילך, אַתְּ, עם כול השיגעונות שלך..."
אך מירה החלה בוכה, בשקט.
"הרגשתי כל-כך מושפלת... כשחזרתי... לדירה הריקה..."
"נו, נו, מירל'ה, באמת... לא התכוונתי. תשמעי, אני לא רוצה להישמע כמו אימא שלך או אימא שלי, אבל, איך את יכולה עכשיו להשוות בכלל את כל המלוכלכים האלה, המזיעים והמסריחים, עם בחור רציני כמו אפי חיימסון... אז מה אם לא עמד לו בפעם הראשונה?" הרימה קולה, "ריבונו-של-עולם, לא מגיע לו שתיתני לו עוד צ'אנס..."
השבדים או הדנים לטשו אליהן עיניים כאילו הם מבינים עברית.
"טוב. בסדר." התעשתה מירה. מסתירה עיניה במשקפי-השמש שלה. "בעצם, כל הסיפור הזה שסיפרתי לך היה כדי לשכנע את עצמי במה שידעתי שאת רוצה להגיד לי – שאני צריכה להיפגש עם אפי לפחות עוד פעם אחת."
אותה שעה עלה לעומתן, ממרחק-מה, גבר כבן ארבעים שהיה הלבוש ספק בגדי-עבודה ספק בגדי תימהוני מרופטים, מחזיק סולם-אלומיניום, דלי וחבילת-עיתונים.
"בואי, בואי נסתלק מכאן," נבהלה מירה וקמה. "אני פוחדת שזה הוא."
"שרק יבוא!" אמרה איה. "אני מחפשת אחד כזה שיצפה לי מחדש את הקירות בבית, ואם יעשה בעיות אז אני אתלה אותו בביצים שלו – "
"תתביישי איה, אורית'לה היתה צריכה לשמוע אותך מדברת כך. אני נכנסת לשם, ותרשי לי להזמין אותך."
"יופי. תודה. למה לא אמרת בהתחלה? הייתי אוכלת עוד טורטָה-גלידה. אני בטח אמות לפני שאגיע לשבת כאן עוד פעם עם רמי."
האיש עם הסולם חלף על פניהן לאיטו מבלי להסתכל לעברן. זה היה מנקה חלונות-ראווה.
"אם היה לי כישרון כמו שלך," אמרה איה למירה כשיצאה, "כבר הייתי כותבת על זה סיפור."
"מה את חושבת?" מירה כבר היתה רגועה, "שהסיפורים של ה'אֶקְס' שלך הם על רמה גבוהה יותר?"
"אני כבר לא כועסת עליו. הייתי די אינפנטילית כשהתחתנתי איתו. חוץ משני הילדים אני לא יודעת אם עשיתי עסק טוב שעזבתי אותו. טוב, שיהיה בריא שכתב עליי מחזה, אורי מרוויח מכל מה שקורה לו, אבל מה יצא לי מכל זה? שאני הולכת למות, זה מה שיצא לי – "
"תפסיקי, טיפשה! באמת כבוד גדול, להיות גיבורה באיזה סיפור-למשרתות! כאילו את חיה או מתה לפי מה שהוא מחליט בסיפור שלו." אמרה מירה.
"ואת מזכירה לי את שני הטיפוסים האלה ב'החבובות מרחוב ההפתעות' שמעירים כל הזמן הערות בתוך ההצגה על התוכן שלה."
"אני מתארת לעצמי שאחרי כל המליצות הנפוחות של אורי בן עמי אז לחיות עם רמי זה בוודאי כמו נווה-במידבר."
"תלוי, זה תלוי. גם אפי יכול להדביק לך איזה טאפט, אם תרצי. צ'אוּ – "
"צ'אוּ – "
נפרדו ליד חנות-העיתונים בכיכר מילאנו, ואיה הלכה לתחנת האוטובוס 25 לרמת-אביב.

המשך יבוא