זכור לי מערכון ישן, משנות ה-70, איני זוכר של איזה בדרן, שבו סופר על כותרת ענק בעמוד השער של "העולם הזה", משהו כמו – "האם ראש הממשלה בוגד באשתו?" – ובעמוד 58 למטה מופיעה המילה "לא."
נזכרתי בכך, בעקבות תגובות מיתממות שקיבלתי על דברים שכתבתי בגנות ספר הפיגולים "השואה והנכבה", ספר משותף לאנשי חינוך יהודים וערבים העוסקים בזיקה בין השואה וה"נכבה". "קראת בכלל את הספר?" נשאלתי. "הרי אפילו בפרוספקט של הכנס נאמר שהם אינם טוענים שהשואה וה'נכבה' הם אותו הדבר," – "חצי מהמאמרים בספר טוענים שיש הבדל" ו"יש בספר אפילו מאמרים השוללים את עצם ההשוואה."
לא קראתי את הספר. בשל הנטיות המזוכיסטיות שלי והמשיכה הטבעית שלי לחומר מודיעיני, סביר להניח שאקרא את הספר. אולם לא כתבתי ביקורת ספרותית על ספר שלא קראתי, אלא שללתי את עצם המגמה שלו, את עצם ההכפפה של השואה עם ה"נכבה", של עצם העלאת השאלה אם השניים בני השוואה. עצם השאלה הזאת היא תועבה.
הקשר היחיד בין השואה ל"נכבה" היא העובדה ששלוש שנים אחרי השואה, ניסו הערבים להשלים את המלאכה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהטביע בדם את המדינה היהודית בת יומה. ה"נכבה" הוא כישלון הניסיון הזה וניצחוננו במלחמה.
טרם קראתי את הספר, אולם קראתי את המבוא שכתבו העורכים בשיר בשיר ועמוס גולדברג.
המבוא מלמד בפירוש על הרצון להפקיע את השיח על השואה מההיבט הלאומי ולהמירו בשיח אזרחי אוניברסלי, "ניסיון להפוך את זיכרון השואה מזיכרון יהודי-לאומי מדיר לזיכרון אזרחי מכיל, שבו גם לפלסטינים אזרחי ישראל יש חלק."
אולם מתברר שאין אפשרות לזיכרון כזה, ללא שיח מקביל על ה"נכבה". וחשוב במיוחד להימנע מהיררכיה שיש בה עליונות של שיח השואה על שיח ה"נכבה". הם שוללים שיח ש"מאפשר במסגרתו גם את הדיבור על הנכבה, אולם רק בתוך מבנה שיח היררכי ברור שבו לימוד השואה הוא חובה אוניברסלית, ואילו העיסוק בנכבה הוא דיון פרטיקולרי שבהקשרים אלה אי-אפשר למנוע בעד הפלסטינים מליזום אותו. עם זאת, בתוך מסגרת היררכית כזאת הכחשת השואה היא איסור חמור והפרה של טאבו, ואילו הכחשת התרחשותה של הנכבה היא חלק מדיון היסטורי ופוליטי לגיטימי."
כלומר, הצגת האמת על מלחמת השחרור היא "הכחשת הנכבה" וכמוה כהכחשת השואה.
הרעיון העומד מאחורי השיח, זהה לרעיונות של מכחישי השואה המתוחכמים – הפקעת השואה מן ההקשר הפרטיקולרי הלאומי היהודי והצגתו בהקשר האוניברסלי, כפשע של בני אדם נגד בני אדם, שהוא חלק מרצף של פשעים רבים דומים שאירעו בהיסטוריה. וכמובן, שאחד ה"פשעים" הללו הוא ה"נכבה". המגמה הזאת, מעמידה על אותו מישור, כלומר בצד של מחוללי הפשעים, את הנאצים ואת צה"ל, גם אם מלוות לכך אמירות מיתממות כמו "עם כל ההבדל בין המקרים," או "לא שחלילה אנו מתכוונים להשוות" וכו'.
המסר הנוסף הנובע מכך הוא שמדינת ישראל קמה בגלל השואה – המערב הנוצרי אִיפשר את הקמתה בשל רגשות האשמה שלו על השואה, אך מי ששילמו את המחיר הם הפלשתינאים, ולכן הם קורבנות השואה. זה הנראטיב.
בשיח "השואה והנכבה", הנראטיב הזה לגיטימי, והוא שווה ערך ל"נראטיב הציוני" של השואה, ואסור שתהיה היררכיה בין השנים. "הקבוצה והספר נולדו מתוך מחשבה שבדומה לעמדות פמיניסטיות משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים אשר ביקשו לפרש מחדש את הקנון המערבי הפטריארכלי כדי 'לגנוב את המיתוס', כפי שנאמר לעיתים – כך גם הפלסטינים יוכלו לפרש מחדש ומתוך הפרספקטיבה שלהם את השואה."
אחת המטרות המוצהרות של הספר הוא יצירת "שיח אמפתי" ו"הכרה הדדית בסבל וקבלת אחריות עליו."
גם כאן טמון טריק. השיח הזה יוצר, כביכול, שוויון בין השואה ל"נכבה" ודורש מכל צד להכיר באסונו של האחר. אולם השוויון הזה הוא פיקציה. מן הפלשתינאים מצופה להבין את הסבל של היהודים, אך מן היהודים מצופה להכאה על חטא. הרי הפלשתינאים לא אשמים בשואה (ותמיכתם ושותפותם בה מוכחשת כמו ניסיונם להמשיכה ולהשלימה ב-1948) ואילו היהודים אשמים בשואה הפלשתינאית, כלומר ה"נכבה". וכך הפלשתינאים הם קורבנות כפולים – גם של הציונים וגם של הנאצים, שגרמו בעקיפין לאסונם. "היהודים אמורים להכיר בסבל שגרמו לפלסטינים במהלך הנכבה המתמשכת מ־1948 ועד ימינו, ואילו הפלסטינים אמורים להכיר בסבלם של היהודים באירופה," מצהירים העורכים.
המסרים של הספר מכוונים להצגת מעשיה של ישראל כדומים למעשי הנאצים, אמנם במינון נמוך יותר, אך על פי אותו העיקרון. "חלק מהמאפיינים המבניים המרכזיים של השואה ... נמצאים גם באירועים אחרים, גם אם בצורה הרבה פחות קיצונית. כך, לדוגמה, אפשר להצביע על האלימות הרחבה המתאפשרת במסגרת של שיח ביטחון פרנואידי שבו היו אחוזים באופן מעוות הנאצים וגם משטרים רצחניים אחרים. כמו כן, אפשר להצביע על הסכנה הטמונה במושג 'מצב חירום', אשר עלול לספק הצדקה חוקתית לביצוע פשעים פוליטיים רדיקליים, כפי שאכן התרחש בזמן השואה."
והרי הטענה על "שיח ביטחון פרנואידי" הוא יסוד מוסד בלהג הפוסט ציוני, וניתן לקרוא אותו בכל מאמר של אורי משגב או רוגל אלפר ב"הארץ".
אותם חוגים נוטים להגדיר את ישראל כ"אתנוקרטיה", והמסר של הספר, הוא שזו היתה צורת המשטר הנאצית, שרק הרחיקה לכת יותר במעשיה, כלומר ההבדל בין מדינת הלאום היהודית לבין גרמניה הנאצית, אינו מהותי אלא כמותי. "יותר מכול מצביעים חוקרים על הסכנה הגלומה במדינת הלאום המודרנית, כשהיא מופיעה כמסגרת פוליטית ללאומיות אתנית, אשר מתקשה מאוד להתמודד עם קבוצות מיעוט אתניות, דתיות או אחרות שאינן משתייכות לקבוצה ההגמונית. מדינות כאלה נוטות להפעיל בנסיבות היסטוריות מסוימות אמצעים מגוונים של אלימות 'מטהרת' כלפי המיעוט האתני או הדתי ה'זר'."
המסר של הספר ברור וחד משמעי – יש הבדל מסוים בין השואה וה"נכבה", השואה היתה פשע חמור יותר. אולם ההבדל הוא כמותי בלבד. "השואה והנכבה, כמו אירועים רבים אחרים בהיסטוריה העולמית – גם אם אלו אירועים שונים מאוד זה מזה ואינם בני השוואה מבחינת היקף האלימות והרצח שבוצעו במסגרתם – נמצאים במובנים מסוימים על רצף היסטורי וקונספטואלי אחד."
כן, אני קובע נחרצות – הספר "השואה והנכבה" הוא מניפסט של הכחשת השואה.
קראתי גם את תקצירי המאמרים בספר. כולם זולת אחד, שותפים בצורה זו או אחרת למגמה שאותה תיארתי. היוצא מן הכלל הוא פרופ' אלחנן יקירה, ששלל מכל וכל את עצם המגמה. צר לי מאוד על כך שיקירה הסכים להיות עלה תאנה של התועבה הזאת. יקירה תרם תרומה אדירה להבנת מהות הפוסט ציונות והאנטי ציונות והקשר ההדוק שלה להכחשת השואה, בספרו החשוב "פוסט ציונות פוסט שואה". בספרו הוא חשף בדיוק את המגמה של הספר "שואה והנכבה". אני בטוח שהוא לא רצה בכך, אולם בעצם נכונותו לפרסם מאמר בספר הזה, הוא נתן לו לגיטימציה, ומאפשר את הצגתו כספר פלורליסטי, כביכול, הנותן במה למגוון דעות בדיון לגיטימי על תרבות הזיכרון וההתמודדות עם טראומות בלה בלה בלה.
מה לכהן בבית קברות?

אהוד: אני מסכים עם כל מילה שלך ולא נותר לי אלא לחזור על המוטו הנמצא בראש כל גיליון של המכתב העיתי: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

2. בזכות ולא בחסד
במקביל לדיון הציבורי והפוליטי הסוער בארה"ב, לקראת ההצבעה בבית הנבחרים על ההסכם עם איראן, מתנהל דיון ציבורי בישראל על אופן התמודדותו של ראש הממשלה עם המצב. גם בין תומכי מדיניותו של נתניהו בנושא האיראני עד כה, יש החולקים על המשך המסע, אחרי שההסכם כבר נחתם והסוסים ברחו מן האורווה.
בין השאר נטען כלפי נתניהו, שעליו לנצל את חלון ההזדמנויות בתקופה שעד ההצבעה בקונגרס, כדי להשיג חבילת פיצוי נאותה לישראל בעקבות ההסכם. משמעות הטענה היא, שאותה חבילת פיצוי תינתן לישראל בתמורה לכך שראש הממשלה לא יפריע לאובמה במהלך הפוליטי בקונגרס. אם לא ינהג כך, ישראל תיענש.
בנקודה אחת אני מסכים עם הטוענים כך. אכן, הסוסים ברחו מן האורווה. המצב היום שונה מכפי שהיה עד חתימת ההסכם. בארה"ב נדרש אמנם אשרור ההסכם בקונגרס, כפי שנכפה על אובמה, אולם מדינות אירופה, רוסיה וסין, לא המתינו לתוצאות ההצבעה. מיד עם ההגעה להסכם נפרצו כל הסכרים, משטר הסנקציות קרס לחלוטין, ואין כבר דרך חזרה. התוצאות הקשות של הסכם מינכן 2 כבר נותנות אותותיהן.
לפיכך, גם אם ההסכם יידחה בידי בית הנבחרים, איראן כבר השיגה את מטרתה, הסרת הסנקציות ללא תמורה מצידה. ועם זאת, הסיכוי שהקונגרס ידחה את ההסכם אפסי. כלומר יש סיכוי טוב שלא יהיה רוב להסכם ויידרש וטו של הנשיא, אולם לא יהיה הרוב המיוחד הדרוש להתגבר על הווטו.
גם נתניהו מבין זאת, ובצדק אין הוא מקבל את העצה לחדול מהמסע. היום, עד ההצבעה הדרמטית, קיים קשב רב בציבור האמריקאי ובמערכת הפוליטית לעמדת ישראל בנדון. אחרי ההצבעה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן, יש צורך להשמיע דווקא כעת, בקול גדול, את דברנו, בדבר המשמעות הקשה של ההסכם וסכנתו לשלום העולם ולשלומה של ישראל.
שעה שמתנהל הקרב הפוליטי על אישור ההסכם, וידידי ישראל שוכבים על הגדר ומנהלים קרב נחוש נגד ההסכם, ישראל אינה יכולה לתקוע סכין בגבם, ולתת לגיטימציה להסכם.
והעיקר, יש חשיבות רבה לרוב מוסרי נגד ההסכם. נכון, הווטו הנשיאותי מבטיח את קבלת ההסכם, אך יש משמעות רבה לכך שהעם האמריקאי (בסקרים) ונבחריו (בהצבעות בקונגרס ובסנט) יבטאו התנגדות להסכם. וככל שהרוב המוסרי יהיה גדול יותר, כך חשיבותו תהיה רבה יותר. יש לכך משמעות אפילו בלחץ על הממשל האמריקאי לפצות את ישראל כראוי. השלמה ישראלית עם ההסכם לפני ההצבעה, תוציא את הרוח ממפרשי המתנגדים ועלולה לחבל בהשגת הרוב המוסרי. אם יהיה רוב משמעותי נגד ההסכם, הדבר יחייב את אובמה ליתר קשב לדרישותיה של ישראל.
לא בכדי השתמשתי במילה "דרישות". כן, על ישראל לתבוע מארה"ב תיקון משמעותי לקלקול שזו חוללה. על ישראל לדרוש, בזכות ולא בחסד, פיצוי מהותי ומשמעותי, לא כדמי שתיקה לפני ההצבעה, אלא כחובה מוסרית. ארה"ב בגדה בבת בריתה הקרובה ביותר. ארה"ב פגעה פגיעה חמורה בביטחונה של ישראל. ועל ארה"ב לעשות כל שביכולתה כדי למזער את הנזק לו גרמה.
על ישראל להעלות שלוש קבוצות של תביעות: שיתוף פעולה והסכמות בנושא האיראני, פיצוי בהצטיידות צבאית ופיצוי מדיני.
בנושא האיראני, יש לגבש הסכמות עם ארה"ב על דרך המעקב אחרי ביצוע ההסכם בידי איראן, על הגדרת ההפרות האיראניות ועל התגובה להפרות. הסוגיה הזאת חשובה מאוד, כיוון שאין ספק שאיראן תפר את ההסכם, לא רק על סמך היסטוריית ההפרות האיראנית, אלא כיוון שהכול יודעים, שאין כול תכלית לפרויקט הגרעין האיראני, זולת נשק גרעיני. הרי אף ילד אינו קונה את הסיפור המגוחך על עניין איראני ב"גרעין לצרכי שלום".
הגישה המשותפת לארה"ב ולישראל עד לאחרונה, שהעדיפה את המסלול הדיפלומטי על המסלול הצבאי, וראתה באופציה הצבאית אמצעי לחץ על איראן לצד הסנקציות, כדי להביא אותה לביטול תוכנית הגרעין, היתה הגישה הנכונה, אך אין היא תקפה עוד. התמוטטות משטר הסנקציות בעקבות הסכם הכניעה, יצרה מציאות בלתי הפיכה. המצב שיצר ההסכם, אינו מותיר ברירה, אלא לפעולה צבאית, בעקבות ההפרות. על כך, יש להגיע להסכמות.
בנושא ההתחמשות וההצטיידות, על ישראל לדרוש קפיצת מדרגה בסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל, כדי לצמצם את חומרת הפגיעה בביטחון ישראל, בעקבות ההסכם.
הפיצוי המדיני, קשור לאחת ההשלכות המסוכנות של ההסכם – הסכנה של חזרת האיום במלחמה כוללת. מאז מלחמת יום הכיפורים, ב-42 השנים האחרונות, נמנעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל. אחת הסיבות העיקריות לכך היא תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. אולם סיבה נוספת לכך, היא ההרתעה הגרעינית של ישראל. העובדה שעל פי מקורות זרים יש בידי ישראל אופציה גרעינית ויש לה מונופול על הגרעין במזה"ת, הרתיעה את מדינות ערב מפני התקפה כוללת על ישראל. יתר על כן, גם במלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה היו מוגבלות ולא השמדתה של ישראל, בשל הפחד ממכה גרעינית, אם ישראל תהיה בסכנה קיומית.
המונופול של ישראל על הרתעה גרעינית במזה"ת, הוא יסוד מוסד בתפיסת הביטחון, והוא נובע, בין השאר, מהנחיתות המיספרית האדירה של ישראל לעומת מדינות ערב ובעיקר מהעובדה שהסכסוך אינו על תוואי גבול או על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של ישראל. על מנת להבטיח את המונופול הזה, תקפה ישראל את הכור העיראקי, ועל פי מקורות זרים, גם את הכור הסורי.
הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית בעקבות ההסכם, מבטלת את המונופול ומחזירה את אופציית המלחמה הקונבנציונלית נגד ישראל, בחסות הגרעין האיראני, לסכנה מוחשית. הסכנה הזאת מחייבת את ישראל לגבולות בני הגנה.
על ישראל לדרוש מארה"ב לחזור למסמך בוש. במסמך בוש נאמר שיש להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. הביטוי גבולות-בני-הגנה הוא שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן. הפעם יש לדרוש אמירה ברורה יותר, המזכירה את בקעת הירדן בשמה. על ישראל לדרוש מארה"ב להכיר בריבונות הישראלית על הגולן, בוודאי היום, לאחר התפוררותה של סוריה לשעבר, והשתלטות הארגונים האסלאמיים על חורבותיה.
האם יש סיכוי שהתביעות הללו תתמלאנה במלואן? סביר להניח שלא, בוודאי כל עוד אובמה הוא הנשיא. אולם על ישראל לתבוע אותן, בזכות ולא בחסד, ולנסות להשיג את המקסימום הניתן, גם בעידן אובמה. וכדאי לזכור, שגם לעידן אובמה יש תאריך תפוגה – 20 בינואר 2017.

3. צרור הערות 23.8.15
* ליקוי מאורות – כאשר רופא נתקל בקונפליקט בין חובתו כרופא לבין האינטרס הלאומי, מה עליו לעשות? מה קודם למה? זו דילמה.
אולם הדילמה הזאת אינה ניצבת בפני הרופאים שנדרשים להזין בכפייה מחבל עצור השובת רעב. כאן יש זהות בין האתיקה, המחייבת רופא להציל חייו של חולה, כל חולה, לבין האינטרס הלאומי, למנוע מהמחבל לממש את פיגוע ההתאבדות שלו – שביתת הרעב שנועדה לפגוע במדינת ישראל ולחבל בה.
התנהגותה של ההסתדרות הרפואית, שבחרה לפעול נגד האתיקה הרפואית, נגד האינטרס הלאומי ונגד החוק, היא התנהגות תמוהה. ליקוי מאורות.

* רע הכרחי – הטיעונים הנשמעים נגד מעצרים מינהליים נכונים. שלילת חירותם של אנשים ללא משפט אינה רצויה ואינה הולמת דמוקרטיה. אלא שבחיים האמיתיים, הברירה אינה תמיד בין טוב ורע. לעתים היא בין רע לרע יותר. תמיד יש לשאול מה האלטרנטיבה.
לפני כעשור חווינו תקופה קשה מאוד, שבה נרצחו 1,500 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים, פיגועי תופת במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ובמקומות הומי אדם. הגל הזה לא נפסק כי הפלשתינאים החליטו להפסיק אותו, אלא בשל צעדי ישראל ב"חומת מגן", וממנו ועד עכשיו – מדי לילה כוחות של צה"ל ושב"כ עוצרים מחבלים. ישראל תופסת ועוצרת את המחבלים בעוד מועד, בטרם יבצעו את זממם. המחבלים עסוקים במנוסה, בחיפוש מקום להניח את ראשם בלילה הקרוב, ומתקשים להפנות את משאבי הזמן ותשומת הלב שלהם לתכנון וביצוע של פיגועים.
אף אחד אינו מתלהב ממעצרים מנהליים, וכאשר יש מסד ראיות המאפשר הגשת כתב אישום, תמיד הדבר עדיף. אולם אנו נמצאים במלחמה, דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו חזרה לראשית שנות האלפיים. ללא הפעילות של שב"כ וצה"ל וללא המעצרים המנהליים, נשוב לראות את העיתונים עם הכותרות האדומות והשחורות ואת שידורי הגל הפתוח עם הדיווחים החיים מזירות הפיגוע ומבתי החולים.
מישהו מתגעגע לזה?
נכון, מעצר מנהלי אינו התגלמות התקינות המשפטית, אולם פיקוח נפש דוחה תקינות.

* צביעות – מי שהתרגלו להתנגד למעצרים מנהליים של מחבלים ערבים, מתנגדים כעת גם למעצרים מנהליים של מחבלים יהודיים. מן הראוי, לפחות, שהם יפסיקו להאשים את הממשלה, השב"כ וצה"ל ב"אוזלת יד", "רפיסות", "העלמת עין" במלחמה במחבלים היהודים. יש גבול לצביעות.

* תודה לך, מחבל יקר – אני יכול להבין את ההתנגדות למעצרים מנהליים ואפילו את הנכונות לשלם את המחיר של הימנעות מהם. אולם איני יכול להבין את הגלוריפיקציה למחבל עלאן, פעיל ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הגדיר אותו כ"לוחם חופש". "גוש שלום" פרסם הודעה בזו הלשון: "מוחמד עלאן סיכן את חייו כדי לחשוף את העוול של המעצר המנהלי. תודה!"
הם שוכחים שהמחבלים אינם מבחינים בין דם לדם. בפיגועים שלהם, כל יהודי נמצא על הכוונת. גם תומכיהם.

* מה ברל היה אומר – כאשר אני קורא את דברי הסגידה וההערצה למחבל שובת הרעב, מצד גדעון לוי, "גוש שלום" ואחרים, איני יכול שלא לחשוב על מאמרו של ברל כצנלסון בגיליון האחד במאי 1936 ב"דבר", בו נאמר:
"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
השבוע מלאו 71 שנים לפטירתו של המנהיג הדגול, מעצב דרכה של תנועת העבודה הציונית.

* לא יכרע ולא ישתחווה – איני מכיר את דעותיו הפוליטיות של הזמר היהודי אמריקאי מתיסיהו ואין לי מושג האם הוא תומך במדינה פלשתינאית או מתנגד להקמתה. מה שאני יודע, הוא שהוא אמן בעל חוט שדרה, אדם ויהודי גאה. וכאשר מתוך כניעה לקמפיין החרם האנטישמי, מארגני סמינר בוולנסיה דרשו ממנו להצהיר על תמיכתו במדינה פלשתינאית, כתנאי להשתתפותו בסמינר (דרישה שהופנתה אך ורק לאמן היהודי), הוא דחה את הדרישה וויתר על ההשתתפות. הוא לא הסתפק בביטול, אלא שיתף את הציבור בחרפה, בדף הפייסבוק שלו, והגדיר אותה "מהלך דוחה ומעליב."
דבריו עוררו מחאה פוליטית בספרד. דעת הקהל בספרד חשה בושה, וקראה לילד בשמו היחיד: אנטישמיות. דעת הקהל הספרדית נהגה כראוי לציבור נאור, המסרב להיכנע לחשכת ימי הביניים, שהקואליציה האנטישמית השחורה-אדומה-ירוקה מנסה להמיט על אירופה ועל האנושות. גם ממשלת ספרד הגיבה בחומרה. היא פירסמה הודעת גינוי למארגני הפסטיבל, והגדירה את התנהגותם "התנהלות המנוגדת לעקרון אי-האפליה" והבהירה שהיא מתנגדת לכל "גילוי של אנטישמיות ופעילות התומכת בחרם נגד ישראל." הפדרציה היהודית של ספרד התלוננה במשטרת ספרד ודרשה לפתוח בחקירה נגד יוזמי הפסטיבל.
המחאה הצליחה. הנאורות ניצחה את האנטישמיות. בני אור ניצחו את בני חושך. מארגני הפסטיבל חזרו בהם, שבו והזמינו את מתיסיהו להופיע בפניהם. ולא פחות חשוב הוא נוסח הודעתה. לא "דברינו הוצאו מהקשרם." לא "פירשו את דברינו לא נכון," לא "קרתה כאן אי הבנה מצערת" ועוד תירוצים נוסח "אורנג'". פשוט, הבעת חרטה אמתית: "אנו מכירים בטעות שלנו שנוצרה מחרם, ממסע לחצים ומאיומים. הלחץ הזה מנע מאיתנו לפעול בצלילות דעת."
מתיסיהו טרם החליט האם להיענות להזמנה המחודשת. אני מקווה שהוא ישיב בחיוב. הופעתו בפסטיבל תהיה חגיגת הניצחון של התרבות על הברבריות.

* הנספח הסודי – איראן (להלן צד א') תבצע פיקוח ובקרה על מתקני הגרעין של צד א'. אחת לחצי שנה, צד א' ידווח לסבא"א – בא כוח המעצמות (להלן צד ב') שכל הפעילות במתקנים היא למטרות שלום (בדורנו).

* בעד ההפשרה – אני תומך עקרונית בהסכם ההפשרה הנרקם (כך אני מאמין, למרות ההכחשות) עם המדינה הפלשתינאית החמאסית ברצועת עזה, המבוסס על הסרת חלק ניכר מן ההגבלות על הרצועה, אולי כולל פתיחת נמל, תמורת שנות שקט. הסכם כזה יתרגם להישג מדיני את ניצחון צה"ל ב"צוק איתן" ואת ההרתעה שנוצרה במבצע. המטרה של המבצע היתה הפסקת ירי הרקטות והטרור מרצועת עזה. היציאה למבצע החלה אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את חמאס פשוט להפסיק את האש, "שקט ייענה בשקט." אולם חמאס ראה בכך חולשה ורק הגביר את הירי והטרור ואילץ אותנו לצאת למלחמת אין-ברירה.
לא צריכה להיות לנו בעייה עם המחיר. אין לישראל כל עניין בהגבלות, בסגר הימי וכו', להיפך. ישראל נאלצה לבצע את הצעדים האלה בעקבות הטרור ואין סיבה שלא תפשיר אותם תמורת הפסקת הטרור.
כתבתי שאני תומך עקרונית, כיוון שאיני יכול לקבוע עמדה מעשית על הסכם שטרם נחתם ואיני מכיר את פרטיו.

* מכחישי שואה – מוסד ואן ליר עומד לקיים ערב השקה לספר הפיגולים "השואה והנכבה", פרי באושים של תהליך משותף של "אנשי חינוך יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל." הספר מציע "דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהם במשותף בהקשר הישראלי."
מה שלא מפתיע כלל, הוא שהפרויקט ממומן בכסף גרמני, בידי קרן גרמנית – קרן היינריך בל. מה טוב לגרמנים יותר מהיטהרות והכחשת שואה, באמצעות הצגת היהודים כנאצים והפלשתינאים כקורבנות השואה.
זוהי הכחשת שואה זוועתית.

* להביט בעיניהם – איך ראוי להגיב על הפרובוקציה הזאת? ראוי היה שמאות ניצולי שואה יעמדו בפתח המוסד, בלי לפצות פה, בלי לקרוא קריאות, רק יעמדו ויחייבו כל מי שנכנס לאירוע להביט בעיניהם.

* מחיקת האישיות של הפרט ושל הכלל – כשאני נתקל בפרברסיה הזאת, איני יכול שלא להיזכר בדבריו של ברל, "זיכרון לדור": "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עימה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השיכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל."

* עונש הרדיוס הסתיים – במשך שנים שימש "הארץ" במה לפשקווילֵי ההסתה והנאצה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי. לעיתון לא היתה כל בעייה עם ההסתה, כולל קריאה מפורשת להפיכה צבאית – קריאה לטייסי חיל האוויר לדומם מנועים ברגע שהממשלה הנבחרת תחליט להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן. אולם כאשר התברר לעיתון שרכלבסקי עבד במטה הבחירות של הרצוג בלי לדווח למעסיקיו, הוא הוענש בהרחקה.
עונש הרדיוס הסתיים, והמסית והמדיח הסדרתי חזר ל"הארץ" ולסורו. במאמרו הראשון, הביע המסית והמדיח פליאה על מעצרו של מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא. לטענתו, זו הסחת הדעת, כיוון שאטינגר מבטא את נתניהו. והפרשנות ליהדות של המוטציה הגינזבורגית – היא-היא היהדות.
ה"יהדות" של ספר הפיגולים "תורת המלך", שכתבו תלמידי גינזבורג, היא בדיוק-בדיוק אותה יהדות המצטיירת מספרו של המסית והמדיח הסדרתי "חמורו של משיח". זו התגלמות חוק הרדיקלים השלובים.

* אלוף האנדרסטייטמנט – במאמר תגובה לפשקוויל הסתה של גדעון לוי נגד הרצוג, שבר הרצוג את כל שיאי האנדרסטייטמנט, עד שהוא ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס. "לוי היה פעם ציוני. אני כבר לא בטוח שהוא כזה."

* המקום הראוי לפושע – שאלתי פעם את אהוד בן עזר, לנוכח דבקותו התמוהה בעבריין אולמרט, מה יגרום לו לשנות את דעתו. אהוד השיב לי, שרק פסק דין של בית המשפט שירשיע את אולמרט, יגרום לשינוי דעתו. היה פסק דין ועוד פסק דין והיום הדבר ברור – בראש ממשלת ישראל עמד פושע סדרתי: גנב, רמאי ונוטל שוחד. אין המדובר במעידה, גם אין המדובר בעבירה קלה. מדובר באורח חיים עברייני, מאפיוזי, לאורך עשרות שנים. מדובר בפשעים חמורים מאוד, המערערים את בסיס הקיום של כל חברה. אין חברה שאין בה פושעים וכנראה שגם לעולם לא תהיה. אבל כאשר פושע, שהתנהגותו זהה להתנהגות של ראש ארגון פשע, הוא ראש הממשלה, מדובר ברקב שעלול להרוס מדינה, יותר מכל אויב חיצוני.
מקומו של פושע אינו בראשות הממשלה ולא במערכת הציבורית. מקומו של פושע הוא בבית הכלא, על פי מיספר השנים שהחוק מחייב. לשם יגיע, ובצדק רב, אהוד אולמרט – כי זה המקום היחיד בו ראוי שהוא יבלה בשנים הקרובות.
כפי שכתבתי לא פעם, אני מתנגד לחזרתו של אריה דרעי, שעבר עבירות זהות לאלו של אולמרט, לממשלה. העובדה שהוא "החזיר את חובו לחברה", כלומר ריצה את עונשו, אינה רלוונטית. בזכות עובדה זו הוא אדם חופשי וראוי שיהיה אדם חופשי. אולם ריצוי עונשו אינו הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית.
אולם בניגוד לדרעי, לא עומדת לזכותו של אולמרט החזרת חובו לחברה. הוא טרם ריצה את עונשו.
ואני מתקשה להבין את אהוד (בן עזר) – מדוע אין הוא מסוגל להשתחרר מהדבקות בפושע הזה, שבית המשפט כבר הוכיח מיהו ומהו ופסק מה המקום הראוי לו?
אילו אולמרט נתפס פורץ לדירה וגונב כמה אלפי שקלים, אני בטוח שאהוד בן עזר לא היה ממשיך לתמוך בו. אולם פשעיו של אולמרט חמורים לאין ערוך יותר מפריצה. פושעים במעמדו של אולמרט, אינם מלכלכים את ידיהם בפעולות פשוטות כמו פריצה. ומדוע פשעיו הם פולקלור בעיני בן עזר? הדבר נשגב מבינתי.

אהוד: אני מאמין בחפותו של אולמרט וסבור שזו תהיה שערורייה אם אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו יוכנס לבית סוהר! רדפו אותו, הצליחו לסובב אותו ברשת של נכלים ועם עד מדינה שמת בטרם נחקר בחקירה נגדית – אבל שעדותו הפלילה את אולמרט.
אני מסרב לראות באולמרט פושע, כפי שאתה מכנה אותו, ובייחוד לאור מרבית הפוליטיקאים שלנו, שרבים מהם אפשר להפליל אם רק יעשו להם מה שעשו לאולמרט ויחפרו גם באוספי העטים, החוות, הכבשים, הנשים, מטבעות-הזהב וחשבונות הבנק שלהם בחו"ל. באותה מידה של צביעות ישראלית אופיינית אפשר לומר שגם רבין היה "פושע" – כי אשתו החזיקה חשבון דולרים בארה"ב לאחר שסיימו שם את השליחות! על כך הוא התפטר!

* שבת של כדורגל – על פי תפיסת השבת הישראלית שלי, אין מקום לקניונים פתוחים ולחיי מסחר ועסקים בשבת, אך יש מקום לשבת של תרבות, כולל קולנוע, תיאטרון, מוזיאונים וספורט. שבת של כדורגל היא חלק מן המסורת הישראלית מזה 80 שנה, ועקרונית אני חושב שטוב היה להמשיך את המסורת הזאת.
זאת תפיסתי היהודית, התרבותית. ובכל זאת אני תומך באי קיום משחקי הכדורגל בשבת, מטעמים ליברליים, מתוך כיבוד אמונתו של הזולת. כדורגל בשבת מדיר שחקנים ואוהדים דתיים, ולכן מדובר בכפיה חילונית.
יש הבדל בין כדורגל לבין קולנוע ותיאטרון, כיוון שאם איני צופה בסרט בליל שבת, אני יכול לצפות בו ביום רביעי ואם איני מבקר במוזיאון בשבת אני יכול לבקר בו ביום שישי. לעומת זאת, משחק הכדורגל הוא חד פעמי.

* אקטיביזם שיפוטי נוסח רגב – מירי רגב הודיעה לאחר החלטת בית המשפט העליון בנושא מבקשי המקלט, שנחליף את השופטים. אולם היא מיהרה לברך את החלטתה של השופטת שאסרה משחקי כדורגל בשבת.
החלטת השופטת היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. סוגיות דת ומדינה ואופייה של הפרהסיה הציבורית הישראלית בשבת, כמו כל שאלות זהותה של החברה הישראלית, הם נושאים לשיח ציבורי בין חלקי העם והגעה להסכמות. אין זה נושא להחלטות של שופט.
הצביעות של רגב – היא אינה מתנגדת לאקטיביזם שיפוטי, אלא בסך הכול רוצה שהשופטים ישפטו על פי עמדותיה.

* ביד הלשון: תצלינה שתי אוזניו – בראיון לערוץ השני על פרשת אשכנזי, קרא השר גלנט, לחשוף את חומר החקירה בפרשה, והוסיף: "כאשר יראו את הדבר הזה, אוזניים תְּצִלֶּינָה."
אוזניים תְּצִלֶּינָה. אני אוהב שאנשי ציבור מדברים במשלב לשוני גבוה ומתבלים את דבריהם בביטויים מן המקורות. אולם גלנט כשל פעמים – במבחן הבקיאות ובמבחן הלוגי. במבחן הבקיאות, כי הפסוק המקורי מדבר על "כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו"; כל השומע ולא כל הרואה. במבחן הלוגי, כי הקשר בין שמיעה לאוזניים קצת יותר הגיוני מהקשר בין הראייה לאוזניים.
מקור הביטוי הוא מקראי, שמואל א ג יא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו." תְּצִלֶּינָה פירושו – תרעדנה. הבשורה שהוא ישמע תזעזע כל כך או תפחיד כל כך, עד כדי כך שאוזניו תרעדנה.
במקור, אלו הם דברי אלוהים לשמואל, הנער, בהתגלות הראשונית אליו. הוא מזהיר מפני הזעזוע הצפוי מעונשו של בית עלי, בגין חטאיהם ושחיתותם של בני עלי.