לא נגעתי במה ששלח, ואני חושב שכדאי להכניס את זה כקטע נפרד, בהמשך לפרק שלי.

אלי מני

בעקבות  הרשימה על כיבוש חוליקאת

20.8.15

לפוצ'ו שלום,

לבקשתך הנה  מספר הערות ותוספות (לא לפי הסדר) שאתה יכול לשלב או לתקן כרצונך:

ניסן נבו נפצע בזרוע ולא ברגל. הוא מסר לי את הרובה שלו וחזר לבד לאחור לפני שפרצנו את הגדר.

נכון שאספתי את הפיאט שנשאר בשטח (בידי היו 2 רובים והפיאט). רץ אלי אילון ביקש וקיבל רובה "כדי לחפות על איסוף הפצועים והנסיגה." מסרתי לו את הרובה שלי שכעבור שנתיים נמצא תלוי חלוד על אחד העצים בבוסתן שהתמקמנו בו לאחר הנסיגה. את הרובה של ניסן, מאוזר גרמני ולא צ'כי, השארתי אצלי עד לשחרור.

לפני הפעולה בשטח ההתכנסות שכבתי לא רחוק משלמה בנארי, הוא קרא אליו את המ"כים והודיע להם שהפקודה היא לכבוש את המישלט בכל מחיר ולא סיור אלים כפי שנאמר לנו לפני היציאה. יענקלה תמיד הזכיר לי שכשנרדמנו בבוסתן אני מלמלתי וחזרתי מתוך שינה "בכל מחיר, בכל מחיר."

כששכבנו לקראת ההסתערות על הגדר, צוות הנכב"ד ירה עם הבזות עלינו ולא על המצרים. זו הייתה חווייה מהפנטת לראות את אבק החול המתרומם בין הרגליים שלנו. מזל שאף אחד מאיתנו לא נפגע. סיקו ומשולם ביררו לאחר מכן מה קרה, והסתבר שהחבר'ה של חקה הטעינו שרשראות עם כדורי רובה (PS) בטעות.

כשפרצנו את הגדר הראשונה התחלנו עם הידיים למשש את הקרקע לגלות מוקשי נעל ששלמה הודיע לנו שהמצרים הטמינו בין הגדרות. בדיעבד נודע לנו לאחר כיבוש המשלט שהמצרים אכן טמנו מוקשים, אך לא חימשו אותם.

שלך,

אלי

אהוד,

עוד משהו. שאלתי את אלי מני, מה עלה בסופן של אדמות חוליקאת (כיום חלץ)  שאותן יצאנו לכבוש כדי להחזירן לאביו. במקום לענות שלח לי  סיפור שכתב לעבודת "שורשים"  של נכדו. אני חושב שגם זה מעניין.

"איל נפט בפוטנציה"

הדבר היה אחרי שבקידוח חלץ התגלה נפט וכל הארץ הייתה באופוריה.

צלצול הטלפון הראשון העיר אותנו מוקדם בבוקר, ואחריו באו עוד עשרות שיחות שהעסיקו אותי כמעט כל היום.

"קראת את 'הבוקר' הבוקר?" שאלו כולם, והמשיכו "אתה ואביך מככבים במסגרת בעמוד הראשון."

אני עונה להם: "עיתון הציונים הכלליים לא נכנס לביתנו. אבי קורא רק את 'הארץ' ואני רק את 'על המשמר'."

זה היה נכון עד לאותו בוקר, ה-27 בספטמבר 1955, כי רצתי למטה לקיוסק הקרוב, לקנות את "הבוקר" ולגלות על מה המהומה.

יומיים לפני כן הכריז דב יוסף, שר המסחר והתעשיה, בשידור רדיו דרמטי לאומה, על גילוי נפט בכמויות מסחריות בחוליקאת, היא חלץ, ושישראל מצטרפת בזה למדינות המפיקות נפט ועתיד ורוד לפנינו. ומאחר שהנושא היה חם, הזדרז עתונאי, ידיד, לראיין את אבי ולכתוב 'סקופ' על האב שקנה ועל הבן שכבש ונפצע.

ראשית הרגעתי את כולם והזכרתי להם שאכן השתתפתי באחד הקרבות על חוליקאת, אך בענין "הפציעה" שלי אין מה לדאוג. הכדור שחדר דרך שרוול חולצתי לקח עמו חלקיק עור מזרועי, ויש להתייחס לזה כפי שכינתה זאת אימי a smallpox vaccination, חיסון אבעבועות.

אחרי זאת הרגעתי אותם בנושא השני. אבי אכן רכש בזמנו 2000 דונם מאדמות חוליקאת מעשרות ערבים. שולמו להם דמי קדימה וכל חוזי המכר בוילו , נחתמו כדת וכדין ואושרו ע"י מוכתרי הכפרים. המימוש הסופי של הקנייה היה צריך להתבצע עם התשלום הסופי, בעת רישום הקרקעות על שם אבי במשרדי הטאבו בעזה, עיר המחוז. אך לקראת המועד שנקבע לרישום פרצו מאורעות תרצ"ו, 1936, או כפי שהם גם כונו "המרד הערבי הגדול". יהודים לא יכלו להגיע לעזה ואבי לא יכול היה לממש את הקניה.

המאורעות שככו למעשה רק לאחר ה-17 במאי 1939, כשממשלת בריטניה נכנעה לרצונות הערבים ופירסמה את הספר הלבן המתייחס לארץ ישראל, על פיו הוגבלה עליית יהודים, וכן הוגבלו אפשרויות רכישת קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים. חוליקאת נכללה באזורים האסורים לרכישה ע"י יהודים, ושוב לא היה ניתן לממש את הרכישה עד קום מדינת ישראל, שביטלה את הספר הלבן והוראותיו. ביטלה, אבל  הודיעה  שלא ניתן גם עכשיו לממש את הרכישה, שהועברה לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. השלמת הרכישה תתאפשר רק אם  יופיעו הערבים הנפקדים שמכרו את הקרקעות, וניתן יהיה לזהותם ולאמת את החוזים.

אבי הרים ידיים.

בנוסף לזאת, הבהרתי למטלפנים, שעל פי החוק בישראל כל אוצרות הטבע מתחת לאדמה שייכים למדינה, לכן אין סיכוי שאני, חברם, אהיה איל נפט בעתיד. כמה חבל...

אלי מני