זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 17

כמו על פי חוק של כלים שלובים החלו צרות פוקדות את רמי ואיה מיד לאחר חתונתם של חיימסון ומירה. רמי השקט והנושא-בעול התייגע. אי-נחת של גיל התשוקות המאוחרות תקף אותו. הוא קץ בדיבוריה המַלְאים של איה על מחלותיה המדומות ועל כך שאינה מוכנה להיות כל ימיה שפחה לבית ולילדים. הוא אהב מאוד את אורית'לה ויובלי אך הרעש שהיו מקימים שעה שהיה חוזר עייף מעבודתו – היה מוציא אותו לא פעם מדעתו. ואיה זאת יושבת עימם בתוך הבית הפרוע וההפוך ומתבוננת בתוכניות-הילדים בטלוויזיה.
מדי פעם היו פורצות מריבות וקטטות והיה צריך להרביץ לילדים, למרות שסלד מכך והאמין כי לעולם לא ינקוט בדרך זו כדי לקנות לעצמו סמכות ושלטון על ילדיו. זמן רב סירב להכותם דווקא משום שאיה תבעה ממנו לעשות זאת שעה שהתכעסה על אחד הילדים. הוא נזכר אז באימו שעומדת ובוכה ומחזיקה יד על מותנה בגלל כליותיה הכואבות, והיא צורחת ומפגיעה באביו להענישו ולהכותו, ואביו חלש-האופי שועט אליו סמוק מכעס וסוטר לו על פניו, "עכשיו תדע מה זה להרגיז את אימא!" – וכשנמצא עתה במצב דומה עם איה, היתה לו הרגשה שאביו מנוחתו-עדן היה מעדיף לסטור אז לאימו שתחיה-עד-מאה ועשרים. וכך לא-הרביץ-על-פי-פקודה עד שהחל מאבד מסבלנותו ומרביץ מיוזמתו שלו, ולעיתים איה נזעקת אליו כמשוגעת וחוטפת מידו את אורית'לה ויובלי הבוכים. ואחר כך תוספת במותניה כאילו כאב חד חתכה, ורצה לבית-השימוש ומקיאה.
"מה קרה לך, את בהריון?"
"אני חולה, רמי, אני חולה. הגיע הזמן שתבין זאת."
"אם את חולה אז לכי לרופא."
"רופאים לא יעזרו לי."
"זה הכול פסיכוסומאטי."
"תפסיק להיות לי דוקטור שוואנץ."
"טוב-טוב."
"טוב-טוב אני אמות לכם יום אחד ואז תִראו."
הצגה.
וכך פעם אחר פעם. ממש גיהינום.

*

משכורתו לא הספיקה. הם היו חיים במשיכת-יתר מן החשבון בבנק. המכונית התרפטה. למכור אותה לא היה כדאי משום שדמי אחזקת-הרכב היוו סעיף נכבד במשכורת. ולהחליפה בטובה וחדשה ממנה לא היה כסף. ובמצבה הנוכחי כבר לא היתה שווה הרבה. גם הדירה ברמת-אביב, שהיתה דירתם של איה ואורי בן עמי לשעבר, נעשתה צרה. חדר-שינה, סלון, פינת-אוכל, ומחצית-חדר שהיתה מעין חדרון עם מרפסת סגורה, לשני הילדים. והכול מתרפט והולך בחוסר-סדר ובאין-תקווה. רמי ישן עם איה באותה מיטה זוגית של כלולותיה הראשונים, שעליה ידעוה אחר-כך גברים הרבה בתקופת רווקותה המחודשת, עד שעשתה את השטות השנייה של חייה, לדבריה, ונישאה לו.
איש מחבריו ומכריו לא קיים את משפחתו ממשכורת אחת, אבל איה לא הצליחה להתמיד בשום עבודה. את חלומות התיאטרון והאוניברסיטה שלה זנחה מזה שנים, מאז הסתיימה פרשת אהבהביה עם אחד המורים בכך שידידו הצעיר גירש אותה יום אחד ערומה מדירתו, סגר עליה את הדלת, והשליך לעברה את הבגדים מן הקומה השלישית, והתחתונים והחזייה דווקא בסוף, כמו בתיאטרון. פרשה מבישה זאת רדפה אחריה תקופה ארוכה, כי היו לה עדים. ובעיקר חרה לה שהמורה שלה לא קם להגנתה אלא נשאר ספון בדירתו.
אותו גירוש היה שלב מכריע בחייה, החלה לוקחת גלולות-נגד-הריון. אחרי הכבדות והאנוכיות של אורי, שהתעקש להשתמש באמצעי-מניעה וקילקל לה תמיד את תענוגה, ואחרי המלמולים והליטופים העדינים של המורה בחוג-לתיאטרון, שהיה מרוצה ביותר כל אימת שהיתה רוכבת במלוא שובבות-נעוריה על אחוריו הנשיים, כבועלת אותו בדגדגנה. אחרי כל אלה מצאה פורקן בפרשיות עזות וקצרות, שנראו לה תמיד אהבות סוערות. גבר פה גבר שם. בעל של אחת מחברותיה הטובות, מחיפה, שהיה מגיע לעיתים לצורך עבודתו לתל-אביב, ומזמין עצמו אליה לכוס-קפה ושיחת-ידידות ובילוי נעים. וכל מיני היכרויות שלבסוף בחלה בהן.
כלפי חוץ היא היתה אז, בתקופת רווקותה השנייה, בחור משוחררת בעלת גוף מושך ומענה-לשון, צחקנית וקלת-דעת, שרוב חברותיה, נשואות כרווקות, קינאו בה. אך לאמיתו של דבר, בהיוותרה עם עצמה, היתה נופלת לא פעם לתקופות של דיכאון, ובייחוד היה קורה לה הדבר ביום-שלמחרת. וכל כמה שהשתדלה להתעלם מכך, ולטעון באוזני חברותיה כי יש להתייחס למין כאל צורך טבעי, ואסור לקלקל את ההנאה במחשבות על העתיד, ואף שלכאורה חיתה על פי דיעותיה אלה, הינה בינה-לבינה היתה לעיתים בזה לעצמה ומתמלאת רגש-אשם כלפי אימה, אשר לאחר שהתאלמנה לא נותר לה, לדבריה, אלא לצפות לנכדים שתלד איה.
איה ניסתה כוחה בסוכנות-ביטוח, אך גברים הסתכלו לחזייתה ולא לידיעונים שהחזיקה בידיה. הציעו לה ארוחות-צהריים חשאיות וסופי-שבוע במלונות רחוקים אך לא הפקידו בידיה את ביטוח-חייהם. ואילו נשים התייחסו אליה בחשד והיו נוטות לה חסד רק בדבר אחד, בהצעות להשיאה בהקדם כדי שתחדל לשוטט סביב כמשחרת-לטרף.
אחרי סוכנות-הביטוח בא תור הגלריה וגם שם נותרו רק חובות וכמה תמונות שלא נמכרו, וכמו בגלגולה הקודם – גם כמה פרשיות-אהבים, כמעט תמיד עם גברים נשואים, וללא שום הצלחה מסחרית. בשעת ייאוש היתה נזכרת בכרזת הבחירות המפורסמת שכנגד ניכסון, תחת לתמונתו: "האם היית קונה מאיש זה מכונית משומשת?" – מה יש בי שכולם מוכנים להשתמש בי אך איש אינו מוכן לקנות ממני דבר?
ואז התקבלה לעבוד פרק-זמן במחלקת-האירועים של המוזיאון-העירוני, וזו היתה התקופה היפה בחייה, משום שיכלה להשתמש בשליטתה הטובה בכמה שפות, ובכל מה שזכרה עדיין מתקופת לימודיה באוניברסיטה. אימה היתה גאה בה. איה קיבלה הזמנות לרוב האירועים האמנותיים החשובים בעיר. אבל סיפור-הצלחה זה נקטע באיבו עקב מדיניות של קיצוצים בתקציב, אשר נראתה לה רק תירוץ מצד אלה שהתקנאו בהצלחתה. ומכל אותה תקופה נותר בידה רק תצלום גדול של ראש-העיר הנושק אותה בפתיחת איזו תערוכה.
אימה תמכה בה כל אותו זמן, ובעיקר בתקופות שבהן לא עבדה. עד שטילפן אליה יום אחד ראובן ברנע, וסיפר לה כי ב"צוותא" מחפשים עוד מזכירה. וכך עבדה שם תקופה ארוכה ביותר, כשנה וחצי, ונעשתה דמות מוכרת מאוד והתאהבה ברקדן אחד שהיה עדין כלפיה במיוחד ומפקיר עצמו לליטופיה ומניח לה להעריץ בנשיקותיה כל חלק בגופו, עד שנמלך בדעתו יום אחד וסילק אותה, לא לפני שהירשה לה לנשקו ערום כשהיא כורעת מולו כנגד הראי, שערה אסוף למעלה, כבחור, והיא לבושה רק כתונת-בד קצרה המכסה את חלקיה הנשיים.
בקיצור, רבים עברו עליה עד שהכירה יום אחד את רמי, שירד באחת משעות-היום למשרד של "צוותא" כדי להכין כרטיסים למופע של מוסיקת-פופ או איזו תוכנית-בידור אחרת. קבקבי-העץ שלו הידהדו לאורך כל המסדרון, מאולם התצוגה של המטבחים ועד דלת הזכוכית של התיאטרון. הם שוחחו. איה מצאה חן בעיניו. אחרי ימים אחדים התקשר, הוזמן לכוס-טה. ניסה להתעסק ונידחה משום-מה אך המשיך לבוא מדי פעם. איה החליטה שאינו לפי ערכה. סטודנט לא-צעיר למשפטים שטרם סיים לימודיו, יושב-ראש תא-הסטודנטים של גח"ל [לימים הליכוד], נמוך, לא-חכם ולא קשוב לשום דבר שקשור באמנות ובתרבות מתקדמת. נראה לה קרייריסט ותו-לא. והעבירה אותו למירה. אם לא יועיל – לא יזיק.
ואז, פתאום, הסתיימה גם העבודה ב"צוותא", תמיד פתאום, באיזו אמתלה של קיצוצים וקימוצים. ואחר-כך היתה שומעת שקיבלו מישהי אחרת לעבוד במקומה. היא התקשתה להכיר בעובדה שדווקא בגלל אותה קלילות מתחנחנת-קמעה שבה היתה יוצרת בנקל קשרים עם זרים – היתה מעוררת על עצמה איזו דחייה מצד האנשים שעימם עבדה יום-יום. גברים היו חומדים אותה כאילו הליכותיה החופשיות מזמינות כל דכפין לגעת בה ולמשמשה, והנשים קינאו בה ולא יכלו לעבוד במחיצתה.
ושוב פגשה בראובן ברנע, לאחר שטילפנה אליו, והפעם ניסתה ברצינות, אבל זה לא הלך.
באותה תקופה החלו רמי ומירה מתכננים את נישואיהם, ומשעה שרמי היה "שייך" למירה, התייחסה אליו איה בפחות ביטול, ואולי אף ביותר משמץ של רגש-החמצה. אם הוא טוב בשביל מירה! – אך כאשר עזב את מירה, כשהוא חייב לה כסף, ומאוחר יותר, כפי שהתברר, כשהיא גם הרה לו – לא חסכה ממנו איה, שלא בנוכחותו כמובן – כל גינוי וגידוף אפשרי. היא טיפלה אז במירה כאחות מסורה ועזרה לה ככל יכולתה להיפטר מזרעו של רמי שנבט והתפתח ברחמה.
ואז –
ואז היא הצליחה להשיג את כתובתו החדשה של רמי ולא גילתה את הדבר למירה. והיא עשתה זאת אולי גם מפני שהרגישה בחוש שמירה לעולם לא תסלח לה על שעזרה לה במצוקתה הנוראה, ובהסתר מאימהּ, להיפטר מן היצור הזעיר שלך והתהווה ברחמה.
וערב אחד הופיעה בדירתו של רמי, בלי להודיע. הוא החוויר תחילה. נבהל. אחר כך, מבלי שנשאל, מבלי שידע דבר מכל מה שקרה, הכריז שהוא מתחרט. שמוטב לו לחזור אל מירה. שהוא אדם אבוד. שהמורים מתנכלים לו בבחינות. ששולטת בחוג-למשפטים איזו מאפיה שמאלנית שמתנכלת לו משום שהוא ידוע כאחד הפעילים בתא-הסטודנטים של גח"ל. שהוא בז לאביו. שהוא שונא את אימו. שבארץ אחרת היו ניתנות לבחור כמוהו אפשרויות הוגנות והיה יכול להיעשות אפילו, בבוא היום – שר-המשפטים.
איה שמעה ושמעה, מוקסמת לנוכח החורבן שהוא ממיט על עצמו, ושהתאים למרירות שלה על פיטוריה, אך אינה מצליחה לקַשֵׁר חשיפה עצמית זו עם סיפוריה המלוהטים, המבויישים-קמעה, של מירה הצנועה – על רצינותו וביטחונו-העצמי ועל נפלאותיו במיטה.
ואז קם רמי, בדירה הסמרטוטית והמלוכלכת, בקבקבי-העץ הישנים שלו, ובאיזו חולצת-טריקו קרועה-למחצה ולא-טרייה, ואמר שאו.קַי. או.קַי. הוא ניגש בזה הרגע לטלפן למירה – האם התכוון לכך ברצינות או רק כדי למתוח את איה (כפי שהודה לאחר זמן) – אך איה, ביודעה באיזה מצב נמצאת עתה מירה בדירתה, עם אימה שכבר יודעת-ולא-יודעת ומסתובבת סביבה בהלוך-רוח קרבי, – איה שידעה כי כבר מאוחר וגם מסוכן לאפשרות של שיחת-חרטה מצד רמי עם מירה – קמה עתה מעין פירפור שֵׁדוֹנִי – קוקוריקו, מזדמזם ועולה מקירבה כמו מתהום ארץ רבה, וניצבה מולו, בדרך אל הטלפון שבפרוזדור, גבוהה ממנו מעט, ובקור-רוח של טירוף פתחה את חולצתה לעומתו וחשפה את שדיה הגבוהים, הנלחצים לחזיית-קורים דקיקה ושקופה, והחליקה על שפעת שערה השחור, ופניה, פני המדונה החיוורות, נעו לעומתו, ושפתיה דובבו –
"למה לך ללכת אל הטמבלית הזאת? – בוא תישאר איתי ואני אלמד אותך מה זה טוב..."
ומה שאירע ביניהם אותו ערב, בדירה המסריחה, על מיטת-זקנים נודפת ריח של יושן, ובין קירות עבים ושחורים-כמעט מאי-סיוד – חתם את גורלם ועתידם. מצפוניהם ניבעו זה לזה, פניו של רמי נבלעו בשדיה המלאים כשתי פקולטאות ויותר, ולאיה ניתנה הרגשה חלומית שהיא לוקחת גבר נשוי-כמעט מזרועות אשתו או אהובתו, ממש כפי שקרה לה כאשר הכירה את אורי בן עמי.
"קו-קו-ריקו!"

המשך יבוא