אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.
יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת היתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השנייה... לא היתה שנה שנייה.
כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.
נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחוייבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחוייבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.
אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתוכניות הדגל של פירון – "האחר הוא אני", תוך סילוף קיצוני של מהותה.
אמר השר בנט: "אני לא מסכים עם 'האחר הוא אני', האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות... כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד."
מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים איתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים איתן, אלא גם פעל ברוח זו. תוכנית "האחר הוא אני" לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית. ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.
מטרת תכנית "האחר הוא אני" היתה "לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ולשמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית". האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?
עצם ההגדרה "האחר הוא אני", מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.
אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.
אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.
אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.
אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.
אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.
ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.
תןכנית "האחר הוא אני" לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.
אמר הרב קוק:
אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם – הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.
אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,
אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

2. מנהיג שיחולל שינוי תרבותי
כשאזרח נתקל בשוטר החוצה קו לבן, הוא רואה לנגד עיניו משטרה עבריינית. השוטר מייצג את המשטרה. לא כל שכן – קצין משטרה. קל וחומר, בכיר במשטרה. ואם בניצב במשטרה עסקינן – על אחת כמה וכמה. ומה יחוש האזרח כששבעה ניצבים נאלצים לפרוש בשל חציית הקווים האדומים של טוהר המידות? שבעה ניצבים נאלצו לפרוש בשל עבירות שחיתות ועבירות מין – זה כבר לא תפוח רקוב בודד. כאשר בארגון, שאמור להוות מופת לשמירה על החוק והתנהגות מוסרית, תופעה כזאת קורית, משהו בתרבותו אִיפשר זאת. בארגון כזה דרוש שינוי תרבותי. שינוי כזה לא יוכל להנהיג מי שהיה חלק מן הארגון, חלק מאותה תרבות. מי שהיה ניצב בפיקוד הבכיר ששבעה מחבריו עבריינים, במקרה הטוב לא הבין מה קורה סביבו, במקרה הגרוע יותר – ידע ושתק ובמקרה הגרוע יותר... במצבה של המשטרה, אין מנוס ממינוי אדם חיצוני לתפקיד.
שבעה ניצבים צעדו בסך לחדרי החקירות, ולא שמענו על כינוס חירום של המפכ"לים והניצבים לשעבר. הם לא הרימו כל צעקה, לא קראו קריאה ולא קרעו קריעה. ולפתע, כשאדם שאינו מן הברנג'ה נבחר למפכ"ל, הם נזעקו להרעיש עולמות. סדר העדיפות הלקוי הזה, הוא עצמו עדות לבעייה התרבותית במשטרת ישראל, המחייבת מינוי חיצוני.
הטענה ששוטרוּת היא מקצוע ושבראש המשטרה צריך לעמוד שוטר מקצועי, מיומן ומנוסה, ראויה ולרוב גם נכונה. אולם כאשר תחת הנהגתם של שוטרים מקצועיים, מיומנים ומנוסים – נוצרה תרבות שאיפשרה את ההידרדרות, המשטרה זקוקה למשהו אחר. המשטרה זקוקה למנהיג אמין, אמיץ וערכי, שידע להציב בפני הקצינים והשוטרים נורמות ערכיות אחרות; שייתן דוגמה אישית ויהווה מופת לשוטרים ולאזרחים. המשטרה זקוקה למנהיג שידע להוביל את הקצינים המקצועיים והמיומנים בדרך הראויה.
איש אינו מפקפק בכישרונו, בהנהגתו ובערכיותו של גל הירש. אך אל ההתנגדות העקרונית למינוי חיצוני, הצטרפה התנגדות בשל מחדלו בפרשת חטיפת החיילים בפתח מלחמת לבנון השנייה.
גם בנושא הזה, החברה הישראלית זקוקה לשינוי תרבותי. תרבות ועדות החקירה והמשפטיזציה – יצרה נורמה הבוחנת הצלחות וכישלונות מבצעיים באמות מידה שיפוטיות. טעות בשיקול דעת של מפקד בשטח, אינה עניין משפטי. רק מי שאינו עושה – אינו טועה. ועם כל הכאב שבדבר, כאשר מפקד טועה במלחמה, המחיר הוא חיי אדם. אולם כפי שאין אדם שאינו טועה, אין מפקד, ויהיה המהולל שבמצביאים, שאינו טועה. ואף שמחיר הטעות הוא נורא, יש לבחון את מכלול פועלו כמפקד. מי שהוכיח עצמו במכלול פועלו, יידע להפיק לקחים משגיאותיו. האלטרנטיבה – תרבות של עריפת ראשים, תעלה לנו ולבטח כבר עלתה לנו באובדן מפקדים טובים, ולכן גם בחיי אדם. גל הירש הוכיח עצמו לאורך הקריירה הפיקודית, כולל במלחמת לבנון השניה, שהביאה לתשע שנות שקט בגבול שדימם ארבעים שנה.
מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על שירותם של מפקדים כגל הירש. אני מאמין שהוא ייטיב לתקן את משטרת ישראל.

3. צרור הערות 30.8.15
* חיץ ברור – במאמר שני בהתכתשות בין יצחק הרצוג לגדעון לוי מעל דפי "הארץ", הרצוג אזר אומץ והיטיב להגדיר את שאיפתו ומטרת חייו של גדעון לוי: "אין הוא רוצה לזרוק אותנו לים. הוא רוצה שהמיעוט היהודי בין הירדן לים ייבלע ברוב ערבי, ושאחרי 67 שנים נכבה את האור מעל המדינה."
חבל שהוא לא ציין, שהבעייה אינה רק המטרה של לוי, אלא העובדה שבעיניו המטרה מקדשת את כל האמצעים: הוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי הרצחני ביותר נגד אזרחי ישראל, הרי מדובר ב"לוחמי חירות". הוא תומך ללא סייג בחרם על ישראל. הוא אינו בוחל באף דבר שקר המקדם את המטרה, באף עלילה אנטישמית נגד ישראל ונגד צה"ל. והוא פועל ללא לאות להסתה נגד ישראל, בארץ ובעולם.
וכפי שהרצוג ציין ובצדק, הוא לא לבד. "לוי הוא שם גנרי לתפישה אידיאולוגית, שבטעות מזוהה על ידי הציבור הישראלי כ'שמאל'." יש לקוות שהרצוג באמת מפנים את משמעות דבריו, ויביא לנתק מוחלט בין השמאל הציוני ל"שמאל" האנטי-ציוני, שלמרבה הצער, יש לו גרורות אפילו בסיעתו.
גדעון לוי אינו לבד. למרבה הצער, הוא מבטא את דעת המערכת של העיתון שהפך אותו חלון הראווה שלו. יש למחנה הזה גרורות ממאירות באקדמיה ובתקשורת.
ובדיוק כפי שמי שצריך לנהל את מלחמת החורמה נגד הימין הרדיקאלי הוא הימין הנורמטיבי, הדמוקרטי, כך ראוי שמי שיוביל את מלחמה החרמה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, יהיה השמאל הציוני, השפוי.

* אנטישמיות מזוקקת – בפשקוויל השלישי של גדעון לוי נגד הרצוג, בהתכתשות בין השניים מעל דפי "הארץ", הוא הגדיר את דרכו של הרצוג "לאומנות מזוקקת". לא סתם לאומנות. מזוקקת. נטו. ו"כמעט גזענות".
כלומר גם גישתו היונית המובהקת של הרצוג, הרחוקה כל כך מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה, השונה כל כך ממורשת רבין, היא "לאומנות מזוקקת". למה? כי בעיני השמאל הרדיקאלי נוסח לוי, מדינה יהודית ורוב יהודי הם ביטוי ללאומנות מזוקקת, כמעט גזענית. לכל עם בעולם יש זכות למדינת לאום משלו, חוץ מלעם היהודי. כאשר מדובר בעם היהודי, התנועה הלאומית שלו – הציונות, היא "לאומנית" ולא סתם לאומנית – "מזוקקת", כמעט גזענית.
למה? למה יש על פני כדור הארץ מקום למדינת לאום צרפתית, רוסית, איטלקית, ספרדית, אלבנית, פולנית, יפנית ועשרים מדינות לאום ערביות ורק עם אחד בעולם, העם היהודי, אינו זכאי למדינת לאום משלו, אינו זכאי לריבונות, לחירות, לפיסת אדמה משלו תחת השמים?
יש לכך אך ורק הגדרה אחת. אנטישמיות. אנטישמיות מזוקקת. ולא "כמעט", אלא גזענית. גזענית מזוקקת.
מכל סוגי האנטישמיות, האנטישמיות הנחותה ביותר, הבזויה ביותר, העלובה ביותר, הנתעבת ביותר, היא האוטו-אנטישמיות, אנטישמיות של יהודים. זו אנטישמיות מזוקקת. והסמל המזוקק שלה הוא גדעון לוי.

* סימון הגבול – בני ציפר לועג להרצוג על כך שנגרר לשרשרת המאמרים, התגובות והתגובות שכנגד עם גדעון לוי. בעיניו, זהו ביטוי של חוסר מנהיגות. "מאמרי התגובה של הרצוג לגדעון לוי... מציגים אותו, שהיה אמור להיות ראש ממשלת ישראל, כנודניק פשוט. הם מעמידים אותו בשורה אחת עם מאות ואלפי הנודניקים המטלפנים לתוכניות הרדיו, ועם כותבי הטוקבקים באתרי האינטרנט של העיתונים."
בניגוד אליו הוא מציג את האורים והתומים: "לא זכור לי שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, הגיב אי פעם במאמר על דברי הביקורת שנאמרו או נכתבו עליו." ואו. גבר-גבר.
שיטוט מהיר בעיתוני שנות החמישים והשישים מראה, שראש הממשלה דוד בן גוריון, דווקא הרבה להתנצח מעל דפי העיתונות עם יריביו, בעיקר יריביו מבית, לעתים במסות שארכו 6-7 מאמרים ארוכים בהמשכים. כך שהרצוג יכול דווקא למצוא אילן להיתלות בו.
אלא שכלל לא בכך העניין. תגובותיו של הרצוג חשובות מאוד, לא כדי להתגונן בפני מי שהשתלח בו ולא כדי להחזיר לו מנה אחת אפיים, אלא כדי לסמן גבול ברור וחד משמעי בין מפלגת העבודה והשמאל הציוני, הפטריוטי – לבין השמאל הרדיקאלי, האנטי-ציוני, הבוגדני, שגדעון לוי הוא דוברו הבולט. זהו מסר בעל חשיבות ערכית, מוסרית ופוליטית ראשונה במעלה.
וזה בדיוק מה שמפריע לציפר. לכן הוא כותב בסיום מאמרו: "משום מה יש לי הרגשה שעבאס טִלפן אל הרצוג לברך אותו על מאמרי התגובה שלו ואמר לו: 'כל הכבוד לך שהכנסת לגדעון לוי' ומיד אחר כך הרים טלפון לגדעון לוי ואמר לו 'כל הכבוד לך שהכנסת להרצוג'. ולאחר שתי שיחות הטלפון הקצרות האלה הזמין כרטיס טיסה לטהראן." או במילים אחרות: עזבו, שניהם ססססססססססמולנים. ודווקא לכן, יש חשיבות רבה בהצבת הגבול בידי הרצוג.

* תזכורת – במאמרה "50 ימים של תקווה" שפורסם ב"הארץ", הביעה צרויה שלו תמיכה בשביתת הרעב של "נשים עושות שלום". וכך נפתח המאמר: "מי שעלה בקיץ הזה במעלה רחוב עזה בירושלים, חלף על פני הצומת שבו התפוצץ אוטובוס ב-2004, ומיד אחריו על פני בית הקפה שהתפוצץ ב-2002, הבחין בוודאי באוהל לבן הניצב מול בית ראש הממשלה מוקף בשלטים. בתוך האוהל מצטופפות נשים בחולצות לבנות, מנסות להסתתר מפני השמש. כן, הקיץ הזה לוהט במיוחד. קיץ ללא סובלנות, ללא רחמים, וכמעט שהייתי מוסיפה – ללא תקווה, אלמלא פגשתי את הנשים הללו, שבחרו שם מלא תקווה לתנועה שהקימו בעקבות 'צוק איתן': 'נשים עושות שלום'."
ותהיתי האם צרויה שלו זוכרת, שהאוטובוס ובית הקפה "התפוצצו" כתוצאה ישירה מצעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? והאם היא זוכרת ש"צוק איתן" היא מלחמת אין ברירה בעקבות מציאות של ירי רקטות על אזרחי ישראל, וגם הירי הזה היה תוצאה ישירה של צעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? ואותה מלחמה צימצמה באופן דרסטי את ירי הרקטות, אחרי שנים קשות של ירי בלתי פוסק, כפי ש"חומת מגן" הוריד באופן דרסטי את הפיגועים מיו"ש.
ולמה הכנסתי למירכאות את המילה "התפוצצו"? כי לא האוטובוס התפוצץ וגם לא בית הקפה. לא היה זה באג בייצור האוטובוס. היו אלה הפרטנרים שלנו, שפוצצו את עצמם ואת האוטובוס ובית הקפה, כדי להרוג יהודים רבים ככל האפשר, בניסיון לייאש אותנו מן החיים בארץ ומן המאבק עליה.
ונדמה לי שאותן נשים מבטאות דווקא ייאוש ולא תקווה. שלו מכנה את מחאתן "חמישים ימים של תקווה," אך היא מציעה לחזור לצעדי תקווה שגרמו לשכול, יתמות ושפיכות דמים.

* מותרות – "הארץ" פותח במסע צלב חדש, הפעם נגד הזיקה בין אמ"ן ללימודי ערבית בישראל. בצדק. הרי אנחנו בסך הכל במזרח התיכון, ומי זקוק כאן למותרות מיותרות כמו מודיעין שמודיעין?

* מוניטין מפוקפק – פרשת עדותו של אלוף (מיל') אורי שגיא בעד הבנק הערבי, בעתירה נגדו של נפגעי פעולות הטרור במימונו, עליה כתב תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מזעזעת ומסמרת שיער. ראש אמ"ן בדימוס מכר את המוניטין המודיעיני שלו, כדי לספק "מידע" שהוכח בבית המשפט כחסר שחר, לא כדי לסייע למדינת ישראל, אלא דווקא כדי לסייע לאויביה. לא יאומן!
ואני רוצה להטיל ספק דווקא במוניטין המודיעיני שלו. כראש אמ"ן, הוא אחראי להערכת המצב על אודות ההחלטה האסטרטגית של חאפז אסד לחתום הסכם שלום עם ישראל, אם רק יקבל את הגולן. ומאז, הוא היה הדוחף העיקרי לנסיגה מהגולן. היום, כל בר דעת יודע שנסיגה מהגולן היתה מחוללת אסון לאומי. השאלה היחידה שאין עליה תשובה ברורה, היא האם החוף הצפוני מזרחי של הכינרת היה היום בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.
איך מסביר שגיא את עדות השקר שלו למען הבנק הערבי? בדבר אחד אני משוכנע. הוא אינו אומר "טעיתי." פשוט, המילה הזו אינה קיימת בלקסיקון שלו. אפילו בנושא הסורי, הוא דבק בעמדתו, ולטענתו אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.

* גיס חמישי – כבר כמעט התרגלנו, עד כדי כך שחדשה מהסוג הזה מובלעת כמבזקון בין המבזקים, וכבר אינה גורמת לנו להתרגש. פורעים יידו אבנים בכוחות הביטחון, שבאו להרוס מבנים בלתי חוקיים בבנימין. וראוי לשוב ולהזכיר – מי שלוחם בצה"ל הוא בוגד ואוייב.

* ישראליזציה של החרדים – החלטת מועצת גדולי התורה של אגו"י לאשר את מינויו של ליצמן לשר בממשלה, היא צעד חשוב בדרך לישראליזציה של המגזר החרדי. חבל שצריך היה לעבור בבית המשפט, כדי לשים קץ לאנומליה הכפולה: סירוב החרדים האשכנזים ליטול אחריות לאומית כשרים בממשלה, והמעמד הבלתי חוקי ובלתי הגיוני של סגן שר במעמד שר.
להערכתי, הן ראש הממשלה והן החרדים היו מעוניינים בכך שבית המשפט יוציא להם את הערמונים מן האש, וייצור את המצב שהביא לשינוי.
ליצמן הוא שר בריאות טוב, בעל ראייה חברתית אמתית, וטוב שימלא את התפקיד באופן ראוי ועל פי חוק.

* מכיר את המשטרה – ימונה הרב פינטו למפכ"ל המשטרה! בניגוד לגל הירש, הוא דווקא מכיר היטב את המשטרה, מבחוץ ומבפנים. הוא סחבק של ניצבים ובכירים העולים אליו לרגל. והעיקר, הוא לא יטלטל, חלילה, את המשטרה ואת התרבות הארגונית שלה, כפי שגל הירש עלול לטלטל.

[אהוד: אם איני טועה, כבר לפני חודשים אחדים הצעתי למנות את "הרב" פינטו למפכ"ל הבא של המשטרה].

* בדלת האחורית – סבר פלוצקר מציג ב"ממון" ממצאי מגה-מחקר בנושא המריחואנה ה"רפואית", שהתפרסם בבטאון המדעי המוביל של איגוד הרפואה האמריקאית JAMA, ובו ניתוח סטטיסטי של תוצאות 80 ניסויים נפרדים בהשתתפות 6,400 חולים, ובעצם כל המחקרים והניסויים הרציניים בנושא. הניסויים העלו רק אירוע אחד (!) שבו מריחואנה "רפואית" גרמה להקלה בכאבים בשיעור גבוה משמעותית ממתן תרופת דמה בלבד.
פרופ' אהרון קרול שכתב על כך מאמר ב"ניו יורק טיימס", טוען באופן חד משמעי שאין ולוּ הוכחה אחת לכך שמריחואנה מקלה על כאב מתמשך ממחלה כרונית, שממנו סובלים 93% ממי שמבקשים להשתמש בה. "הבה נהיה גלויים," כותב קרול. "רשות המזון והתרופות האמריקאית בשום פנים ואופן לא היתה מאשרת תרופה עם הוכחות נדירות כל כך לתועלת רפואית מצומצמת כל כך, והשפעות לוואי קשות כל כך."
הדיון הציבורי על לגליזציה למריחואנה הוא דיון לגיטימי, ויש בו טענות ראויות לכאן ולכאן. אולם ראוי להפסיק עם הפיקציה ה"רפואית", כביכול, ונשיאת שם הרפואה לשווא, כדי להכניס את הלגליזציה לסמים ה"קלים" בדלת האחורית.

ביד הלשון: גַּנָּן או גָּנֵן – ראש חודש ספטמבר קרב, והמוני הילדים יחזרו לספסל הלימודים ויפגשו את מורותיהם ומעט מוריהם, את הגננות שלהם ואת קומץ הגננים.
ואיך מאייתים גנן? גַּנָּן. גַּנָּן כצורת הזכר של גננת, כמו זמר לזמרת, צייר לציירת וכן הלאה. אלא שהמילה גַּנָּן כבר תפוסה ומוכרת ונפוצה הרבה יותר במקצוע הטיפול בגינות הנוי. בקיבוץ, אגב, הוא נקרא "נויניק".
וכך נוצרה בשפת הדיבור המילה גָּנֵן. היא אינה תקנית, אבל היא יפה והגיונית.
למרבה הצער, האקדמיה ללשון, שלעיתים היא מתירנית מדי לטעמי ("רכבים", "ראשת ממשלה") מתעקשת לשלול את צורת גָּנֵן. היא מציעה את הביטוי הארוך והמסורבל "גַּנָּן בגן ילדים".
ואילו אני מציע לדבוק בגָנֵן, עד שהצורה הזאת תתאזרח בשפה העברית.