ב-2 בדצמבר 2014, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו פצצה פוליטית. הוא פיטר את שר האוצר יאיר לפיד ואת שרת המשפטים ציפי לבני, פירק את הממשלה, וטלטל את מדינת ישראל לבחירות חדשות ויקרות, מיותרות לגמרי, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות.
גם היום, חודשים רבים אחרי המעשה, קשה להבין מה דחף את נתניהו לצעד הקיצוני הזה. נכון, הממשלה הקודמת לא היתה קלה לניהול. נכון, לפיד ולבני, שני פוליטיקאים חדורי אמביציה אישית, ולבני חדורה באובססיה להיות ראש הממשלה, לא הקלו עליו. אולם לא היה בכך שום דבר השונה מהאופן בו מתנהלות הממשלות בישראל כבר שנים רבות. השסעים בחברה הישראלית והמבנה הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל, יוצר ממשלות לא קלות. האתגר של ראש הממשלה, הוא היכולת להנהיג את הממשלה וללכד אותה, על אף הבעייתיות הזאת. זה המנדט שנתניהו קיבל מן הציבור, וקשה לומר שהוא הצליח לממש אותו.
עם זאת, היתה זו ממשלה שהובילה בהצלחה את מלחמת "צוק איתן", והחלה להוביל רפורמות חשובות ויפות בתחומי החינוך, הבריאות, המלחמה בעוני, הגיוס, הגיור ועוד. לא היתה כל סיבה להפסיק את קיומה, זולת אופיו החשדני של נתניהו, חוסר הביטחון העצמי שלו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כל מיני שמועות קלושות על פוטש שמתכננים, כביכול, לפיד ולבני יחד עם החרדים להפלת הממשלה, הטריפו את דעתו של נתניהו, ותחושת הנרדפות הזאת הביאה אותו לגחמה הבלתי מוסברת, של פיטור השרים והפלת הממשלה. נתניהו, שהבליג על התנהגותם של השרים ליברמן ובנט במלחמת "צוק איתן", שבעודם יושבים בקבינט המלחמה הם תקפו את הממשלה ואת אופי ניהול המערכה ותפסו כותרות בהצעות פופוליסטיות בנוגע להתנהלותה הרצויה, נהג אחרת, בשל אותו פוטש שלא היה ולא נברא, או כפי שכונה בלעג "פוטש בננה".
החלטתו זו, טילטלה את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, שהיו מן המכוערות שידענו מזה שנים רבות; בחירות לעומתיות, רוויות שנאה, השמצות והסתה. "אנחנו או הם" היתה הסיסמה המשותפת לשתי המפלגות הגדולות, סיסמה שהיטיבה לבטא את רוח הבחירות.
מאחר והיו אלו בחירות בלי סדר יום, סדר היום היה אמון או אי אמון אישי בנתניהו. הוא עצמו הציג כך את הבחירות מראשיתן, וכך גם יריביו. המסר האידיאולוגי העמוק של יריביו היה "רק לא ביבי", או בשם החיבה "רקלוביבי".
הביטוי "יריביו" עלול לבלבל. לכאורה, היריב בבחירות היה "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. למעשה, מי שעמד מול נתניהו היו בעיקר כלי התקשורת, ובראשם הבמות של נוני מוזס, "ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך, אתר ynet.
במערכת הבחירות עמדו, למעשה, זה מול זה בנימין נתניהו ונוני מוזס. מוזס ועיתוניו נתנו את הטון – טון של שנאה והסתה. לא שהפוליטיקאים שעמדו מול נתניהו היו ממלכתיים ואחראיים. זכור לרע מופע האימים של המועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שבו גידפה את נתניהו בגסות, בשידור חי בפריים-טיים של הערוץ השני בתוכנית "מצב האומה", והגדירה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". אבל את עיקר המערכה ניהלה התקשורת.
היתה זו תקשורת מגויסת במובן השלילי ביותר של המושג. מעבר להשתלחויות שלוחות הרסן בנתניהו ובמשפחתו, האסטרטגיה התקשורתית היתה להציף את המדינה בשטף של ידיעות וכתבות המציגות את ישראל כאזור מוכה אסון, כמדינת עולם שלישית, שצעיריה בורחים לגרמניה (שבה המילקי אולי קצת יותר זול), כמקום שאי אפשר לחיות בו. המטרה – להמאיס את המדינה על האזרחים ולהביא אותם, ללא קשר להשקפת עולמם, לתובנה שכך אי אפשר להמשיך וחייבים להחליף את השלטון.
וגם נתניהו לא טמן את ידיו בצלחת. בעזות מצח, הוא הגדיר את המחנ"צ כ"מחנה אנטי ציוני", הגדרה צינית, שקרית ומסיתה. השפל היה בהקלטה ביום הבחירות, בה דיבר כאחרון הדמגוגים והמסיתים על הערבים הנוהרים לקלפיות, כדי לשלהב את היצרים ולעודד את נדידת תומכיו לקלפי.
מיד לאחר הבחירות הוא התנצל על דבריו. הן הדברים שאמר על ערביי ישראל והן ההתנצלות היו ציניים. נתניהו אינו גזען, ובכל התנהלותו כשר וכראש הממשלה מעולם לא היה דבר שעלול להצביע על גזענות. אבל נתניהו יודע להיות ציניקן. דבריו על הערבים הנוהרים לקלפיות נבעה אך ורק משיקול אחד – הוא האמין שהאמירה הזאת תסייע לניצחונו, והמטרה קידשה בעיניו את האמצעים, גם את האמצעי של דמגוגיה גזענית. אני משוכנע שנתניהו תיכנן מראש גם את ההתנצלות. הרי לא היתה זו פליטת פה והוא גם לא אמר דברים שהוא מאמין בהם. הוא אמר את מה שהוא האמין שיקדם את מטרתו, ולאחר מכן התנצל. הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגותו, היא שנתניהו נהג כראש ממשלה. לא כך נוהג מנהיג ממלכתי, לא כך מדבר מנהיג דמוקרטי, לא כך מתבטא מנהיג אחראי, לא היו בהתנהגותו לא הוד ולא הדר.
הגחמה של פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כמעט עלתה לנתניהו באובדן השלטון. עד הימים האחרונים, הסקרים הצביעו על מהפך. בימים האחרונים השתנתה המגמה והסקרים נבאו שוויון. ובסופו של דבר, זכה נתניהו לניצחון מכריע.
כיוון שנתניהו ויריביו כאחד מיקדו את סדר היום של הבחירות במנהיגותו של נתניהו – אילו התרחש מהפך, התוצאה הייתה מתפרשת בעיקר כהצבעה המונית נגד נתניהו ולכן ככישלון אישי שלו. מאותה סיבה, הניצחון מתפרש אף הוא, בצדק, כניצחון אישי של נתניהו.
רבות דובר על קמפיין ה"געוואלד" שניהל נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בהם התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, הזהיר שהשמאל עומד לנצח בבחירות ובקריאה נרגשת הצליח לעורר את מחנהו, לשנות את המגמה וכך הוא זכה בניצחון.
אולם בעיניי, הגורם המרכזי לניצחונו של נתניהו לא היה הקמפיין שלו, אלא הקמפיין נגדו. יריביו, ובעיקר התקשורת שהתגייסה נגדו, איבדו את הרסן ואת הבלמים. האופן שבו הם נהגו היה כל כך קיצוני, כל כך מלא ארס, כל כך בלתי אמין, שבשלב מסוים הוא החל לשמש כבומרנג. מי שרואה את "ידיעות אחרונות" ו-ynet מאז הבחירות, יכול להיווכח שגם נוני מוזס מבין זאת. המיאוס של הציבור מהקמפיין המכוער כל כך, הלך וגבר ככל שהבחירות התקרבו, ונתניהו היטיב לזהות זאת ובעיתוי מושלם נתן עוד דחיפה קטנה, וזכה בניצחון.
זחוח מהצלחתו ומהאמונה ששוב הוכיח שהוא קוסם, ניגש נתניהו להקים בתוך ימים, "עד פסח", את ממשלת החלומות שלו. אך במשך חודשיים תמימים, עד הרגע האחרון שהיה לרשותו, ניהל נתניהו מו"מ כושל, כטירון פוליטי, שבו תומרן בידי כל שותפותיו הקואליציוניות ואח"כ בידי שרי מפלגתו ואפילו ח"כים הזויים מהשורות האחוריות בסיעתו, ומצא את עצמו עם קואליציה שברירית בת 61 ח"כים, מסוכסכת ומפולגת לא פחות מקודמתה. פתאום, חלומו הרטוב הוא לצרף לממשלתו את המחנ"צ, אחרי שבמסע הבחירות שלל כל אפשרות לשיתוף פעולה עימם, בטענת "התהום האידיאולוגית" הרובצת ביניהם. תחת הקוד "המחנה הלאומי", נכנע נתניהו לתביעות המפלגות החרדיות האנטי לאומיות, טמן עמוק בבוידם את חוק הלאום, שמחלוקת על ניסוח סעיפיו הייתה כביכול הטריגר לפירוק הממשלה הקודמת, ובלם חוקים לאומיים מובהקים בנושא הגיור והגיוס.
במבט לאחור אפשר לסכם את צעדיו הפוליטיים של נתניהו בתשע"ה, כפירוק הממשלה מתוך גחמה, טלטול המדינה למערכת בחירות רוויית ארס שפגעה קשות בלכידות החברתית, כדי להקים ממשלה חלשה יותר מקודמתה, פחות טובה ממנה וקשה יותר לניהול.
במישור המדיני, הנושא המרכזי שבו עסק נתניהו הוא הגרעין האיראני. וכאן, איני שותף לביקורת הנמתחת עליו.
לטענת מבקריו, נתניהו העמיד כמטרה העליונה שלו מניעת הסכם עם איראן, ולא השיג אותה, ולכן זהו כישלון שלו.
הטענה הזו אינה נכונה ואינה הוגנת, ממיספר סיבות. ראשית, מניעת הסכם אינה מטרת-על. המטרה היא מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אמנם ההסכם עם איראן הופך אותה למעצמת-סף גרעינית ומסייעת מאוד לתוכנית הגרעין האיראני, אולם יש עוד אפשרויות שונות למנוע את הפצצה האיראנית, כך שאי אפשר לומר שמטרת העל לא הושגה.
אולם הביקורת אינה הוגנת גם מסיבה נוספת: ישראל אינה מעצמת העל העולמית, ויכולתה להשפיע מוגבלת. כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש כמו טיל מונחה מדויק להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר, היכולת של ישראל למנוע זאת, כמעט בלתי אפשרית.
מראשית הדרך, עמדו בפני נתניהו שתי אסטרטגיות-על אפשריות. אסטרטגיה אחת היא הצבאית, השמדת מתקני הגרעין האיראני בפעילות צבאית ישראלית. אסטרטגיה שנייה היא המדינית – הפעלת לחץ על הקהיליה הבינלאומית, כדי שתפעיל על איראן סנקציות כלכליות קשות, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, ולהביא את איראן לשולחן המו"מ ושם לכפות עליה לבטל את תכניתה הגרעינית. נתניהו בחר באסטרטגיה המדינית.
יתכן שהיתה זו טעות. יתכן שצריך היה לראות את הנולד, ולהעדיף את האופציה הצבאית. אולם מי שמתנגד לאופציה הצבאית ותוקף את נתניהו על תוצאות בחירתו, נוהג בחוסר יושרה ובחוסר הגינות.
בחוכמת הבדיעבד, יתכן שהבחירה האסטרטגית של נתניהו באופציה המדינית היתה שגויה, אולם כאשר אנו בוחנים את החלטתו בזמנה, היתה זו הבחירה הנכונה. בעיקרון, יש לראות במלחמה את האופציה האחרונה, שתמיד ראוי להעדיף עליה אופציות אחרות, ולנסות לפעול בדרכים חלופיות. הגישה הזאת מאפיינת מאוד את נתניהו, שמעדיף להימנע מצעדים צבאיים, ואפילו למבצע "צוק איתן" הוא הוציא את צה"ל רק אחרי שמוצו עד תום כל הניסיונות להימנע ממנו. פעולה צבאית נגד איראן עלולה היתה לגבות מחיר כבד, בשל התגובה הצפויה של איראן, בליווי הפעלה בו זמנית של חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה. כל זאת, בבידוד בינלאומי וללא קונצנזוס לאומי. המחיר הזה כדאי ומוצדק אם האלטרנטיבה היא איראן גרעינית, אך הוא אינו מוצדק, אם יש אלטרנטיבה מדינית.
נתניהו היטיב להוביל את האסטרטגיה המדינית, שהניבה הישגים אדירים. הוא הצליח להעלות את סכנת הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי ולסחוף את העולם להטלת סנקציות חריפות על איראן. הסנקציות פגעו באיראן פגיעה קשה, שגרמה לה לגשת למו"מ. נתניהו הצליח להשיג את ההישגים הללו, חרף העובדה שגורמים ישראליים, ובהם בכירי מערכת הביטחון, חיבלו במדיניותו בכך שעימעמו באופן משמעותי את האיום בפעולה צבאית, שהיה מנוף מרכזי להצלחת המסלול המדיני.
המטרה המוצהרת של המו"מ, היתה להפסיק את תוכנית הגרעין. כאן הכול השתבש, כאשר כבר בראשית המו"מ, בעמדת הפתיחה שלו, אובמה ויתר על הדרישה הזאת. האיראנים, שקלטו במהרה שהפרטנר למו"מ עימם חותר להסכם בכל מחיר, השכילו לתמרן אותו להסכם מינכן ב', הסכם הכניעה לאיראן.
במצב הזה, אסור היה לנתניהו לתת לגיטימציה להסכם. נתניהו גילה אומץ לב מדיני ופוליטי כאשר בחר להתעמת עם אובמה, להציג את ההסכם במערומיו, לפני חתימתו ואחריה. בצדק הוא נאם בפני בתי הנבחרים כדי להציג את עמדתה של ישראל. בצדק הוא המשיך לתקוף את ההסכם וסירב לקבל פיצוי אמריקאי כדמי שתיקה והשתקה לפני ההצבעה בקונגרס.
האשמתו של נתניהו בכך שנאומו בפני בתי הנבחרים נבעה מצרכי הבחירות בישראל, היתה טענת שווא מכוערת ומסיתה. במקום לתת לראש הממשלה גיבוי מקיר לקיר, העדיפו מתנגדיו, משיקולים אלקטורליים נטו, להתקיף אותו ולהפריע לשליחותו. הטענה נגד נתניהו, שבהמשך מאבקו נגד ההסכם הוא מאבד את האופציה לפיצוי ישראל בידי הממשל, מגוחכת וילדותית.
נתניהו יודע שהסיכוי להשיג בבתי הנבחרים רוב מיוחד שיתגבר על הווטו הנשיאותי – אפסי. אולם יש משמעות רבה לכך, שיהיה רוב מוסרי בעם האמריקאי ובבתי הנבחרים נגד ההסכם. הדבר חיוני להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני, הוא חיוני לדרישה מארה"ב לפעול נגד ההפרות האיראניות של ההסכם, וההסכם יופר, הרי אף בר דעת אינו קונה את הבדיחה על "גרעין איראני לצרכי שלום." הוא חיוני להשגת חבילת פיצוי ביטחונית ומדינית בזכות, ולא בחסד, לא כדמי שתיקה, אלא בשל הפגיעה החמורה של ארה"ב בביטחונה של ישראל, בת בריתה הקרובה. ויש לזכור, לכהונתו של אובמה יש מועד תפוגה, והמאבק נגד ההסכם חיוני מאוד במחשבה קדימה, על הבוקר שלמחרת הבחירות הבאות בארה"ב.
זו השנה השניה ברציפות שבה נתניהו הוא איש השנה. בתשע"ד, היה זה בזכות מבצע "צוק איתן". שנה היא זמן קצר מכדי לשפוט את המבצע, אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה שאחרי המבצע, היתה השקטה ביותר מאז שנת 2000, שקטה לאין ערוך יותר מכל שנה שקדמה לה, אף שגם היום הגבול אינו שקט לחלוטין.
המלחמה יצרה, לראשונה, הרתעה משמעותית כלפי חמאס. אם המגמה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, ניתן יהיה לסכם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה.
מלחמת "צוק איתן" התאפיינה בסולידריות לאומית ולכידות חברתית יוצאות דופן. במקום למנף את ההישג לחיזוק החברה הישראלית, להידוק הסולידריות בתוכה, קלע נתניהו את מדינת ישראל למערכת בחירות קשה וסוערת, שפגעה קשות בחברה הישראלית. הבחירות המוקדמות והמיותרות פגעו במאבק נגד הגרעין האיראני. אלמלא הבחירות, נתניהו היה נואם בפני בתי הנבחרים כאשר כל המערכת הפוליטית הישראלית תומכת בו ומגבה אותו. אלמלא הבחירות המוקדמות והמיותרות, ניתן היה בשנתיים שנותרו להשלמת הקדנציה, להמשיך בהצלחה את הרפורמות שהוחל בהן.
אבל ההחלטה האומללה והקפריזית של נתניהו לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות, הזיקה לאינטרס הישראלי מכל כיוון אפשרי.
החלטה זו מצד אחד, והניצחון של נתניהו בבחירות, מצד שני, הפכו אותו לדמות המשפיעה והמשמעותית ביותר בישראל בשנת תשע"ה, לטוב ולרע, ולכן בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ה.

2. הספד (מראש) לג'ימי קרטר
בספרו "פנקס שירות" כתב יצחק רבין על הנשיא קרטר: "בוושינגטון מצאתי נשיא, שלא היכרתי כמותו לפני כן: שרוי בזחיחות דעת... הנשיא ואני שוחחנו ביחידות. קרטר שאל: 'מה אתה חושב באמת?' בקשתו שאגיד מה אני באמת חושב על התנאים לשלום, לא נעמה לי. בפנייה זו היתה טמונה הנחה כי עד כה העמדתי פנים – והיתה בה ציפיה כי בשיחה אינטימית עם הנשיא, כאשר אנו שרויים ביחידות, אגיד סוף סוף את האמת וארפד את הדרך לשלום בוויתורים מפליגים. גם להנחה וגם לציפייה הכרוכה בה לא היה יסוד. לא היה בפי לומר לנשיא אלא זאת, שכבר הצגתי את עמדותיה של ישראל, בכנות ובגלוי וכי אין לי עמדה אחרת. ... סודיות נוסח קרטר – חִילְחלה בי המרירות. ערכן של הבטחות – כִּרְסֵם הספק... עזבתי את ארה"ב, לאחר פגישות נוספות עם פעילים יהודיים, בתחושה, שאנו עומדים לפני עימות חמור עם ממשל חדש ובלתי מנוסה, שילמד 'להתגלח על לחיינו'... הממשל אימץ את 'תוכנית ברוקינגס', על אפה וחמתה של ישראל ובניגוד לאינטרסים החיוניים שלה. לא היתה עוד כתוכנית הזאת לחומרה. לא נשמעה עוד התבטאות כה חמורה, בפומבי, מפיו של נשיא אמריקאי... אם אלו הן תוכניותיה של ארה"ב – חייבת ישראל להתקשח מול התנכלות לענייניה החיוניים. אם אינה יכולה לסמוך על נאמנותה של הידידה הגדולה, תסמוך ישראל מעתה רק על עצמה... גם בנושא חימושה של ישראל הנהיג ממשל קרטר חידושים... הציב את ישראל בקטגוריה נמוכה מאוד באספקת נשק אמריקאי..."
וכן הלאה וכן הלאה. אפשר לומר שלמעט שמעון פרס, קרטר הוא האיש הנתעב ביותר בעיני רבין, בספרו.
לאחר סיום תפקידו של קרטר כנשיא, כשכבר לא נדרש למסכות דיפלומטיות ולפוליטיקלי קורקט נשיאותי, התגלה קרטר כאנטי ישראלי וכאנטישמי קיצוני, תומך עקבי באויבי ישראל, בעלילות על ישראל, בדה-לגיטימציה לישראל, בהצגתה כמדינת אפרטהייד, ובהאשמות אנטישמיות מובהקות על שליטת "הכוח היהודי" על ארה"ב. התבטאויותיו האנטישמיות, בעיקר בספרו Palestine: Peace Not Apartheid"" (2006) עוררו סערה חריפה, אף בין אחרוני תומכיו. דבריו אלה גרמו להתפטרות 14 מחברי הוועד המנהל-המייעץ של "מרכז קרטר". במכתב ההתפטרות הם כתבו: "לא נוכל עוד לסבול את עמדתך הצורמת והבלתי-מתפשרת... בספרך, המתאר את הקונפליקט בין ישראל ושכנותיה, מוצגת ישראל כחד-צדדית וכנושאת בכל האחריות לפתרון הקונפליקט. אופן הבאת הדברים בצורה זו מעיד בבירור כי נטשת את תפקידך ההיסטורי כמתווך ומפשר, כשפעלת כסנגור של צד אחד בסכסוך."
במלחמת "צוק איתן" הביע קרטר תמיכה בלתי מסוייגת בחמאס ותקף בחריפות את ישראל, שמימשה את זכותה להגנה עצמית.
לא בכדי, הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו סירבו לפגוש אותו וללחוץ את ידו בביקורו האחרון בישראל ובמזה"ת.
קרטר שוכב כעת על ערש דווי, ויוסי ביילין כתב לו הספד שלפני המוות ב"ישראל היום" – מאמר שכולו הערצה לנשיא האנטישמי. "כשאני שואל את עצמי, למי מבין נשיאי ארה"ב ישראל 'חייבת', אני מוצא שהיא 'חייבת' כמעט לכולם... אך עם כל הכבוד, לאיש מהם אין לנו חוב כה גדול כמו זה שיש לנו לג'ימי קרטר."
לא יאומן.
קרטר נתן את חסותו ל"יוזמת ז'נבה" של ביילין, וכעת ביילין מחזיר לו טובה. הוא ממעיט בערך התבטאויותיו האנטי ישראליות והאנטישמיות. "אם 'ידיד אמת לישראל' הוא מי שמוכן לאמץ את מדיניותה – הוא לא כזה."
המשפט הזה ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס כשיא השפה המכובסת.
בעיני ביילין, קרטר הוא גדול ידידיה של ישראל, בשל תרומתו לשלום עם מצרים. גם את האקסיומה הזאת כדאי לבחון באופן ביקורתי. על ביקורו של סאדאת בישראל, שקדם לו מו"מ חשאי ממושך בין הצדדים, נודע לקרטר בשידורי הטלוויזיה. הסיבה לכך אינה שמישהו שכח לעדכן אותו, אלא שהתנאי ההכרחי להצלחת היוזמה, הייתה הסתרתה מעיניו של קרטר, כי היא היתה מנוגדת לצעצוע שלו – כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה. ועידה בינלאומית בחסות אמריקאית-סובייטית, שתכפה על ישראל נסיגה לקווי 49' בכל הגזרות.
מעורבותו של קרטר היתה בשלבים מאוחרים יותר, בוועידת קמפ-דייוויד ובמשבר בין המדינות סמוך לחתימת הסכם השלום. מעורבותו היתה כפייה על ישראל לאמץ את מלוא דרישותיו של סאדאת. יש לזכור, שעוד לפני קמפ-דיוויד הסכים בגין לנסיגה מכל סיני, אך עמד על הישארותם של היישובים הישראליים (שישבו על כאחוז אחד מסיני) תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי שיגן עליהם. סאדאת סירב לכך. במקום להפעיל לחץ על סאדאת לא לגזול את כבשת הרש הזאת, ולו למען מראית עין של פשרה וויתורים הדדיים, הפעיל קרטר מכבש של לחצים אדירים על בגין, שבסופו של דבר הכניעו אותו.
וכך מגדיר יוסי ביילין את האונס הזה: "כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, גייס קרטר את האנרגיה הרבה שלו כדי לגשר על הפערים... קרטר הוכיח שהנחישות משתלמת, וכי גם פערים הנראים לכאורה בלתי ניתנים לגישור אינם בהכרח כאלה, כאשר קיים רצון אמיתי לפתרון. הוא ביקש, איים, ייעץ, המליץ, הציע ולא חסך במאמצים עד שנחתמו ההסכמים." וחותם ביילין את הספדו המוקדם: "מותר לנו, בשוכבו על ערש דווי, לומר לו 'תודה!'"
ג'ימי קרטר היה אחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב. לא בכדי הוא גורש בבושת פנים מן הבית הלבן לאחר קדנציה אחת בלבד. בבחירות הוא הובס ב-44 מדינות וניצח ב-6 בלבד. מתוך 538 אלקטורים הוא זכה ב-49 בלבד.
לחובתו נזקפת הפניית העורף לאיראן של השאה, שסייעה לעליית האסלם הקנאי החומייניסטי לשלטון, שנתנה את האות למהפכה האיסלמיסטית השוטפת היום את המזרח התיכון והיא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל. ודווקא בישראל, מסתבר, יש לו מועדון מעריצים הזוי.
לאורך שנות קיומה של ישראל, היו לא מעט מחלוקות, עימותים ומשברים בין הנהגות ישראל לבין הממשלים האמריקאיים. אולם כל הנשיאים, כולל הנוכחי, היו ידידי ישראל בבסיסם. ג'ימי קרטר הוא הנשיא האמריקאי האנטי ישראלי היחיד. ההספד הנרגש שכתב לו ביילין תמוה ביותר.

3. צרור הערות 6.9.15
* הפתרון היחיד – אין חיה כזאת "עם סורי". מעולם לא היה עם כזה. ולכן, סוריה מעולם לא היתה מדינת לאום. הדבר היחיד שקיים את סוריה במשך עשרות שנים היו כידוני משטר האימה והטרור של רודנות משפחת אסד. לפני ארבע שנים וחצי, הפיקציה הזאת התפוצצה. התפרקותה של סוריה היא עובדה בלתי הפיכה. את החביתה הזאת אי אפשר להפוך מחדש לביצה. הפתרון היחיד לבעיה הסורית היא פיצולה למינִי מדינות של העדות השונות וחילופי אוכלוסין שיבטיחו את האחידות הדמוגרפית של כל אחת מהמדינות הללו.
כמעט מאז החלה מלחמת האזרחים אני טוען שזה הפתרון היחיד. השאלה היא כמה נהרות דם ישפכו עד בוא הפתרון הידוע מראש. המלחמה הזאת עלולה להימשך גם עוד עשר שנים, וגם משך כזה לא יוכל להניב פתרון טוב יותר.
למעלה מ-300,000 איש, רובם אזרחים ובהם נשים וילדים רבים, נהרגו במלחמה הנוראה הזאת. 12 מיליון איש נעקרו מבתיהם, כמעט חציים ברחו כפליטים אל מחוץ לסוריה ואחרים הינם פליטים בסוריה עצמה. בכל השנים הללו, סוריה אינה מתפקדת, אין בה כלכלה, אין בה חינוך, אין בה ממשל. רק שפיכות דמים שקיצה אינו נראה באופק.
אולי נהירת המוני הפליטים לאירופה, והחשש מפני צונאמי אנושי, יביא את העולם להתערבות מאסיבית, שתביא לחלוקתה של סוריה-לשעבר ולעיצוב הגבולות בין המדינות שיקומו על חורבותיה.
מן הדין שתהליך עיצוב הגבולות יביא גם להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* לא לקלוט פליטים – הלב דואב למראה הפליטים הנמלטים מסוריה המדממת ומתדפקים על שערי אירופה, וראש האופוזיציה יצחק הרצוג קורא לישראל לקלוט פליטים סוריים.
בעיניי תהיה זאת טעות גדולה. ישראל קלטה בימי בגין פליטים וייטנאמים ובמלחמה ביוגוסלביה – פליטים מבוסניה. אולם אין הדבר דומה לקליטת אוכלוסיית אוייב, שעימו אנו נאבקים על הארץ. מאבק שיש בו מרכיב דמוגרפי משמעותי. ישראל מתקשה להתמודד עם המציאות של עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה – מציאות שלא ידענו כאשר קלטנו פליטים מווייטנאם ויוגוסלביה.
קליטת פליטים מסוריה, עלולה להפוך לצונמי דמוגרפי – מסוריה ומשאר מדינות ערב המדממות, ואין זה מן הנמנע שגם לירדן יגיע ה"אביב" הערבי, על מוראותיו. עלינו להימנע מתקדים מסוכן.
יהיה זה אבסורד אם מדינות השפע הערביות – מדינות המפרץ, שיש להן שפע של שטחים ריקים ושל משאבים אינסופיים, תמשכנה לא לקלוט פליטים סוריים, החולקים עימם אותה שפה, אותה תרבות ואותה דת, ודווקא אנו נקלוט.
ישראל מעניקה סיוע הומניטרי וטוב שכך. אפשר להעצים ולתגבר את הסיוע הרפואי, אך לא לקלוט פליטים.

* 40 שנה למכתב פורד – השבוע מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במו"מ להשגת ההסכם, נקלעה ישראל למשבר קשה ביחסיה עם ארה"ב, קשה הרבה יותר מהמשבר הנוכחי. הנשיא פורד ומזכיר המדינה קיסינג'ר הודיעו על "הערכה מחדש של היחסים עם ישראל," בשל סירובה של ישראל לעומק הנסיגה בסיני שארה"ב דרשה. שנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, המשמעות של האיום הזה היתה קשה ביותר. במצב הקשה אליה נקלעה ישראל, הבין ראש הממשלה רבין שישראל תאלץ להתפשר. הוא הבין שהנזק הביטחוני של הנתק עם ארה"ב גדול יותר מהנזק הביטחוני הכרוך בנסיגה ממעברי המיתלה והגידי. אולם כיוון שהוא ראה בנסיגה הזאת פגיעה בביטחון, הוא פתח במו"מ נמרץ עם ארה"ב על הפיצוי הביטחוני האמריקאי לישראל (בנוסף לתחנות ההתראה האמריקאיות בסיני, שהיו חלק מן ההסכם).
המו"מ הזה הניב את מסמך ההבנות, ששידרג באופן משמעותי את התמיכה האמריקאית בישראל, הן בסיוע הכלכלי, הן בסיוע הביטחוני (אספקת מטוסי f-15) והן בתמיכה מדינית. בין השאר התחייבה ארה"ב לא להציע יוזמות מדיניות במזה"ת ללא תיאום עם ישראל (הבטחה שהופרה כעבור קצת יותר משנה בידי הנשיא קרטר, עוד בזמן כהונתו של רבין, מה שהפך את קרטר לאישיות שנואה ונתעבת בעיני רבין).
תנאי נוסף של רבין, היה מכתב מהנשיא פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי גבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."
כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).
אנלוגיות היסטוריות – לעולם אינן בין מצבים זהים, אך ניתן ללמוד מהן ולהפיק מהן לקחים. המשבר הנוכחי עם ארה"ב שונה במובנים רבים. כאן מדובר בצעד אמריקאי שפגע פגיעה קשה בביטחונה של ישראל. ועל כן, על ישראל לדרוש מבעלת בריתה, בזכות ולא בחסד, דרישות רבות הן בנוגע לתגובה על ההפרות האיראניות, הן בנושא הרכש הביטחוני שנועד להבטיח את יתרונה האיכותי והן בהבטחת גבולות בני הגנה. ברגע שישראל תאבד את המונופול על הרתעה גרעינית במזרח התיכון, אין זה מן הנמנע שהערבים יחזרו לאסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל, אותה זנחו לאחר מלחמת יום הכיפורים. עובדה זו מחייבת גבולות בני הגנה לישראל, וברור שקווי 4.6.67 אינם כאלה.
על ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בכך שבקעת הירדן תהיה ישראלית והכרה בריבונות הישראלית על הגולן. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת ואין לה תקומה, וגורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי משתלטים עליה, הכרה אמריקאית כזאת חיונית ביותר.

* מס עיוור – מע"מ הוא מס טיפש ועיוור. הטייקון וההומלס משלמים נומינלית (!) אותו סכום על כל קנייה. כל הקטנה של המס הזה ראויה ורצויה. אני שמח על צעדו של שר האוצר – הקטנת המע"מ באחוז אחד. אמנם הקטנת המע"מ מתונה מדי, אך הכיוון הוא נכון, ואני גם מאמין בצעדים מדורגים, המאפשרים לימוד והפקת לקחים. זו החלטה נכונה מבחינה כלכלית, שעשויה להאיץ את הצמיחה במשק, וצודקת מבחינה חברתית, שעשויה לצמצם את הפערים בחברה.

* סקירה מודיעינית – אך יצא לאור ספר התועבה מכחיש-השואה "השואה והנכבה", והנה, התפרסם ב"הארץ" מאמר פיגולים של קובי ניב באותה רוח ובאותה מגמה של הכחשת השואה. קובי ניב טוען שהיחס של ישראל למהגרים זהה ליחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. הוא מציג את סרט התעמולה הנאצי "היהודי הנצחי" שבה מוצגים היהודים בדמות של עכברושים נושאי מחלות, כזהה לגישה של ישראל למהגרים. הוא קובע בסיפוק והנאה: "אז היינו הנרדפים, עכשיו אנחנו הרודפים."
ובהשוואה בין היחס של גרמניה היום למהגרים ליחסה של ישראל הוא מסיים בתרועת ניצחון: "המהפך הושלם."
כן, ובאותו גיליון – מאמר תמיכה בלתי מסויג של עמירה הס בפלשתינאים שתקפו חייל צה"ל בנבי סלאח, בו היא הסבירה שהחייל "משתייך לארגון שמבצע ומאבטח שוד מזוין מתמשך."
ספי רכלבסקי כותב על המורה שהשתתף בהתקפה על החייל: "כל חטאו הוא השתתפות בהפגנה נגד הכיבוש."
צבי בראל יוצא מגדרו בהבעת אושר על גילוי הגז במצרים, שישחרר אותה מ"הסיכון לביטחון הלאומי שגורמת התלות בגז הישראלי" ומכך "שלישראל תהיה עמדת כוח מול מצרים באמצעות הגז."
אגב, יש לציין בסיפוק את העובדה שצבי בראל גילה לפתע שיש ערך כזה – "ביטחון לאומי", שיש לו חשיבות ומשמעות. בדרך כלל, "ביטחון לאומי" הוא תסביך חולני מתקרבן בלה בלה בלה.
עד כאן סקירתנו המודיעינית ל-2.9.

* איש החינוך – בניגוד לבון-טון של לעג לשי פירון, בכהונתו כשר החינוך, אני תמכתי בו והערכתי אותו ואת עשייתו, וצר לי שבשל פוליטיקה קטנה התפרקה הממשלה הקודמת ונגזר עליו לעזוב את התפקיד, בטרם השלים את הרפורמות העמוקות שניסה לחולל. שי פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה ולכן איני מופתע מכך שהעדיף חזרה לעשייה חינוכית על המשך כהונתו בכנסת. אני מבין אותו. ובכל זאת, חבל לי על עזיבתו. בנוף הדי צחיח של הכנסת הוא יחסר לי.
עם זאת, אני מעריך גם את ח"כ אלעזר שטרן המחליף אותו. בדומה לשי פירון, גם שטרן מייצג את הזרם המתון בציונות הדתית, אליה אני חש קרבה רבה. הוא איש ראוי שגם אותו אני מעריך (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי במילואים) ומאחל לו תפקידים מיניסטריאליים בעתיד.

* הדרת גברים – אתי אנקרי היא אמנית נפלאה, כתמלילנית, כמלחינה וכזמרת. היא אחת הטובות בארץ. לפני שנים אחדות, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אתי הופיעה במתנ"ס. היא כבר היתה דתיה זמן רב, אך לא היתה לה בעיה להופיע בפני גברים. ההופעה התקיימה בשלוחת המתנ"ס בבני יהודה, באולם הספורט. האולם היה מלא מפה לפה, בנשים וגברים. רוב הקהל, גם הגברים, היה דתי – אנשי היישובים הדתיים בגולן, שכנראה משוחררים מהתסביך המוטרף של "קול באישה ערווה". היה משהו טהור בשירתה, בקולה, במילות השירים, והתחושה הייתה של "קול באישה – קדוּשה."
השבוע יתקיים בקצרין מופע של אתי אנקרי לנשים בלבד. מופע של הדרת גברים. מסתבר שאנקרי מסרבת להופיע בפני גברים. וחשוב לדעת, שכל הסיפור של "קול באישה – ערווה" הוא הוספת סייג על סייג על סייג על סייג, אנטומיה של הקצנה דתית. מקור ההלכה הוא איסור על גבר לשמוע קול אישה כאשר הוא אומר קריאת שמע שעל המיטה, על מנת שלא תסיח את דעתו מהכוונה המלאה באותו רגע. מדובר בערך בדקה מתוך היממה. איך ההלכה הזו דורדרה לטירוף של "קול באישה – ערווה"? זה הטירוף של ההקצנה, המוליכה חברה לידי אבסורד.
אני מכבד את אמונתה של אתי אנקרי, ואני חושב שחזרתה בתשובה הוסיפה עומק רוחני לכתיבתה. אבל איני מכבד את ההקצנה, את הדרת הגברים, את סירובה להופיע בפני גברים. איני מכבד, כי אין מה לכבד. יש רק להצטער על כך. במקום שהדת תעדן ותזכך אותנו, היא הולכת לכיוונים אבסורדיים, המנוגדים לחיים ההרמוניים, הנורמליים בין המינים.
עצוב.

* המועמדת שלי – השנה יוענק פרס ישראל לזמר עברי. המועמדת שלי – חוה אלברשטיין.

* עשרים שנה למותו של הרב גץ – לפני 41.5 שנים, בפסח תשל"ד 1974, בהיותי בכיתה ה', השתתפתי במסע פסח של צופי ר"ג בהרי ירושלים. בשעת לילה, לאחר חצות, העירו אותנו במפתיע ולקחו אותנו לכותל. בכותל נערך טקס מרשים, ולאחר דברים של מרכז הנהגת ר"ג ומרכז השכבה הגילאית, נשא בפנינו דברים רב הכותל מאיר יהודה גץ. את תוכן דבריו איני זוכר. מה שאני זוכר היטב, בחלוף השנים הרבות, הוא את הרושם הרב שהוא עורר בי, ואת התחושה העמוקה שאיש סגולה יחיד במינו מדבר איתנו.
הרב המקובל יהודה מאיר גץ, ניצול שואה מתוניס, היה עילוי (הוסמך לרבנות בגיל 18), אך עיקר כוחו ומנהיגותו היו דווקא בשל סגולותיו כאדם. הוא היה פתוח לרוחות העולם, בקיא בפילוסופיה ובמדעים, עורך דין שלמד משפטים בסורבון, שלט בשפות רבות, שירת כמג"ד קרבי בצה"ל. הוא שכל שני בנים – האחד במלחמת ששת הימים והשני בתאונת דרכים. הוא מונה כרב הכותל והמקומות הקדושים, ייסד ברובע היהודי של העיר העתיקה שלוחה עצמאית של ישיבת המקובלים בית-אל ועמד בראשה. הוא היה ציוני וממלכתי ובין תנאי הקבלה לישיבה שלו הוא העמיד את השירות המלא בצה"ל ואת החובה על כל תלמיד לעבוד לפרנסתו. בחובת העבודה והפרנסה הוא ראה לא רק מצווה דתית, אלא גם תנאי ללמידה אמיתית, כיוון שתלמיד שאינו מפרנס את עצמו תלוי בישיבה וברבניה, וכך הוא מאבד את עצמאותו האינטלקטואלית, שביטויה הוא היכולת לחלוק על עמדות הרבנים ולהתווכח איתם.
מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ייחד חלק נרחב מגיליונו האחרון לזיכרו של הרב גץ, במלאת עשרים שנה למותו. בראש הדברים הציג "מקור ראשון" את הסיפור הבא, מפי נכדו יפתח:
"באחד מימי השבעה נכנס השומר הערבי של חניון הרובע, ישב פה בבית כמה דקות ויצא. לא הבנו מה הוא עושה כאן. לאחר מכן ראינו בפנקס שהוא קיבל מסבא סכום כסף לעזרה. לאלו שתהו איך הוא נתן כסף לקבצן ערבי בשוק, למרות שערבים הם אלו שהרגו את בנו במלחמת ששת הימים, ענה שחביב אדם שנברא בצלם. כשרואים אדם במצוקה, צריך לעזור לו."

* הטיפה המרה – אני נושא עמי זיכרון נוסף מאותו מסע פסח לירושלים בכיתה ה'. בארוחת הבוקר, הגישו לנו קפה שחור. שתיתי כוס עם המשקה המר, מאושר מתחושת הבגרות: ואו, אני שותה קפה, כמו מבוגר. כעבור דקות אחדות הקאתי את נשמתי. מאז איני מסוגל להכניס לפי או לקרב לאפי, קפה, נס קפה, שוקולד בטעם קפה, סוכריות בטעם קפה או כל דבר הקשור לקפאין.

* אריה רוט – פרופ' אריה רוט, ראש מחלקת טיפול נמרץ לב בביה"ח איכילוב, קרדיולוג וחוקר נערץ, הלך לעולמו. לא הכרתי את פרופ' רוט כרופא, אלא דווקא כאיש ציבור. רוט היה בין ראשי תנועת "הדרך השלישית" וחבר פעיל בהנהלת התנועה ומוסדותיה. הוא היה ציוני ופטריוט נלהב, אכפתניק, מסור ואדם ישר מאוד. לכן, הוא היה דמות מוערכת ומקובלת מאוד בין פעילי התנועה (וכן בזכות חוש ההומור המיוחד שלו). כאשר הקמנו ועדה ממיינת וממליצה, לפני הבחירות המקדימות, באופן טבעי בחרנו באריה לעמוד בראשה, בהיותו מקובל על הכל כחסר פניות, כענייני וכמי שרק טובת העניין עומדת לנגד עיניו.
לאורך השנים, מאז התפרקותה של הדרך השלישית, שמרנו על קשר, בעיקר במיילים, בעיקר בתגובות שלו למאמרים שכתבתי ודיאלוג בינינו בעקבות התגובות.
קיבלתי בצער ובכאב את הידיעה על פטירתו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כל עכבה לטובה – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני שמח להבהיר את משמעות סיסמת האופטימיסטים "כל עכבה לטובה,"
אין זו חיבה מיוחדת לעיכובים ולעכבות ולא רצון וציפיה לעכבות. זו פשוט דרכנו להתמודד מלכתחילה ובדיעבד עם עכבות. מלכתחילה – אנו מצהירים ששום עיכוב לא יגרום לנו להתייאש. בדיעבד, אם כבר הייתה עכבה, הבה ננסה להפיק ממנה את המרב והמיטב, ולבטח לא ניתֵן לה לייאש אותנו.
מקור הביטוי הוא ספרו של החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי, 1724-1806, מגדולי הפוסקים, פעל בארץ ישראל, בעיקר בירושלים ובחברון) – "מעגל טוב", והיתה נפוצה בקרב יהדות המזרח.