הנה תָמו ימִים של חגים וּקדוּשָׁה,
כבר השלכתי פְּשָׁעַי אֶל מֵימֵי הנהר,
וקולות בלֵבָב, דקיקים כאִיוְוְשָׁה,
מַקְשׁים בדאגה: – מה מביא המחר?

מה ניצָב מאחרֵי ההרים הרָמים?
וּלמי מְצַפָּה יד גְּרוּמָה עם חֶרְמֵש?
והאִם יהיו הימים מְרַמִּים?
וּמי יִנָּשֵׂא על ברֶכֶב האֵש?

אם אפשר ואֶחצֶה היְאוֹר הקוֹצֵף
וְאָבוֹא אל מרחב השדות הפורחים,
ויֵיאוֹרוּ ימַי לי בְּחוֹם מלטֵף,
חובקים את שְׁנוֹתי בִּבְקָרִים מחייכים.

כך אֶשָׂא תפילתי כי לְעֵת זוּ חיה,
בחלוף עוד שנה ובשוב החגים,
אחזור אעמוד באותה תְּהִיָה,
עדיין מכאן, מארצות החיים,

ועדיין חוֹתֵר לימים סְעוּרִים,
ועדיין בּוֹעֵר בִּמְדוּרוֹת נעורים,
ועדיין שוֹאֵף אל פסגות ההרים,
עדיין פתוח לְשִׁיר הַשִׁירים.