ספטמבר 1990

21.5.90. יום שני. [בחוות החממות White Rose של אלכס ראב] Eustis. 12.00. אתמול, יום ראשון, ב-14.30, הגיע אלכס ראב באולדסמוביל שלו לקחתנו לביתו, הנמצא צפון-מזרח לאורלנדו, מרחק של כשעתיים וחצי שעות נסיעה מסנט פיטרסבורג ביץ'.
ישבנו בצהריים בפאטיו, זו הקאפאטריה של המלון, שם סיימנו, יהודית ואני, מנת כריכים של פרוסות בייקון מטוגן על פרוסות בקר, עם צ'יפס יבש ופריך. מעולה. טוב יותר מארוחת הבנקט של יום אתמול. עם בקבוקי סודה שניים, ושתי כוסות קפה – 15.80 דולר. אלכס, שהגיע באמצע הארוחה, שתה עימנו קפה, ויצאנו לדרך כשהוא מתעקש לשאת את שתי המזוודות הכבדות שלנו, מאמצע הלובי של המלון, למכוניתו.
"אלכס, תן לאהוד לשאת לפחות מזוודה אחת!" ביקשה יהודית מאחוריו.
"I am a farmer. יש לי כוח. אם אתן אחת – לא יהיה לי שיווי-משקל ויהיה יותר קשה לשאת." ענה לה כמעט מבלי להטות ראשו לאחור.

אלכס בן שישים-ושש, גבוה, חזק, עינייים כהות בעלות מבט חודר, גבות עבותות שחורות המזדקרות פרא ומשוות לו מראה תקיף וסמכותי. השיער מאפיר-לבן ומשוך-לאחור מצידי מצח גבוה המסתיים בקרחת ארוכה. תנועותיו נמרצות, הליכתו מהירה. יש משהו מאוד מדיארי במראהו, כהה. נועל לרוב אותן נעלי עור חום-בהיר, מאוד לא חדשות, מעין מגפיים עם עקב. מדבר אנגלית באקצנט של השפות הקודמות שלו – הונגרית שבה אינו דובר יותר, יידיש, וצרפתית. נראה שורשי מאוד ולא שייך לשום מקום – גם-יחד. אצבעות-ידיו נאות וחזקות, הסהרונים קצת שחורים, ומעידים על עבודת-כפיים. פארמר שאינו בוחל גם לתת ידו לעבודה פשוטה היכן שנחוץ. בכל עסקיו המסועפים – אין לו בכלל משרד. לדבריו, משרד מביא לישיבה אחר שולחן, והישיבה הזו מנתקת אותך מן המציאות, מן העשייה, בולמת את החופש שלך ויוצרת עבורך עבודות מיותרות הנובעות מעצם קיום המשרד.

הדרך עברה בנעימים. אני ישבתי מאחור, יהודית קדימה, לידו. כביש דו-מסלולי ורחב משני צדדיו. ארץ ירוקה, חורשות-יער, שדות. רק הפרדסים – יבשים לאחר הקרה שהיתה כאן בחורף. חלקם פרדסים צעירים, שניטעו שנית לאחר הקרה הקודמת, שאירעה לפני שנים אחדות, ועתה החליטו בעליהם לנוטשם כליל, לדברי אלכס.
עברנו את אורלנדו, קודם לכן את הכניסה לאפקוט ולדיסני וורלד (בכיוון הנגדי). אלכס השאיר במוטל באורלנדו, ליד הדרך, מזוודות של אחד מחברי המשלחת הישראלית של בעלי החממות, שיזם, והוא עסוק בהם וליווה אותם יום קודם בביקורם בלוס-אנג'לס.

אלכס ראב התוודע אלינו, בני משפחת בן עזר ראב, לפני כשנתיים. בספר הזיכרונות של סבי יהודה ראב, "התלם הראשון", מספר סבי על הביקור היחיד שעשה בהונגריה מאז עזב אותה ב-1875. ב-1901, לאחר שחזר מפאריס, כחבר במשלחת של היישוב אל הברון רוטשילד – הגיע סבי לעיר קומורן (קומארון, קומארנו) ששוכנת משני צידי הדנובה, (כיום על גבול הונגריה וסלובקיה), על יום ה-26 לחודש מאי, שהיה חג השבועות, הוא כותב ביומנו: "בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל'שלוש סעודות'." (עמ' 137).
דוד ראב מקומארנו היה סבו של אלכס (שנדור) ראב, ולדברי אלכס – שם משפחתם מצד אביו סימון וסבו דוד היה ראב מדורי-דורות, בני-המשפחה גרו דורות רבים בקומארנו וצוינו בתעודות בארכיון העיר, על שהשתתפו בהגנתה מפני התורכים. הם כתבו את שם משפחתם Rab, בעוד שאצלנו כתבו – Raab.
במשפחתנו יודעים כי אב-סבי יהודה ראב – היה לאזאר (אליעזר) ראב, בן שלמה ראב, בן יהודה שטרן מהעיר ראב (גייר), ואותו יהודה הראשון היה זה שהחליף את שם משפחתנו לראב.
מרקו (מרדכי) ראב, שנולד ב-1824, נשא לאישה את אנה (חנה) ראב, שנולדה ב-1829 (ראב משני הצדדים). בנם דוד ראב, שנולד ב-1854 (והיה מבוגר מסבי בארבע שנים) הוא אביו של סימון (שמעון) ראב שנולד ב-1885, והיה אביו של אלכס. לדברי אלכס אמרו במשפחתו כי הקירבה לענף של משפחת ראב שמוצאו משטרן היתה דווקא דרך אותה אנה (חנה) ראב (נכתב ב-A אחת), ומקור משפחתה כנראה מגייר.
בשנים 1886/7 פעל בהונגריה רב יהודי בשם יוסף נאטונק, שביקש לרכוש אדמות בארץ-ישראל מן הסולטאן התורכי. נאטונק, ילד הכפר קומלוד שליד קומרום (קומארנו), היה נשוי לחנה ראב, בת-דודו של אליעזר ראב. חנה זו היתה בת של זלמן ראב, אחיו של שלמה ראב שהיה סבו של יהודה ראב. לבנו של נאטונק קראו דוד. נראה אפוא שהשמות חנה ודוד כבר היו במשפחת ראב.
עניין הקירבה המדוייקת לא הוכרע במאה אחוז. אלכס סיפר כי בידי אביו נמצאו מכתבים מקרובי-המשפחה בפתח-תקווה שהפצירו בו לעלות ארצה, בשנות השלושים, אך סבו דוד ראב, שהיה דתי-קיצוני, אסר על אביו לעלות, ואמר שיחרים וינדה אותו אם כך יעשה. על המכתבים הללו סיפר לו אביו כבר בתקופת המלחמה, כשהיה מאוחר לברוח.

בדרך לחווה שוחחנו רבות. אלכס סיפר שוב את סיפוריו מתקופת מלחמת העולם השנייה בהונגריה. כיצד עצר אותו מפקד יחידה (מחופש) במדי קצין גרמני (או של משמר-הברזל הפאשיסטי ההונגרי), כדי להחרים מטען-לחם שאלכס כעגלון הוביל בעגלה. לאחר שחתם המחרים על מסמכי ההחרמה (המזוייפת), אמר לאלכס בשקט משפט עברי: "אור זרוע לצדיק!" [ההמשך: "ולישרי-לב שמחה." תהילים צ"ד, 11. הפסוק נאמר לפני תפילת "כל נדרי" ביום כיפור, ומתיר את התפילה עם העבריינים. בפי אלכס הוא נשמע – "אור זורח"] – וכך הבין אז אלכס שזוהי יחידה של לוחמי-מחרת מתחזים, הקצין הוא יהודי, וכי אותו יום חל יום כיפור.

כחצי שעה אחרי אפקוט ירדנו ופנינו מהכביש המהיר ימינה לדרך 51, ומיד שמאלה, תחת הכביש המהיר, והמשכנו עד לדרך 46 שהביאה אותנו היישר לחווה. שם הסביבה – Eustis. ישנה בסמוך עיירה בשם זה, צפונית-מזרחית לאורלנדו. אם ממשיכים מזרחה בכביש המהיר, החוצה את פלורידה ממערבה למזרחה – מגיעים לכף קאנאוורל. ושם החווה של אלכס: WHITE ROSE.

*
אחר-הצהריים. אני רושם עוד מסיפוריו של אלכס, על חייו לאחר שחרור הונגריה בידי הרוסים. הוא יצא מהבונקר. לרגליו נעליים צבאיות מתוצרת גרמנית. החיילים הרוסיים חשבו מיד שהוא עריק גרמני וכבר רצו להרוג אותו. במזל הסכימו להביאו בפני המפקד שלהם, כי אלכס אמר שיש לו לגלות למפקד משהו חשוב (בעצם, כל מה שידע היה היכן הבונקרים). התברר שהמפקד הוא יהודי, וכך ניצלו חייו של אלכס.
אלכס גוייס עתה ליחידה של הצבא הרוסי, ושמע את החיילים, שלא ידעו שהוא יהודי, מדברים על כך שכאשר תסתיים המלחמה – ישחטו את המפקד היהודי שלהם, והם אף ליוו את דבריהם בתנועת-יד של שחיטה לעבר הגרון. או-אז החליט אלכס שלא להישאר עוד בהונגריה, ובצבא הרוסי. הוא שוחרר על-ידי הרוסים בדצמבר 1944, והמלחמה הסתיימה, כזכור, במאי 1945.
שוחחנו בדרך גם על רוסיה. לדעת אלכס, גורבצ'וב ישרוד כי הוא עדיין דואג לאינטרסים של האימפריה הרוסית. עתיד להיות אפילו מצב שמערב-גרמניה תשלם למזרח-גרמניה עבור החזקת הכוחות הרוסיים בארץ זו, שהיתה מוטלת עד כה על מזרח-גרמניה.
עוד אמר שלדעתו טועים היהודים האמריקאים שמוכנים לעשות עסקים עם הרוסים כיום. העסק היחיד הבא בחשבון עימם הוא תשלום כופר עבור יציאת יהודים מרוסיה. כל השאר – רק אם יודו הרוסים בפה מלא, ולא רק בחשאי, שטעו בכך שעשו יד אחת עם הערבים נגד ישראל, וטעו שכינו את הציונות – פאשיזם.
הוא אמר שחזה את התפוררות האימפריה הרוסית החל מ-1973, כאשר בעקבות יחסם השלילי של הרוסים לישראל, הפכו יהודי בריה"מ לאזרחים ממדרגה שנייה, שאין לתת בהם אמון. בכך הפסידו הרוסים את תרומת היהודים למדע ולשאר התחומים הדורשים השכלה בבריה"מ, והעמידו במצב בלתי-אפשרי גם את אלה מהיהודים שלא חשבו קודם להגר מרוסיה אלא התכוונו לבנות את עתידם בה.
עם זאת אמר לנו לפני כשנה, כאשר סעדנו עימו בערב ב"פקין" בתל-אביב, כי לא רחוק היום שבו תימצאנה עצמן רוסיה וישראל בחזית אחת נגד העולם המוסלמי המתעורר, כולל המוסלמים בגבולות האימפריה הרוסית עצמה.

וכך הגענו ל"וויט רוז". שדרת דקלים מסמנת את הדרך מהכביש לבית, היא מתעקלת קימעה בתוך כר-דשא ענק, היוצר ריבוע עם הכביש, ובו פזורים עצי אלון רבים. הבית נמוך כלפי סביבתו מהחזית, במבט מהחזית, אך ניצב על גבעה כאשר מתבוננים ממנו אל האגם ולשאר החווה שמאחור. לבית גגוני רעפים אמדמים אחדים, צריח ובו פעמון, ומפלסים שונים בפנימו.
ג'נין, אשתו של אלכס, קיבלה אותנו בנשיקות ובחיבה גלוייה. נכנסנו לחדר ופרקנו את מזוודותינו. מיטה ענקית. טלוויזיה. מערכת שירותים מפוארת עם ג'אקוזי, וחדר ארונות לבגדים. כמעט מיד נפגשנו שוב, לשתיית קפה בפינת האוכל, ואחר-כך התפשטנו והתרעננו בשחייה בבריכה, שממנה גירש קודם אלכס שלושה ברווזים אפורים-לבנים ולהם ראשים בשחור ובירוק, שפלשו אליה מלמטה, מן האגם.

ג'נין היא אישה רגשית מאוד, מעריצה את אלכס וקשורה אליו לא רק כאישה אלא גם כמו היה אביה. היא יהודייה ממשפחה צרפתית, שהסתתרה מפני הנאצים בתקופת המלחמה. המינהגים והאקצנט שלה צרפתיים אופייניים. היא נאה מאוד, נראית קצת בובתית ושבירה למראה ראשון, אך כאשר מיטיבים להכיר אותה מתברר שהיא אשת-עבודה מנעוריה, חכמה ורואה הכול, בעלת תושייה וחוש לאירגון דברים, אלא שמבליעה עצמה מאחורי נימוסים טובים וחיוך מתמיד, שקט.
פנים הבית עשיר ומרשים. לאורכו, לפי הסדר – סלון ענק, ובו שולחן ביליארד ובצד חדרון לבר משקאות. שני חדרי אורחים, מקושרים במערכת שירותים מיוחדת, באיכות של מלון מפואר. חדר שינה של בעלי-הבית. הול. חדר-הסבה עם ספות-כורסה של קטיפה בצבע ירוק-זהבהב, שולחן-אוכל גדול בחדר נוסף, וסביבו ארון למערכות כלים, לגביעים ולצלחות, שולחן-עזר עגול, מכוסה מפה, וארגז למערכות כלים ועזרים נוספים. בהמשך מיטבח מרווח, פינת-אוכל הצופה החוצה, לעבר הבריכה, האגם והחווה, חדרי כביסה, גיהוץ ומזווה. כל אלה בשני אגפים מקבילים, והמסדרון באמצע. הצד הקיצוני, המערבי, הוא חדר-השינה שלהם וחדר-האורחים שבו אנו מתאכסנים.
על הקירות תלויים ציורי-שמן, חלקם בהחלט יפים, סגנון אימפרסיוניסטי צרפתי, קצת נאיבי, שציירה ג'נין, נופים של אונטאריו, פלורידה וארץ-ישראל. היא נוהגת לצייר גם לפי צילומים של מקומות שהיתה בהם.
בחוץ נפתח הבית לפאטיו, וממנו ירידה לבריכה קטנה עשוייה בדמות מכונית פורד, כי הבעלים הראשון, שבנה את הבית, היה סוכן מכירות של פורד, שהתגרש מאשתו לאחר שנים רבות, התאהב בבחורה צעירה, ולכן היה מוכרח לעזוב את הבית, ולמכור אותו.
אזור הבריכה נשקף לאגם קטן שבו שטים ברווזים ואווזים, וסביבו עצי אלון (oak (Live גבוהים, האופייניים לפלורידה. אופייני במיוחד הוא שמענפי העצים הפנימיים, מגבוה, משתלשלות מקלעות הנראות יבשות, וצבען כסף אפור, כמו שורשים עיליים של עצי פיקוס, הנוטים כלפי מטה. מתברר שזוהי תופעה אופיינית לפלורידה. ה"זקנים" הללו אינם חלק אורגני מהעצים אלא Floridian Moss, אזוב פלורידיאני, צמח טפיל הנועץ שורשים בקליפת העץ, וצומח כלפי מטה, וכך מעניק לעצים יופי טיפוסי, מיוחד. אחת לחמש שנים לערך מנקים את העצים מן האזוב המשתלשל הזה, ומשתמשים בו כמצע לגידולים של צמחי-מים ובעציצים עיליים.
אגב, בדרך לחווה ראינו עצי-מחט נטועים על שטחים שהיו קודם פרדסים, שקפאו ונכרתו. זאת כדי שבעוד 25 שנה ייכרתו וישמשו לתעשיית הנייר. כל הפרטים האלה שאובים מאלכס ראב ומאשתו ג'נין, במהלך שיחותינו בביקור אצלם.

לאחר השחייה התרחצנו והתלבשנו, וישבנו לארוחת-ערב בפינת-האוכל. פינה זו היא חלק מן המיטבח הגדול, שאף הוא פתוח בחלקו לסלון, ומשיק לו בקו-ארונות אשר מצד הסלון הוא מעין באר ולאורכו כסאות גבוהים. לא לבלבל עם הבאר המיוחד למשקאות שמימין לכניסה – חדרון ספון עץ ובו דלפק, בקבוקים, כוסות, מקרר לקרח וגביעים.
בחוץ, בהמשך למערכת החדרים, כלפי מזרח, מצוי הפאטיו ובו הברבקיו, ולאחריו מוסך למכוניות אשר מעליו מזדקר צריח הפעמון, והחבל משתלשל מטה ומאפשר לצלצל בו כמו בחווה חקלאית דרומית.
ג'נין הכינה לארוחת-הערב ארטישוק שהוגש בצלחות מתכת מיוחדות לו, מקום עגול לשים בו את הארטישוק באמצע, גביע טבוע בצלחת – לרוטב, וסביב טביעות עלים במתכת, כמקלעת, להניח בהן את העלים של הארטישוק.
הרוטב, שהיה נהדר, מורכב לדבריה משום כתוש, חומץ תפוחים, שמן זית עדין, מלח, פלפל, חרדל צרפתי ומים. כוס מים. את כל אלה היא מניחה בבלנדר ומוסיפה לאט-לאט את השמן והמים עד שמתקבל רוטב לבן-קרם, כמו מיונז. היא מכינה כמות גדולה, ושומרת אותה בכד, גם לסלטים.
מנה שנייה, ועיקרית, הגישה מרק דגים שאכלתי לראשונה בחיי, כי היה עשוי רק מדגים שונים, ללא פרי-ים. היא מבשלת בוליון, מרק, מקפיאה אותו, וכל פעם מוציאה כמות הנחוצה לה ומבשלת בה למרק דגים טריים מסוגים שונים, לפעמים גם מן האגם שלהם. אימה, בחודשים שהיא גרה אצלם, יורדת בבוקר עם חכה לדוג באגם.
שתינו עם הארוחה יין צרפתי מאלזאס, שהיה טעים יותר מהיין הקליפורני ששתינו בדון סיזאר בערב הקודם.
לקינוח – גבינות: קממבר משני סוגים, אמנטל וגרייר, אף הן מצרפת. עם מרק הדגים הוגשו פרוסות דקות של לחם קלוי בשום, וכן לחמניות כעך חמות בשום, ואילו למנה הראשונה, לארטישוק, פרוסות באגט טרי, מחוממות במיקרו-גל.

*
16.00. עשיתי הפסקה ועזרתי לג'נין בהכנת התקרובת לקבוצת הישראלים המוזמנים היום לטיול המקצועי בחממות, בהדרכתו של אלכס. הם הגיעו לפני כשעה, ועימם עיתון מקומי מאורלנדו, מתאריך היום, ובו הידיעה על הבחור הישראלי שרצח שבעה ערבים בצומת, ליד ראשון, ועל המהומות שפרצו בעזה לאחר מכן, בהן נהרגו עוד ערבים ונפצעו מאות מהם, וכן נפצעו חיילים ישראליים.
לקחתי לחדר את העיתון, לקרוא בו. זה כל כך השפיע עלי שלקחתי חצי טבלית ואבן כדי להירגע. הרגשת האחריות לכל מה שקורה. ורק דבר אחד "טוב" – טוב שזה קרה תחת ממשלת שמיר, הלא-בנאדם הזה, מאשר היה קורה תחת ממשלת פרס, אילו קמה, ומיד היו טופלים גם זאת עליו, כאילו בגללו הדבר קרה.
אם ככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר, אזי אולי בעקבות מקרה זה, שוודאי עושהו היה אחד מחסידי כהנא – ידעו שאין ברירה ואי-אפשר להמשיך במצב כמות שהוא.

בחזרה לארוחת-הערב אתמול, בביתו של אלכס. עם הקפה שוחחנו על ספרו, The Manifesto of Entrepreneurial Democracies, Sirdan Publishing, Montreal, Quebec, 1989 שאותו נתן לי לקריאה, עם הקדשה, בביקורו הקודם בארץ, בביתנו, עם ג'נין. בעיקר דיבר אלכס, וקצת אני. שאלתי אותו היכן ישראל בסקאלה שלו – מהדימוקראטיות היזמיות ועד לארצות המרכסיסטיות. לדבריו יש יוזמה חופשית בישראל בכל הקשור לאמנות, לתרבות ולתקשורת, אך לא בכלכלה, בתעשייה ובחקלאות, ולא בפוליטיקה. הבעייה אינה בחירה אישית של ראש ממשלה אלא בחירות אזוריות אליהן ילכו נציגים שאינם תלויים לפרנסתם במפלגות ואינם ממונים על ידן.
הספר של אלכס הוא שיר-הלל לדימוקראטיות המערביות, ובייחוד לארה"ב. הוא מבקש להוכיח, ברוח הפילוסופיה התועלתנית של יום ומיל, ומבלי להזכירם, כי כלכלה חופשית, רווח ויזמות – הם המניעים את התקדמות האנושות, ולעומתם כל צנטראליזם ושיעבוד לאידאולוגיה מובילים לגישה טוטאליטארית שבסופו של דבר נכשלת מבחינה כלכלית משום שהיא מדכאה את היזמות של היחידים, שהם המנוף להתפתחות החברה והמדינה בכל התחומים החיוביים. זוהי גישה מאוד לא שיוויונית, שאינה מותירה תקווה רבה לאותן חברות השרויות בפיגור ובעריצות, אלא אם תידמנה לדימוקראטיות המערביות. מבין השורות עולה רוח אליטיסטית, וגינוי לאותם יחידים וחברות שאין בהם רוח יזמית ולכן מצבם כה רע. הם אשמים בו.
הייתי קצת עייף, וכן גם אלכס, ויהודית וג'נין עמדו עלינו שנפסיק כבר לדבר ונלך לישון, ולכן אולי החמצתי נקודות אחדות בשיחה עימו, שהיו לי לביקורת עליו. הוא היה קצת ללא תשובה כאשר הבאתי דוגמאות כגון מצרים, אפריקה, או מצד שני – גרמניה מאוחדת. עם זאת היו לו כמה טענות הגיוניות, בין השאר – שאסור שיחשבו כי לכל המישטרים האחרים יש אידאולוגיות – נאציזם, פאשיזם, מרכסיזם-קומוניזם וכדומה – ורק לדימוקראטיות המערביות – אין אידאולוגיה, ולכן הן כביכול נחותות וצריכות להימצא במצב של התגוננות רעיונית.

*
22.9.90. יום שלישי. [בחווה של אלכס ראב] יוסטיס.
22.30. נקודות לזכור: הערב עם הישראלים אתמול, אצל אלכס. נסיעה לאפקוט עם יהודית, היום. ארוחת-ערב עם אלכס וג'נין וסיפורי אלכס, הערב.
חזרנו מאפקוט ב-19.30. יהודית נהגה באולדסמוביל האמריקאי של אלכס.

*
23.9.90. יום רביעי. [במטוס דלתא, בואינג 757, טיסה 334 היוצאת ב-12.25 מאורלנדו לניו-יורק].
12.50. יום אתמול היה כה דחוס שלא הספקתי לרשום את כולו... הנסיעה הזו, מאורלנדו לניו-יורק, עברה די קשה (עכשיו כבר 14.20), אנחנו לפני הנחיתה, ורוב הדרך לא הצלחתי לרשום מילה כי המטוס התנודד כמו ויברטור.
יש הרבה דברים לספר, בייחוד לאחר השיחות עם אלכס ראב, שגילו פנים רבות בחייו, שטרם ידעתי אותם. אנסה בינתיים לרשום כאן בקצרה כמה ראשי פרקים נוספים, כדי שלא אשכח.
נסיעה ברכבת מקומארנו לבודאפסט, עם אנשי צלב-הברזל ההונגריים. הללו שרו שירי-עם הונגריים יפים, אך שינו בהם את המילים, כך שמובנן היה: "כמה טוב לרצוח יהודים!"
הם ביקשו מאלכס לשיר יחד עימם. תחילה סירב באומרו כי רק לפני זמן-מה נהרגו כל בני-משפחתו בהפצצה של הבריטים. ההונגרים קיללו את הבריטים אך הוא חש שעדיין חושדים בו, ובשלב מסויים של הנסיעה ברכבת היה מוכרח להצטרף עימם לשירתם. אותה שעה קפא כולו בתוכו, ולדבריו הפך לאדם אחר מאותו רגע ואילך. כאשר הגיעו לבודאפשט ירדו ההונגרים, אולי לא באופן סופי, כי השאירו רימונים שלהם בערימה תחת הספסל...

*
22.00. עדיין אותו יום. [בריי, Kirby Lane 100, אצל ג'ואן ואלן שוורץ] ניו-יורק.
קשה היה להמשיך לכתוב במטוס, בגלל התנודות החזקות. נחתנו בנמל-התעופה לה-גארדיה ב-14.30. ג'וני חיכתה לנו באולם הקבלה. לקחנו את המזוודות ויצאנו החוצה. עוד קודם לכן, מחלון המטוס, ראיתי במבט חטוף, מהצד שממול למקום ישיבתי, את האמפייר סטיט בילדינג ואת גוש גורדי השחקים של מנהטן, וחזרנו וראינו את הצדודיות שלהם כאשר יצאנו במכונית של ג'וני צפונה, לעבר ריי. הדרך עברה בין שכונות-מגורים וחורשות-יער רבות. הבית, לאחר הארמון של אלכס ראב, נראה פחות מרשים מכפי שיהודית תיארה אותו לאחר ביקורה בו בסוף החורף 1988, אך כנראה, בקנה-מידה ניו-יורקי, הוא נחשב לבית של אנשים ברמת חיים גבוהה. שתי קומות וקומת מרתף. קיבלנו אגף, חדר גדול ומולו שירותים.
שתינו קפה בבואנו. נחתי מעט. אחר-כך בא אלן מהעבודה. אכלנו ארוחת-ערב ויצאנו לטייל באיזור, הנמצא בצפון איזור החוף של מדינת ניו-יורק, על גבול קונטיקאט. אכלנו מנות ראשונות מקומיות, קנויות, של מיבחר סלטים, ואחר-כך עוף אפוי בתנור עם פשטידת תרד ואורז לא-מלוטש, שהיה טעים.
הבאתי לאלן מתנה – תרגום אנגלי ישן מלפני מאה שנה למחזה של איבסן "רוחות", שמצאתי בשעתו בשוק העתיקות בברמונדזי, ניו-קאלדוניין מארקט, בלונדון, ובו תוכנייה עם הערות מבקר, מתקופת מלחמת העולם הראשונה.
אחרי הארוחה טיילנו ארבעתנו, עדיין באור יום. הסביבה נראית יפה אך פחות זוהרת בהשוואה למרחבים של פלורידה. מזג-האוויר כאן נעים. כ-23 מעלות צלסיוס, ויבש. אפילו טיפטף קצת גשם. בתי-אחוזה יפים, חורשות, כרי-דשא, בעלי-כנף לסוגיהם וגם סנאים. מכוניות חדישות ופה ושם מישהו רץ בבגדי ספורט ובנעלי התעמלות.
הגענו עד סמוך לחוף האטלנטי, וחזרנו לבית. שתינו תה והלכנו כל זוג לחדריו. בבית נמצאת גם דֶבּרָה, העסוקה בלימודיה ואותה כמעט שלא ראינו.

*
חזרה לימים ששהינו אצל אלכס וג'נין ראב ביוסטיס.
יום שני, ה-21.5. לאחר ארוחת-בוקר צרפתית – קפה, גבינות, ריבה וקרואסון, שהכינה ג'נין, היא לקחה אותנו לסיבוב בחווה, כאשר יהודית נוהגת באולדסמוביל בעל ההילוכים האוטומאטיים. במכונית הזו גם האורות נדלקים וכבים אוטומאטית, לפי כמות האור בחוץ, ומבפנים הדלתות, הכיסאות, החלונות – הכל זז לפי לחיצות על כפתורים בלבד.
בחווה ישנם עוד כמה בנייני מגורים, כארבעה, בנויים עץ בסגנון כפרי, אחד מהם הוא בית-הארחה, לימים שמתאספת כל המשפחה של אלכס בחווה.
לאחר שחזרנו מהסיור במכונית, ויהודית לימדה עצמה לנהוג בה, יצאנו שוב לאותו סיבוב, הפעם רגלי. עברנו על פני עצי האלון, ועצים אחרים, שמהם משתלשל האזוב, וצילמנו אותם. אחר כך סביב האגם, הגשר והמעיין, על פני בתי-העובדים, בריכת-השחייה שבנה עבורם אלכס, החממות הגדולות, וחזרה סביב משתלות עצי-הנוי.
צילמנו הרבה ועקבנו אחר העבודה. הפועלים כולם לבנים, לא-יהודים, רובם צעירים מאוד, בחורים ובחורות, כנראה מהסביבה. באים במכוניות לא-חדשות החונות בחורשה. עובדים די-קשה בחום הכבד ובלחות שיוצרות החממות והמשתלות. אך נראים ונשמעים די גאים על עבודתם. למי שרגיל למראה של פועלים בישראל, שרובם כהי-עור, וערבים, ובעיניהם מבטי תוכחה או קנאה או שינאה – קשה להתרגל למראה הזה של עבודת-כפיים לבנה ונינוחה, אף כי לא-קלה מבחינה גופנית. שפע פרחים, מרבדים-מרבדים בגוונים שונים, וכן חלקות של שתילי עצים, שאינם זקוקים לחממות, המסודרים למופת שורות-שורות בשדה, תחת כיפת השמיים. יש השקייה בשיטת הטפטפות, שרכש אלכס בישראל.

חזרנו לבית-האחוזה, התרחצנו בבריכה, התקלחנו. קרבה שעת הצהריים. ג'נין הכינה ארוחה קלה – נצרי-אספרגוס קרים ברוטב המיוחד שלה, ששימש אתמול גם לארטישוק, ואחר-כך דג סלומון מעושן עם ביצים קשות וסלט חסה.
הופיע בינתיים אנדרי ראב, אחד הבנים שלהם, בחור חביב ושמנמן, שומר דיאטה, שהצטרף אלינו באופן חלקי לארוחה. שוחחנו על דא ועל הא. יהודית הלכה לנוח. אני ישבתי לכתוב מעט, ואחר-כך עזרתי לג'נין בהכנות למסיבת הערב עם הישראלים. בינתיים באה גם כלתה, ננסי ראב, אשתו של אנדרי, בחורה לא-יהודייה, נחמדה, שקטה ונוטה לעזור.
ב-16.00 לערך הופיעו הישראלים ועימם העיתון והבשורות הרעות על תקרית הדמים בארץ. הם יצאו לסיור עם אלכס בחווה, ואנחנו המשכנו בהכנות לארוחה. ב-18.00 לערך חזרו, והצטרפתי אליהם עם יהודית, לביקור בחנות White Rose שביוסטיס הסמוכה. חנות כלבו ענקית לעציצי פרחים, שתילים, מכשירי וכלי גננות, זבלים, צבעים, רהיטי-גן, חוטים לעבודות-יד וכדומה. אנדרי אחראי על רשת החנויות הזו, ועימו עוזר חבר שלו, דיוויד. חנויות כאלה פזורות בעוד כמה מקומות בפלורידה ובקנדה, כולן שייכות לאותה הרשת של אלכס. באונטריו יש לו חווה יותר גדולה, למעלה מאלף דונם (זו שכאן גודלה כ-450 דונם), ושם גם התחיל מפעלו.
יהודית קנתה לאימה חוטים לעבודת פיליגרן של מפיות. לקחתי עלונים אחדים, המספרים על המצאה חקלאית של אלכס.
חזרנו לחווה. אנדרי עמד ליד הגריל, הפאטיו, עם כובע טבחים לבן לראשו, וצלה המבורגרים וצלעות-בשר, הכל כשר. עם הקבוצה היתה גם בחורה נחמדה, רחל, ממושב בבקעה, המגדלת פרחים בחממות יחד עם בעלה, וכן שני בחורים דתיים.
החבר'ה, כעשרה במיספר, ואולי יותר, התנפלו על האוכל בשמחה והישוו אותו, באוזניי, לקבלת הפנים העלובה שלה זכו ימים אחדים קודם לכן אצל מגדל-פרחים יהודי אחר בלוס אנג'לס (או בסן-פרנציסקו), פינקוס שמו. לפי מה שאלכס סיפר לי מאוחר יותר באותו לילה, כאשר שחינו יחד בבריכה, הזמין אותם פינקוס במהלך הסיור לארוחת-צהריים, כך נכתב בתוכנית, אך במקום זאת הביא אותם לפונדק והניח לכל אחד מהם לשלם בעצמו עבור הארוחה. החבר'ה סיפרו לי שבערב קיבלו כוס קפה ועוגות לא-טעימות, ובכמות שלא הספיקה לכולם, בביתו של אותו פינקוס.
כאשר נסענו, לפנות-ערב, לחנות, העדפתי לשבת במיניבוס עם הישראלים, כדי לשמוע את התרשמויותיהם מאלכס. הם היו מלאי התפעלות מן המרץ ומן המסירות שלו, אף כי הסתייגו בזהירות מדיעותיו הפוליטיות, שנראו להם ימניות מדי. רובם כנראה אנשי מערך.

האוכל היה טעים. אחד משני הדתיים אמר שזו לו פעם ראשונה בסיור שהוא זוכה לאכול בשר. ג'נין הכינה תוספות – סלט תפוחי-אדמה, אספרגוס ברוטב, לחמניות, עגבניות חתוכות עם בצל, רטבים, קלחי תירס שלמים, גרגירי חומוס מקופסה. ויסקי, יין צרפתי ובירה זרמו בשפע. גם פלחי אבטיח ופירות אחרים, ובסוף קפה, פאי דובדבנים ופאי תפוחי-עץ. הבשר היה טעים מאוד.
ישבנו סביב שולחנות בחזית הבית, תחת לגג הרעפים המוארך. ג'נין ביקשה מהחבריה, אחר הארוחה, לשיר קצת שירים עבריים, והם פצחו בשירה אדירה. הצטרפתי גם אני אליהם. בסוף החלו לרקוד הורה וריקודים אחרים על הדשא, כאשר אלכס וג'נין רוקדים עימם.

אלכס אמר לי, יום קודם, שאחד המשתתפים, ששמע על נוכחותי, ביקש ממנו שאתן להם הרצאה. אלכס לא חזר על כך והדבר לא ניראה לי מתאים, אך עם עצמי החלטתי שאם האווירה תהיה מתאימה, אקרא להם את השיר "בפתח תקווה אחרת", וכך אמנם עשיתי. חבל שלא הוספתי יותר מילים לפני ואחרי השיר, שהיה בידי בעברית ובאנגלית (בתירגומו של הרולד שימל), וחבל שלא הזכרתי יותר את הקשר עם משפחת ראב של אלכס, אבל אולי מוטב כך. קשה לי לדבר אנגלית, כי אני אומר בה תמיד רבע ממה שיש לי לומר, וזה מרגיז אותי מפני שאני חושב כל הזמן בעברית ואיני מוצא מיד מילים אנגליות מתאימות. אולי הקשיים שלי נובעים מעודף יכולת ביטוי בעברית? אילו ידעתי פחות עברית, היו לי פחות מילים לוותר עליהן כאשר הייתי עובר לאנגלית.

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

In Another Petakh Tikvah

What remains of the Ben-Ezer family? The air in the place
Where their houses stood. A smell of blossom in groves which are not
Theirs. A legacy of a hundred years khamsin in veins
Of their descendents. A canopy of clouds each winter upon a first furrow
In another Petakh-Tikva .A Founders Street on Cemetery
Hill. Grains of sand which were pavement to their steps
In land of khorzarzur. Mud their feet kneaded in Bakhariah
Grove. Early harvest which was picked in it with the Yarkon
Of their heart. Hoofs of their horses in Milebess land Void
Of the well they dug in the Kassar holding. Seventy-eight prayers
They murmured in the Tayan estate. Echoes of their rifle-shots
In soil of Abu-Kishk. Wheels of their carriage
In land of Mir. Their Eastren-corner in the Great Synagogue
Wild daffodil they saw in the swamp. Scent of jasmine which their hands touched.
Their Magyar blood. Crease of their forhead which browned in the sun. Roots of trees
They planted and their crest bows in wind. Their gentle nature, their stubborn heart.
Malaria. Their straight-dealing. Crumbs of love in the dirt paths.
A small settelemnt of tombstones in shade of groves. "God
Full of Compassion" of farmers. The family Raab of
Memories. Ehud Ben-Ezer of Word.

היה קצת מוזר לקרוא את השיר בסביבה ובמסיבה הזו, ובשתי השפות. אבל לפחות היתה זו חבורה אותנטית של עובדי-אדמה ישראליים, לא של יורדים.
אלכס נראה נרגש מאוד. למן הבוקר ליווה אותם במשתלות אחדות באיזור, כולן של יהודים. בתום הערב, תוך כדי שחלקם גם שחו בבריכה, בתחתונים, כי לא הביאו עימם בגדי-ים לסיור היומי – נפרדו מאלכס במיטבח, בנאומים מאולתרים באנגלית דומה לשלי, ובהרבה תודות. ביקור הקבוצה הישראלית, כולו על חשבון המארחים, הוא פרי יוזמתו של אלכס, שהקים לשם כך גוף יוזם בעלי משתלות וחממות יהודיים מפלורדיה ומקליפורניה.
עזרנו להוריד מהשולחנות ולסדר את הכול, ומאוחר יותר שחיתי עם אלכס בבריכה, שוחחנו מעט על רשמי הישראלים – הצורך שלהם להתחרות בהולנדים מבחינת רמת האריזה (שאלכס סבור שהיא יקרה ומהודרת מדי בישראל), ודעתם על שיטתו להשקיע בהדרגה – והלכנו לישון. ניסיתי לקלוט בחדר, מחדשות הטלוויזיה, משהו על ישראל, אך לא נאמר כמעט כלום.

*
עדיין יום רביעי, ה-22.5. ארוחת-בוקר בבית-האחוזה, עם ג'נין. תפריט כאתמול, בתוספת גבינת קוטג'. ג'נין שאלה אותי ביום הקודם מה עוד אני נוהג לאכול בבוקר, והזכרתי גבינה זאת. לאחר הארוחה עלינו, יהודית ואני, למכונית האולדסמוביל המהודרת, לנסוע לאפקוט. זו המכונית שבה הביא אותנו אלכס מסנט פיטרסבורג ביץ'.
יצאנו משדרת הדקלים המתעקלת, מוקפת כרי הדשא, אל הכביש. יהודית התרווחה על מקומה, ולפתע החלה צונחת לאחור משענת המושב שלה. היא עצרה בצד הדרך, עדיין על גבול החווה, ושנינו לא הצלחנו להעלות את המשענת. מסתבר שלחצנו רק על הכפתורים לצידנו, הקבועים בדלת. היה עלינו לחזור לחווה, וג'נין, שהופתעה לראותנו שבים כה מהר – הורתה ליהודית היכן ללחוץ על כפתור כדי שהמושב יחזור ממצב מיטה למצב ישיבה.
נסענו בדרך 46, ומשם להַי-וֵי I4, זו האוטוסטראדה שחוצה את פלורידה מטמפה דרך אורלנדו ועד לחוף המזרחי. יהודית לא היתה בטוחה תחילה שאנחנו בכיוון הנכון, וגם לי הכיוון נראה מוזר, כי בבואנו לראשונה לחווה לא שמתי לב שעברנו מתחת לאוטוסטראדה, שמאלה, לצפון, זאת שעה שלי היה נדמה שאנו ממשיכים לנסוע ימינה, דרומה, בכיוון שבו ירדנו תחילה מהכביש הראשי.
עצרנו במקום-מנוחה לנהגים, שם הרגיע נהג משאית-ענק את יהודית, שהיא בדרך הנכונה. אני עוד קודם לכן ראיתי כתובת גדולה על קיר, בצד הדרך – "Jesus Christ is Lord" שאותה זכרתי מנסיעתנו בדרך זו לפני יומיים.
אמרתי ליהודית: "זו הוכחה שאנחנו בכיוון הנכון."
אך היא טענה שכתובות כאלה יש ודאי בכל מקום, ואינן סימן.
בהמשך הדרך עברנו על פני בריכה לבנה לאגירת מים שהתנוססה בראש מגדל גבוה, בעלת צורה אליפטית, שגם אותה זכרתי, וכך הייתי בטוח שאיננו טועים.
לאחר כשעה נסיעה חלפנו על פני אורלנדו והגענו לאפקוט. קנינו כרטיס ליום אחד, שעולה כ-32 דולר לאיש, ונכנסנו. האורחים הישראלים של אלכס, שכבר ביקרו באפקוט, יעצו לנו שלא להיעצר בתורים הארוכים לביתנים הקרובים לכניסה אלא ללכת קדימה, למקומות שבהם התורים עדיין קצרים יותר.כך עשינו.
אפקוט מחולקת לשני אזורים עיקריים. מהכניסה עד לאגם המלאכותי – ביתני תצוגה שרובם ניבנו בשיתוף חברות תעשייתיות גדולות, כל ביתן מוקדם לנושא. מצידו השני של האגם, בחצי עיגול – ביתני ארצות שונות ובמרכז הביתן האמריקאי, הגדול ביותר. ביתני הארצות מכילים תצוגות ותערוכות, שלל חנויות, מסעדות, מופעים ומיצגים מיוחדים, וניתן לבלות בהם שעה קלה באווירה אופיינית לארץ.
התחלנו בביקור בביתנים של עולם האנרגיה, התנועה ואופקים (תרגום עברי לשמותיהם). ירדנו בסירה על פני האגם, והגענו לביתן היפני. משם חזרנו לביתן הצרפתי. השעה היתה כבר 13.00. ישבנו בקפה דמוי פריסאי, ואכלנו קרפ עם גלידה, וקפה. משם יצאנו וחלפנו שוב על פני הביתן היפני (אצל המרוקאי לא התעכבנו, המזרח ניראה לנו מוכר), שבו רקדו שלוש גראציות יפאניות, בליוויית תופים. יהודית קנתה לעצמה בחנות חולצת קימונו. נכנסנו לביתן האמריקאי, שבו שרה מקהלה בלבוש דרומי של אנשי אחוזה את "גלורי, גלורי הללויה" בחשיבות של הימנון לאומי-דתי, ובקולות יפים מאוד. לא המשכנו פנימה אלא יצאנו ועברנו על פני הביתנים האיטלקי, הגרמני, הסיני (מתברר שהחסרנו את הסרט המוצג בו, שנחשב לאחד מפלאי אפקוט), הנורווגי, והגענו למקסיקאי. שם ירדנו לשוק לילי על רקע תפאורה יפהפייה של מקדש על הר גבוה, והר געש, ולקחנו טיול בסירות, השטות במים על מישטח-גלגליות, ומעבירות אותך על פני היסטוריה מומחזת של מכסיקו, בבובות ובמוסיקה.
לאחר שיצאנו ביקרנו גם בביתנים העוסקים במסע אל הדימיון ובספינת-חלל ארץ – והחלטנו שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו, התורים בחוץ מתארכים, לעיתים יורד גשם טרופי כבד, הזמן מתקצר, ובכל מקום התצוגות דומות: מתחילים מהאדם הקדמון ומסיימים בספינות החלל.
יצאנו מאפקוט. עלינו לתחנת המונורייל ונסענו ברכבת העילית, תמורת תוספת תשלום, לעבר דיסניוורלד, אך מבלי להיכנס לשם, כשאנו חולפים בבטנו של המלון המפורסם שבדרך. חזרנו, נכנסנו שוב לאפקוט, לשתות קפה, יצאנו בשנית וחזרנו במכונית לחווה של אלכס.

הגענו ב-19.30, התרחצנו, והספקנו לארוחת-הערב שהכינה ג'נין. אך לפני שאתאר את הארוחה, סיכום הרשמים מאפקוט: כל העסק ניראה די דבילי, ומכוון כניראה לאמריקאים, ילדים כמבוגרים, שמימיהם לא היו מחוץ לארה"ב והשכלתם ממוצעת ביותר מינוס. כמעט כל תצוגה מתחילה באדם הנידרטאלי ומסתיימת בחיים בחלל. הקצב והאורות מעייפים. אפשר לקבל סחרחורת וכאב-ראש. הכל קורה ומתרחש מהר מדי, בשיטת הסרט-הנע. לא מעורר שום השראה ודימיון. עשרות אלפי אנשים מסתובבים, לבושים, בגלל החום, בצורה לא הכי אסתטית, לרוב בשורטס, עם ילדים רבים ואימהות מכוערות ושמנות בצורה בלתי-רגילה, חם, צפוף, ובחנויות הכל יקר למדי. זמן רב מתבזבז על עמידה בתורים ארוכים כדי לראות כל תצוגה. אפשר לבזבז יומיים רק על אפקוט, אם רוצים לראות את הכול.
התצוגה היחידה, מאלה שראינו, שהיו בה הומור ושובבות וקצת שאר רוח וחוש אמנותי – היתה המסע בסירות בביתן המכסיקני. אבל אולי החמצנו תצוגות דומות בביתנים הלאומיים האחרים. אם אפקוט היא למבוגרים, כפי שהמליצו לנו (ולדעתי גם היא לילדים בלבד) – אזיי דיסניוורלד הוא אולי לעוברים או לתינוקות. אך טוב שנסענו, אחרת היינו סבורים שהפסדנו מי-יודע-מה. מצד שני, אולי היטעו אותנו בעצה לראות את אפקוט, והיה עדיף להיות רק בדיסניוורלד. לא היתה לנו אפשרות לראות את שני המקומות ביום האחד שעמד לרשותנו. נחוצים לשם כך שניים-שלושה ימים לפחות.

חזרה לארוחת-הערב אצל ג'נין ואלכס, לאחר שובנו במכונית מאפקוט. מנה ראשונה הכינה ג'נין קניידאלאך עם פטרוזיליה במרק עוף צח, והוסיפה בצד לבחירתו של כל אחד, קליפות אפונה טרייה, שהיו מפתיעות וטעימות מאוד. נהגתי לאכול כמותן בתקופת הילדות, בפתח-תקווה, אך כיום קשה למצוא בחנויות הירקות תרמילי אפונה כה טריים, שהאפונים בהם עדיין מימיים למחצה, וניתן לאכול את הקליפה כשהיא טרייה, ללא בישול.
מנה עיקרית הגישה ג'נין צלי בשר, שהתברר שעשוי מבשר צבי מן הציד, והיה מבושל היטב ביין, ועימו תפוחי-אדמה צחים ושעועית במיץ עגבניות, סלט חסה. וכרגיל – פלטה גבינות לקינוח, וקפה בסוף.
בארוחה ולאחריה התפתחה שיחה ארוכה ביני לבין אלכס. נשארנו שנינו ליד השולחן. הוא המשיך לספר פרקים מקורות חייו: מדוע, לאחר המלחמה, כאשר היה בצרפת, לא עלה לישראל?
לדבריו, אחר המלחמה הגיע לצרפת, למד אגרונומיה והחל לעבוד באיזו עיר-שדה צרפתית. ב-1948 לא רצה לבוא לישראל להילחם, כי אמר לעצמו: "כאשר אני רציתי להילחם בגרמנים, היהודים בהונגריה התנגדו לכך, והמשפחה שלי הושמדה. עתה אני לא מוצא לנחוץ להילחם למען אותם יהודים."
אחרי המלחמה החליט לנתק כל קשר עם היהדות ועם העם היהודי, לבל יקרה לו שוב להימצא במצב שכזה, של קורבן.
אך מהסוכנות היהודית הגיעו אליו, בגלל מקצועו, וביקשו ממנו לבוא לכפר, ליד מרסיי, זה היה ב-1949, כדי לשמש שם מדריך לבני-נוער יהודים מצפון-אפריקה, שעברו הכשרה חקלאית בדרכם לישראל.
הוא היתנה זאת בכך שלא ייוודע כלל שהוא יהודי, ושישלמו לו על בסיס מקצועי גרידא. הם קיבלו זאת. בחווה, או בכפר, נמצאו גם איכרים צרפתים שגידלו חזירים. אלכס שיכנע אותם להפסיק זאת, כי בהכשרה היו גם צעירים דתיים.
יום אחד בא לבקר בחוות-ההכשרה עסקן של המזרחי עם אשתו. אלכס היה אמור להחזיר אותם לרכבת במכוניתו הקטנה. כאשר נפרד הזוג מהצעירים – הללו נפנפו בידיהם –"שלום, להתראות בישראל!" – והנה אלכס שומע את אשת העסקן אומרת מאחור לבעלה, בהונגרית, בחושבה שאלכס אינו מבין:
"אני מקווה שהשווארצעס האלה לא יגיעו אף פעם לישראל!"
אלכס קפא על מקומו. המקרה חיזק בו את ההתנכרות לישראל. אותה תקופה אף ניסה להתנגד למול את בנו הבכור, כי זכר מעמדים שבהם סימן המילה הבדיל בין חיים למוות, אך לבסוף הסכים, לבקשת אביה של ג'נין.
לאחר זמן לא רב קרא לו העסקן הדתי ואמר לו: "שמעתי שאתה חקלאי טוב וכי בחוות-ההכשרה אפשר לגדל חזירים. אנחנו מקבלים אבקת-חלב חינם מאונר"א. אני מציע שתתחיל לפטם בה גורי חזירים בחווה, ושנינו נתחלק בריווח!"
בתגובה הודיע לו אלכס שהוא מתפטר, ובכך סיים את יחסיו עם העם היהודי, וישראל, לתקופה ארוכה.

אביה של ג'נין היה חייט, והיא עבדה עימו בבית, כתופרת. היא היתה בת שבע-עשרה כאשר אלכס, המבוגר ממנה בשמונה שנים לערך, הכיר אותה ובחר בה, לדבריה, וניכר שההיזכרות מעוררת בה התרגשות גם כיום. אלכס בא אל הוריה והבטיח להם כי ידאג גם להם כל ימי חייהם. ג'נין אף נסעה אליו לבקרו בחוות ההכשרה, כאשר עבד שם.
הגיעה התקופה של מלחמת הודו-סין. המצב בצרפת קשה. הודיעו על קיצוב מצרכים. הסוכר חולק במנות קצובות. באלכס התעורר מישקע של זכרונות לא-רחוקים. הוא החליט כי אינו מוכן לחזור פעם נוספת על הסיפור של חיים בארץ הנמצאת במצב מלחמה. נתן גט לאירופה, ועזב עם משפחתו את צרפת לקנדה.
ליהדות ולישראל שב אלכס והתעורר רק לאחר מלחמת אוקטובר 1973, וכדבריו: "אם הערבי שאותו קברו חיים החיילים הישראלים יכול היה להתעורר ולקום מקברו ולדבר בטלוויזיה, דבר שלא היה קורה אצל שום צבא אחר בעולם – יכול גם אני, אלכס ראב, להתעורר ולחזור אל העם היהודי!"
השקפת העולם של אלכס מתמצית בסיפורו על הכומר ואלוהים:
בעיירה אחת בארה"ב חי כומר שהאמין מאוד באלוהים. יום אחד הציף שיטפון את העיירה. המים עלו. התושבים החלו בורחים במכוניותיהם, במים הגואים. כאשר עברו על פני הכנסייה, קראו לכומר: "בוא איתנו! אתה תטבע!"
אך הוא ניצב על מדרגות כנסייתו ואמר: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו. עכשיו התור שלו להציל אותי."
השיטפון גבר, המים עלו. הכבאים, שפינו את אחרוני התושבים כבר בסירות, קראו אל הכומר, שעלה לגג הכנסייה: "בוא איתנו, אתה תיטבע!"
השיב הכומר: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו. עכשיו התור שלו להציל אותי."
המים המשיכו לגאות. הכומר טיפס ועלה לצריח הכנסייה. הגיע הליקופטר ובו שוטרים שקראו אליו: "בוא איתנו! אתה תטבע!"
חזר הכומר על דבריו: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו, עכשיו התור שלו להציל אותי!"
לפתע בא גל גדול, סחף את הכומר מקצה הצריח והטביע אותו. כאשר הגיע הכומר לשמיים, התייצב בפני אלוהים וטען: "ריבונו-של-עולם, ככה מתנהגים? כל השנים עבדתי אותך והאמנתי בך, וכאשר הגיע תורך להציל אותי – עזבת אותי והנחת לי למות!"
השיב לו אלוהים: "מה אתה בא אלי בטענות? שלחתי מכונית לפנות אותך, לא רצית. שלחתי סירה, לא רצית. שלחתי אפילו הליקופטר, גם כן לא רצית. אז מה עוד רצית שאעשה?"

*
את בוקר יום רביעי, ה-23.5, בילינו, לאחר הארוחה הרגילה, עם אלכס וג'נין בסיור נוסף במשתלות של החווה, בעיקר בחלקה הניסיונית של הוורדים, שסוגים אחדים מהם מתכוון אלכס להעביר לגידול גם בישראל. ערוגות ורדים מיוחדות ביופיין, ולחלק מהפרחים יש ריח בושם נהדר, ועלים קטיפתיים וחושניים. הצטלמנו הרבה למזכרת. היה חם. חזרנו לבית האחוזה ועוד הספקנו לקפוץ להתרענן בבריכה לפני שנפרדנו מג'נין ויצאנו עם אלכס לנמל התעופה של אורלנדו, לטיסת דלתא 334 ב-12.25 לניו-יורק. אלכס וג'נין היו מוכנים שנישאר אצלם עוד ימים אחדים, לדברי אלכס ניו-יורק אינה מעניינת ואין מה לראות בה. ניכרה בו גאוות הפארמר, החקלאי, שבז לעיר הגדולה.
נמל-התעופה באורלנדו מזכיר במיבנה שלו את נמל טאמפה, ואולם מהיותו נתון בשיפוצים כבדים, הוא פחות מרשים ונוח.

[אתמול נמסר לנו שאלכס ראב ביקש שלא להיקבר אלא שגופתו תישרף ותהיה לאפר כפי ששרפו הנאצים את הוריו].