זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 23

אורית'לה היתה ילדה עירונית מאוד וקשה היה לה להירדם בלילות. היתה שוכבת שעות ארוכות במיטתה, ובייחוד מאז הנפילה, ומציקה לרמי ולאיה: פִּיפי, פטל, לרדת, טלוויזיה, טלא-פלא (דווקא מאוחר בלילה). ולפעמים היתה יורדת מהמיטה ומתרוצצת בכל הדירה כשהיא מרקדת ומנפנפת בידיים כמו זבוב טורדן או הליקופטר קטן, ומעירה גם את יובלי שמקפץ במיטתו ובוכה או פורש ידיים לרוץ אחריה.
רמי היה נוהג לומר לה: "רִית'לה, לפני שאת נרדמת נסי לעצום את העיניים שלך ולחשוב על כל מיני דברים נעימים, טיול במכונית, גלידה, ים, חלווה, בוטנים, ארטיק, סבתות מביאות מתנות, ולא-לאט, בחצי-חלום, תירדמי עם יופי של מחשבות ותמשיכי לחלום אותם גם כשתישני."
רמי היה קשור באופן מטורף לאורית'לה ויובלי. אהב והרביץ ופייס והתערב בכל דבר. ואילו איה מצאה תמיד חסרונות בגישתו לילדים. "ילדים צריכים דמות-אב!" – היתה אומרת לו בבוז, "אחרת הם יגדלו מופרעים והומואים קטנים!"

*
לילה אחד, לפני שאורית'לה נרדמה, בא אליה בחצי-חלום איש זקן גבוה לבוש שמלה וסנדלים.
"אורית," אמר והיכה במקל-העץ הגדול שלו על רצפת-החדר, "את יודעת מי אני?"
"בטח," אמרה לו כשהיא מתאמצת לעצום חזק את עיניה, "אתה אליהו הנביא!"
"תתביישי לך ילדה עבריה!" אמר האיש. "אני הוצאתי את בני-ישראל ממצרים ואַת לא יודעת מי אני?"
"סאדאת?" קפצה אורית'לה בשמחה וכמעט כבר רצתה לפקוח את עיניה. היא ראתה בטלוויזיה את ביקור סאדאת בירושלים. רמי לקח יום חופש וישב כל היום בבית איתה ועם יובלי, ואיה הסתובבה וצרחה ששלושה פאראזיטים כמותם יורידו אותה ביגון שאולה.
"מי זה סאדאת?" שאל האיש הגבוה.
"בגין!" השיבה. וכשראתה שהאיש מתכעס, המשיכה וניסתה –
"פרעה, פיראמידות, פיראמידות..."
"פיתוֹם ורעמסס!" אמר לה האיש. "עכשיו את יודעת מי אני?"
"פוטיפר?"
"אוּאוּאוך..."
"אפיקומן? אסואן? ויצמן... מינה-האוּס?"
אז האיש התרגז נורא והרים את המקל שלו והקיש בו הקשת-מריבה אחת ויחידה ואמר: "מינה, מינה, מי זה מינה? – ימין אדונַי! – אורית, אם תמשיכי להרגיז אותי ככה – אני אכה כאן ברצפה עד שיצאו מים מן הסלע!"
"משה! משה!" צעקה אורית'לה בשמחה. "היכה על סלע, וַיֵצאוּ ממנו..."
"קראת לי?" נכנס רמי לחדר ושאל.
אורית'לה שכבה בעיניים עצומות ושתקה, חיוך על פניה. לפי הכפכפים היתה שומעת תמיד בדיוק באיזה חדר נמצא אבא. ואילו אימא הולכת בשקט בנעלי-בית רכות עם סוליות-גומי, ולפעמים היא באה ומציצה מעבר לגבֵּך ותופסת אותךְ כשאת עסוקה במשהו אסור, וצועקת, ולפעמים מרביצה. וכדאי לבכות, גם אם לא כואב. וכשכואב באמת, אז דווקא, לשתוק.
רמי השתדל לצאת מהחדר בזהירות, על קצות אצבעותיו, ומבלי שהכפכפים ישמיעו רעש, כבהיכנסו.
"משה רבנו היה כאן אצלי בחדר, אני לא ישינה!" הכריזה פתאום אורית'לה. "הֵביא את השלום, ממצרים, עם מצות וצנון ובולים."
"איזה שלום?" עצר רמי ושאל.
"אמר שלום לַמצרִים ויצא, עם כל היהודים והצנון והדגלים במטוס בואינג. והשאיר לסאדאת את ארבע הקושיות והצפרדעים והקניידאלאך והאפיקומנים..."
"מה קורה שם?" קראה איה, עצבנית וחסרת-סבלנות, מחדר-השינה. "הילדה כבר צריכה לישון. היא תעיר את יובלי."
"ותיבת-הגומא!"
"הילדה מבולבלת לגמרי," אמר רמי, "היא מסתכלת יותר מדי בטלוויזיה והדברים משפיעים עליה. כל מיני שיגעונות כאלה. לילה טוב, אורית'לה."
אז התעורר גם יובלי וישב חצי-המום במיטתו ושאל:
"דודה סֶנִפְצעה כבר הבריאה?"
"איפה?"
"בטיֶיוויזיה!"
"כן, כן. די, לילה טוב, לישון." עטף רמי היטב את שניהם בשמיכותיהם ויצא מהחדר כשהוא ממשיך איזו שיחה שהחל בה קודם עם איה: "תשמעי, בארץ הזאת, יַעַנִי יש רק סופר רציני אחד – קישון."
"די, בוא כבר למיטה ותפסיק להתפלסף," אמרה איה, קצרת-רוח.

רק יצא רמי ופתאום, מי זה עומד במקום משה רבנו, לבוש בחליפת-פסים ועניבה ומשקפיים, גבוה ומזיע-קצת ופני שחומים ושפמו צר –
סאדאת!
הוא בכבודו ובעצמו, ושואל את אורית'לה:
"ילדה עבריה, אֶת ארבע הקושיות את כבר יודעת?"
"בטח," עונה אורית'לה, טיפה מפחדת וטים-טיפה חצופה, והיא עומדת ושרה בחופשיות כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי:
"שבכל השנים אין לנו שלום אפילו יום אחד, אפילו יום אחד, השנה הזאת, השנה הזאת, כו-לה ש-לום! השנה הזאת השנה הזאת כול-לה ש-שלום!"
וסאדאת, שבחצי-חלום של אורית'לה כבר יודע עברית, מוחא כפיים ואומר לה:
"אני מזמין אותך לשוט על הנילוס בתיבת-הגומא, ולטוס מעל פיתום ורעמסס בהליקופטר ולראות את הפיראמידות ואת חרטומי-מצרים חותמים חוזה-שלום עם משה רבנו בעתיקות ואת הסנה בוער ארבעים שנה במידבר סנטה קתרינה."
"מה, אתה מכיר אותו?" שואלת אורית'לה קצת מבולבלת.
"בטח," אומר סאדאת. "משה, פרעה, וייצמן ואני חברים מצויינים. הופכים מקלות לנחשים, מוציאים מים מן הסלע, עושים קונצים כל הימים."
"אני מצטערת מאוד שאין לי קצת מיץ-פירות מאנגו ודבש לכבד אותך," מתנצלת אורית'לה.
"אין דבר." אמר סאדאת. "אני אוכל רק פעם אחת ביום." ומוציא מכיס-החליפה שעל ליבו מצה גדולה ולבנה ומתחיל לכרסם אותה כמו קנה-סוכר, ופירורים נושרים מהפה שלו. ופתאום נכנס בגין לועס אוזן-המן ומבשר לו: "אליהו הנביא קורא לנו למסיבת עיתונאים יד-ושם עם איימי קארטר בטלוויזיה טֶלֶא-פלא קישקשתא."
ושניהם יצאו מחובקים. וטלא-פלא שירבב את הראש מבעד לחלון פנימה לחדר כשהוא לועס מצה והפירורים נושרים כמו שלג בטלוויזיה, ואמר:
"לילה טוב."
"לילה טוב, טֶלֶא."
"על מה את חולמת, אורית'לה?"
"על סבתות מביאות מתנות ולוקחות את יובלי לטייל רחוק-רחוק לַיְאור השליכוהו סואץ ומצה."

המשך יבוא