מתוך "ימים של לענה ודבש"

עם עובד, 1998

מתל-אביב, בנובמבר-דצמבר 1938, [אסתר] לחברתה יוכבד בת מרים, כאשר אסתר עומדת לעבור לדירה בשדרות ח"ן:

רק אמש נודע לי על-ידי יעקב רבינוביץ שהינך חולה, וחולה ממש – מדוע לא הודעת מה – הרי ידוע לך שהייתי ודאי מסדרת אותך ומונעת ממך כמה אי-נעימות; אני נמצאת בחדר אחד אלולא זאת הייתי לוקחת את מריסה אלי. אני מקווה שתקבלי את הדבר בקלות והכל יעבור בשלום – בעוד חודש בערך אעבור לדירתי החדשה בשדרות ח"ן, ועלייך לבוא אלי לבלות עימי ימים מיספר. ("גנזים" 1/77166).

לימים אני פוגש את מריאסה והיא מספרת לי:

אימא באה ארצה עם שני ילדים, ללא בעל. גרנו שלושתנו בחדר. אימא ואני ישנו במיטה אחת, וזוזיק אחי, שהיה בן שמונה חודשים, ישן במיטת ילדים. זוזיק נולד בפאריס. אני נולדתי בלנינגראד. באנו בסוף 1929, בתקופת המאורעות. האונייה לא יכלה לעגון ביפו. נסענו לאלכסנדריה הלוך וחזור במשך עשרה ימים. הייתי אז בת ארבע וחצי. לא היה קל. כשהגענו ארצה היינו עניים מאוד.

אסתר ראב היתה נכנסת, פורצת אלינו: "בת מרים, חזרתי!" – בדרך-כלל מפאריס, היא היתה נוסעת הרבה ומספרת על נסיעותיה. היו לה עיניים ירוקות והיתה צוחקת המון והיה לה קול רם... שמחת חיים כזו... אני זוכרת ירוק. העיניים הירוקות שלה הזכירו לי תמיד חתול. היא היתה כולה מין חתולה כזו, מאוד סקסית במובן שעכשיו אני מבינה טוב יותר. היו לה תווי פנים גסים קצת אבל כפות רגליים יפות, דקות וארוכות, והקרסוליים מאוד דקים. תיראה מה שילדה זוכרת. היא גם היתה לבושה באופן לא רגיל, לעומת הרקע שמסביב. כולנו היינו נורא עניים.

כשאתה אומר אסתר ראב אני רואה לפניי הרבה שמש וצבעים חיים... היא היתה גבוהה... גבוהה מבת-מרים, שהיתה קטנה ורזה... אסתר ראב זה כמו שמש חמימה כזו, היה לה קול מגוון, קצת עי"ן וחי"ת... אני כל כך קשורה אליה בריח ובצבע.

אני לא יודעת איזו ידידות היתה בינה לבין בת-מרים. הן היו נשים שונות מאוד זו מזו. הן היו מדברות. אסתר, כשהיתה חוזרת מנסיעות, היתה מספרת לה. אסתר היתה באה תמיד חופשיה כזו, הולכת מתי שהיא רוצה, נכנסת מתי שהיא רוצה, לא היו לה ילדים, כאשר היכרנו אותה גם לא היה לה בעל.

לפעמים היתה לוקחת אותי אליה לביתה, בית גדול ועצום עם המון חדרים, וילה, לעומת החדר שלנו... וראו את הים מהבית, והרצפה היתה קרה. מדוע אני זוכרת שהרצפה היתה קרה? כי הייתי יושבת עליה ומשחקת. אני זוכרת את עצמי לבד בבית הגדול של אסתר ראב עם הרצפה הקרה והנעימה והיה לי טוב שמה. לא שעברתי לגור אצלה. הייתי רק באה לשם.

היתה גם גינה שבה אהבתי לשחק, ושם גם נפלתי, בהיותי בת שמונה, ומאז יש לי אותה ברך חולה. ליד הבית היתה גדר קטנה, בנוייה מאבני ירושלים, ואני עליתי עליה, וקפצתי...

אסתר מאוד אהבה אותי. כשאימא היתה צריכה ללכת עם זוזיק או לעניין אחר, הרבה פעמים אסתר היתה משמשת כבייבי-סיטר שלי. כשרחל המשוררת נפטרה הייתי חולה באבעבועות-רוח. אימא לא ידעה מה לעשות איתי והביאה אותי לאסתר שתטפל בי. אני בטוחה שאסתר לא הלכה ללווייה של רחל כי אימא הלכה ללווייה והשאירה אותי אצל אסתר.

מדוע אני אומרת שסיפור ההיכרות נמשך הרבה שנים? מפני שהתחלתי לקרוא בביתה של אסתר. היתה לה ספריה והיו שם כל כתבי ברדיצ'בסקי בכריכות נייר חומות, דקות, וקראתי הכול, ובייחוד השפיע עליי ספרו "מרים".

פעם, לפני שנסעה לפאריס, שאלה אותי: "מה את רוצה שאביא לך?"

אמרתי: "בובה."

ואכן בשובה הביאה לי בובה גדולה, שחורה, ואהבתי אותה מאוד. כל ערב הייתי משכיבה אותה לישון, והיה אסור לי להוציא אותה החוצה. גרנו בפינת הרחובות שלום עליכם והירקון, היתה שם חצר עגולה, והיינו רצים בה כל הזמן. יום אחד הוצאתי את הבובה מהבית והשארתי בחצר. רצתי עם כולם. כשחזרתי, הבובה לא היתה. נורא-נורא היה עצוב לי שגנבו אותה, כל כך בכיתי שהיה צורך להביא את אסתר כדי לנחם אותי.

הייתי הולכת הרבה עם אימא ל"בית האדום" של אסתר. תמיד היו שם אנשים, מסיבות. בתור ילדה אני זוכרת שם הרבה חום... אסתר היתה כל כך קורנת חום, וצחוק, והעיניים מחייכות כעיני חתול ירוקות. היא היתה מאוד טובה אליי, מאוד. כאשר היכרתי אותה כבר היתה לבד בבית. כשהייתי רואה ברחוב את הגברת אלואיל, בתו של בוגרשוב, תמיד כעסתי עליה, שלקחה את הבעל של אסתר...