לפני כמה שנים טענה לעומתי סטודנטית ערבייה-מוסלמית שהיא יכולה להוכיח את קיומו של אללה – (אלוהים הערבי-מוסלמי).
"איך?" שאלתי אותה.
"פשוט מאד," היא הסבירה, "ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו היא השפה הערבית הצחה והנפלאה שלו, ששום בן אדם פשוט לא יכול לכתוב כמותה, אפילו למדתי זאת בתיכון," היא הדגישה, "וזו ההוכחה לקיומו של אללה."
(כידוע הקוראן משקף תמיד את האינטרסים הכלכליים, והאישיותיים הפרטיים של מוחמד, למשל, רק הוא קיבל מאללה את הרשות לקחת מיספר בלתי מוגבל של נשים ולא רק ארבע. לכן המסורת המוסלמית מדגישה שמוחמד היה אנאלפבית. זו אמורה להיות ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו, ולא ע"י מוחמד).
"אהה, מעניין," אמרתי לה, "עשי ניסוי. קחי את סיפור העקידה שנכתב ע"י יהודי פשוט, ואותו סיפור שנכתב למעלה מאלף שנה אחריו, ע"י אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) עצמו. בדקי את הטקסט, מי כותב משובח יותר? מי כותב בשפה יפה יותר, יהודי פשוט או אלוהים הערבי-מוסלמי-אללה? והאם אפשר מהטקסט הזה להוכיח את קיומו של אללה..."
הנה לפניכם שני הטקסטים:
בראשית כ"ב
א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. 

קוראן סורה 37 "הערוכים": (תרגום רובין)
99 אמר (אברהם), הָלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחֵני. 100 ריבּוני, הענק לי בן אשר יהיה בישָרים. 101 אז בישרנו לו על בן שקול דעת. 102 כאשר גדל דיו למעשים עִמו, אמר, בנִי, ראיתי בשנתי כי עלַי להעלותךָ: קורבן. חֲשוב ורְאֵה מה דעתךָ. אמר, אבא, עשֵׂה כאשר צוּוית.
אם ירצה אלוהים, תמצא כי אני בעזי הרוח. 103 כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר (לרצון אלוהים), והוא השכיבו על פניו, 104 קראנו אליו, אברהם, 105 כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. 100 זהו הניסיון הברור. 107 פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, 108 והותרנו לו זֵכר בדורות הבאים: 109 בִּרְכת שלום על אברהם. 110 כך נגמול למיטיבים. 111 הוא היה בעבדינו המאמינים. 112 ובישרנו לו על יִצְחָק אשר יהיה נביא בישָרים. 113 בירכנו אותו ואת יצחק, ומזרעם יצאו מיטיבים, וגם אנשים אשר גרמו לעצמם עוול ברור.

לא אכנס לניתוח ספרותי של שני הטקסטים, אניח את זה לשיקול הדעת של הקוראים, אבל ברור לחלוטין שאין בטיב השפה של הטקסט שמיוחס אללה להוכיח את קיומו.
הטקסט העברי הוא כמובן מופת של כתיבת סיפור קצר. סיפור מתח מתחילתו ועד סופו, ואילו הטקסט הקוראני, הוא מעורפל ולא ברור.
למרות שבקוראן מופיע רק שמו של יצחק. התקשו הפרשנים המוסלמים ליחס את סיפור העקידה ליצחק המייצג את היהודים. לכן, מהמאה ה-11 שינו הפרשנים המוסלמים את ייחוס העקידה ליצחק, (כמקובל עד אז), והעבירו את דמות הנעקד מיצחק (ככתוב) לישמעאל. הפרשנות הזו שמניעיה הגזעניים ברורים התאפשרה עקב הערפול וחוסר הדיוק שבניסוח הטקסט בקוראן. (חוה לצרוס יפה, אסלם-יהדות, יהדות-איסלם, עמ' 31).
בעקבות האיסור שהטיל מוחמד על עיבור השנה, התאמת שנת הירח לשנה השמשית (במדבר לא היה צורך בהתאמת החגים לעונות השנה החקלאית) חל השנה החג המוסלמי לציון עקידת ישמעאל, עיד אל אדחא – חג הקורבן בו שוחטים ואוכלים כבשים ועגלים בדיוק ביום צום הכיפורים אותו קיבל מוחמד בתחילת דרכו אך ביטלו לאחר שנוכח שהיהודים אינם מכירים בו כנביא.
נקווה ששני החגים יעברו בשלום.

אבא של מאזן – בין פוט פטיש לגזענות אנטישמית
השבוע המשיך ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי-אנטישמי ד"ר אבא של מאזן, במסורת של אמירות גזעניות אנטישמיות והכריז (17.9.15): "מסגד הקצה (אל-אקסה בערבית) וכנסיית הקבר הם שלנו ולא ניתן ליהודים לטמא אותם עם הרגליים המטונפות שלהם".
ולא שהוא קיבל פתאום פוט פטיש לרגליים טמאות ומטונפות של יהודים, אצל אבא של מאזן זו אסטרטגיה בעלת מסורת ארוכה של אמירות גזעניות (אצלו ואצל קודמיו) כדי להלהיט את הרוחות נגד היהודים.
מאז תחילת הציונות הכריזו הערבים-המוסלמים בריש גלי שהמלחמה נגד היהודים היא בראש ובראשונה מלחמה דתית. המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני, (ידידו ושותפו להשמדת היהודים של היטלר) היה הראשון שניסה להלהיט את העולם המוסלמי כולו למלחמת קודש (ג'יהאד) נגד היהודים בסיסמה "מסגד הקצה (אל אקצה) בסכנה."
יורשו של המופתי, יאסר עראפאת, הלהיט גם כן את הרוחות למלחמה דתית בהכריזו: "לאל קודס (ירושלים) צועדים מיליון שהידים":
https://www.youtube.com/watch?v=zqFLNJEiclM&noredirect=1
את הסכם אוסלו עם היהודים השווה ערפאת ל"הודנה", חוזה שביתת נשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, במטרה להפר אותו כאשר יתחזק.
ודוק: ע"פ האיסלם ניתן לחתום "הודנה" עם הכופרים (היהודים) עד שירווח.
לאחר חתימת הסכם ה"הודנה", הכריז ערפאת על מלחמת ג'יהאד נגד היהודים שקיבלה את הכינוי "אינתיפדת הקצה" (אל אקצה). עראפאת ייסד ארגון רצח ג'יהאדיסטי, ונתן לו את הכינוי המוסלמי דתי: "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה (מסגד הקצה-אל-אקצא)", או "אירגון השהידים של הקצה") ומינה בראשו את פושע המלחמה, רוצח ההמונים, מרואן ברגותי. (כמה עצוב שחיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" מתנאה בהיותו חברו הטוב של ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו ממשיך לבקרו בכלא).
יורשו של ערפאת, ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי ד"ר אבא של מאזן, התחיל בכך שהצהיר ש"במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמתנו."
ודוק: לפי אבא של מאזן המדינה הפלשתינאית חייבת להיות "יודן-ריין".
המשיך בכך שהצהיר שהוא לעולם לא יכיר במדינת היהודים ויאבק תמיד להפיכתה לערבית-מוסלמית. ולבסוף החל להגדיר את היהודים "טמאים", והכריז גם הוא על מלחמה דתית נגד היהודים כאשר הוא שלח את המופתי של הפת"ח שאותו מינה, מוחמד חוסיין, להכריז ביום השנה ליסוד הפת"ח שבהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים.
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
כמובן שהחמאס, תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים, מכריזה מהיווסדה על כך שהמלחמה נגד היהודים היא מלחמה דתית (שמטרתה כנאמר באמנת החמאס סעיף 7) לחסל ע"פ תורת מוחמד את מדינת היהודים, ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה דתית.
בנקרולוג שפורסם ב"הארץ" 13.4.14 לזכרו של רון פונדק המנוח, שהיה מיוזמי הסכם אוסלו ויוזמת ג'נבה, הודגשה קביעתו הנחרצת: "אין מנהיג ערבי המעוניין להגיע לשלום עם ישראל יותר מאבא של מאזן."
ובכן, אם אבא של מאזן הקובע שהיהודים טמאים ושהכריז שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת היהודים, ולעולם ימשיך במאבק להפוך אותה למדינה ערבית-מוסלמית, הוא לפי בדיקת השטח של פונדק "הערבי בעל הרצון הגדול ביותר להגיע לשלום," הרי ברור שכרגע אין כלל סיכוי כזה.

ואלה שמות
מדי כמה חודשים מישהו מתקיף אותי על כך שאני מביא שמות מלאים של אנשים שעליהם אני כותב. פעם חסיד של "קדימה" תקף אותי על שאיני קורא למנהיגת "קדימה" בשם החיבה הילדותי "ציפי", אלא בשמה המלא ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר. פעם איש השומר הצעיר תקף אותי על שאני קורא למייסד התנועה שלו בשמו המלא מאיר ולד-יערי, ופעם פרופסור (שמתנאה בעצמו אך מסתיר את שמו המקורי בערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה) נפגע מכך שאני קורא בשמו המלא של הסופר עמוס קלויזנר-עוז. פעם מתרעמים עלי שאיני קורא לשרת התרבות בשם חיבה "מירי", אלא מרים סיבוני-רגב, ועל כך שבמקום שם החיבה "ביבי" קראתי לו בשם המלא בנימין-מיליקובסקי-נתניהו.
היות וכך לא ראיתי לנכון לשעמם את הקוראים ולומר שוב את כל מה שפרסמתי בעבר, ולכן שלחתי העתק מכמה תגובות שלי שפורסמו בעיתון בן עזר לעדי אמסטרדם באופן אישי.
עדיין איני מבין מה מפריע השם המלא לאנשים, כאשר במקום להתייחס לתוכן הם מתייחסים לשם.

פיליסטיניזם – בזכות מרים סיבוני רגב
בין תרבות מערבית אשכנזית
לתרבות מערבית-מוגרבית-ערבית-מרוקאית
שרת התרבות מרים סיבוני-רגב מתנאה ב"תרבותה" (יש אומרים בחוסר תרבותה) היא מתנאה בבורות בצ'כוב ומתנאה בבקיאות בשירי ג'ו עמאר וחוליו אגלסיאס. (מוזר אגב שאגלסיאס נחשב אצלה סמל לתרבות מוגרבית-מערבית-ערבית-מרוקאית).
אז ככה. שר הרווחה אינו צריך להיות מקרה סעד. שר הבריאות אינו צריך להיות חולה. שר החוץ אינו צריך להיות איש חוץ, שר המשטרה אינו צריך להיות גנב. מותר לשרת התרבות להיות בורה לחלוטין בתרבות המערבית הכללית (בלשונה האשכנזית) ולהיות בקיאה בתרבות המערבית-מוגרבית-ערבית-מרוקאית. (מגרב – מערב בערבית) שרת התרבות היא פקידה שעליה לחלק את הכספים שמעודדים תרבות.
עדיף בהרבה הפיליסטיניזם של מרים סיבוני-רגב על הפיליסטיניזם של יוסף שניידר-שריד. (שר "החינוך" לשעבר) שונא ישראל התומך ומעודד אנטישמים, שתקף אותה והציע להחליפה בעדי קאסר-קיסר.
כזכור יוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני) לא רק שאינו אוהב יותר את הארץ ("אני כבר לא אוהב אותך מולדת. את כבר לא הארץ שלי. מצידי את יכולה לזעוק או לשתוק – תעשי מה שאת רוצה – ארץ לא אהובה." "הארץ" 11.9.15) אלא הוא מאוכזב שלא מוטל חרם על ישראל ("הארץ" 11.14.14):
"רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."
מהכתוב לא ברור האם יוסף שניידר-שריד מחכה רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים? מכל מקום הוא מציע לפטר את סיבוני-רגב-המוגרבית-מערבית ולמנות במקומה את כותבת השירים הדרומית הקוראת לעצמה דווקא "מזרחית". (יאמן – תימן זה דרום ולא מזרח) עדי קאסר-קיסר.
(מעניין שלמרות היותה אנטי-אשכנזית עדי קאסר עיברתה את שמה לשם "אשכנזי" – "קיסר" על שם יוליוס קיסר, ואינה חוזרת למקור הערבי של שמה קאסר בערבית מבצר).
אז ככה, אפילו אם עדי קאסר-קיסר "הדרומית" (תימנית) הינה משוררת לאומית האם כפקידה היא יכולה לחלק את הכספים בצורה נאותה יותר מסיבוני-רגב המוגרבית-מערבית?
האמת היא יוסף שניידר-שריד אינו תומך בה בגלל אהדתו את הגזענות האנטי-אשכנזית של חבורת "הערס-פואטיקה" שהקימה, אלא בגלל דעותיהם האנטי-ציוניות.
לכן למרות הפיליסטיניות שלה עדיפה סיבוני-רגב הצודקת לחלוטין בכך שהיא מתנגדת לתת את כספי המדינה לגורמים השוללים את קיומה. (אם זו להקת תיאטרון או קבוצת כדורגל).
אגב, זו טעות לא לתת כספי סיוע לקבוצת סכנין. את הכסף של קטאר תומכת הטרור יש לחלט בכל מקרה לאוצר המדינה כמו כל שאר כספי הטרור. ובהקשר זה נעיר לתומכיו הערבים של ח"כ לשעבר המרגל הנוצרי למען החיזבאללה שברח מהארץ – עזמי בשארה, שהעניקו לו תעודת הוקרה: אם לגביכם בשארה הוא דמות מופת – לכו לקטאר בעקבותיו!

סקופ – הערבים במדינת היהודים מאושרים יותר מהיהודים
מה לא נכתב בעיתון "הארץ" על הגזענות, האפלייה ומדיניות האפרטהייד שנוקטת מדינת היהודים כלפי אזרחיה הערבים, והנה הפתעה. בסקר האושר שעשה העיתון בראש השנה ("הארץ" 11.9.15 עמ' 11) 68% מהערבים-המוסלמים מאושרים לעומת רק 64% מהיהודים. הנוצרים אגב מאושרים עוד יותר 71% ומעל כולם הדרוזים 86%.
מה אנחנו לומדים מכך?
שאין לסמוך על התקשורת!

הג'יהאדיסט מוחמד עלאן החל לאכול
בגיליון 1074 כתבנו על הג'יהאדיסט (איש הג'יהאד האיסלמי) מוחמד עלאן, שהוכרז ע"י הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), המנהיג של מה שנקרא על ידיו "גוש שלום", כגיבור, ותמכנו בהחלטת בג"צ לגביו.
כתבנו שהפתרון הפשוט לטפל בטרוריסטים ערבים-מוסלמים אסירים השובתים רעב הוא כדלקמן:
א. עם התחלת שביתת הרעב יש לומר להם תודה על שהם חוסכים את כספי משלמי המיסים.
ב. כשיאבדו את ההכרה ויגיעו לכדי נזק מוחי לעצמם יש לשחררם (כי אז לא יוכלו להזיק), ואם חלילה יתאוששו יש לאוסרם מחדש.
והנה באמת הג'יהדיסט שוחרר מבית החולים ונאסר מחדש. והנה גם התבשרנו שלמרות האיומים הוא הפסיק את הצום.
http://news.walla.co.il/item/2891006
במידה וימשיך יש להמשיך וללכת על פי אותו הנוהל.

סבנה – החלק החסר
אנטי ציונות במסווה של מחקר "האקספרימנט הציוני"
שחרור מטוס סבנה החטוף ב-1972 נחשב לאחד המבצעים המיתולוגיים של סיירת מטכ"ל.
בהקרנת הבכורה של הסרט "סבנה" בסינמטק תל אביב. לצד היוצרים והשחקנים, נכחו באולם גם גיבורי הסרט ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק וראש ממשלה נוסף ונשיא לשעבר, שמעון פרס. בסיום ההקרנה עלו השלושה לנאום בשבחיה של סיירת מטכ"ל וחשיבותה של המלחמה העקבית בטרור.
משה זונדר, תסריטאי הסרט מספר (בראיון לעיתון "הארץ" 8.9.15 בכותרת: "הסרט "סבנה" קורא תיגר על סיפור הגבורה של סיירת מטכ"ל"), שליבו נחמץ. "היה מאכזב מאוד לשמוע את מה שהם אמרו. הם דיברו אך ורק על הרוח הייחודית לסיירת מטכ"ל שעולה מהסרט, אבל לא אמרו מילה שקשורה להידברות ומשא ומתן עתידי עם הפלסטינים."
זונדר כמובן הבין שכדי לזכות בכסף מהסרט (וכבוד בחו"ל) עליו לנקוט בגישה פרו ערבית. לטענתו הבחירה שלו היתה במה שהוא קורא: "הדגשה של הנרטיב הדו ראשי: הישראלי והפלסטיני." קרי, להראות את הטרוריסטים הערבים כ"לוחמי חופש".
"בשלב הראשון, היינו צריכים להחליט מי הגיבור של הסיפור הזה," אומר במאי הסרט רני סער, והחלטנו שיש גיבורים מהצד הישראלי, אבל גם מהצד הפלסטיני. "אני באמת מאמין שאין טובים ורעים בשכונה הזאת שנקראת מדינת ישראל או פלסטין."
לכן הוא בנה את דמות ראש החולייה אבו סנינה כגיבור שהוא דמות חסרת אנושיות בתחילה, אך לקראת סיום הסרט דמות שמצליחה לעורר אמפתיה והזדהות. ודוק: המסקנה לצופה ע"פ הנרטיב שלו היא שטרוריסטים רוצחים אינם רעים! והיהודים אינם טובים, וראויים לרציחתם.
הסרט "סבנה" אומר זונדר, עם סרטים אחרים "ישרת בעתיד את חוקרי ההיסטוריה של האקספרימנט הציוני."
עם הגדרה כזו "האקספרימנט הציוני" – המשקפת השקפה פוליטית של הזדהות עם האוייב במטרה לעשות כסף בשוק הבין לאומי, אין תימה שיוצרי הסרט השמיטו את אחד הפרטים החשובים ביותר בפרשה: מי אירגן את מבצע החטיפה? זה כמובן לא התאים לנרטיב הפרו-ערבי שלהם.

משפחת סלאמה
מנאציזם לטרוריזם
מארגן מבצע החטיפה של מטוס סבנה
היה הטרוריסט הערבי-מוסלמי עלי חסן סלאמה (1940-1979).
עלי חסן סלאמה היה בנו של חסן סלאמה (1912-1948) שהיה מראשי הכנופיות הטרוריסטיות הערביות שפעלו נגד יהודים ובריטים בתקופת מאורעות 1936-1939. (באותן שנים היה אחראי גם לרציחת ערבים רבים).
לאחר דיכוי "המרד הערבי" ברח חסן סלאמה ביחד עם המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני לעיראק, והגיע איתו לגרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח סלאמה ע"י הנאצים למבצע "אטלס" – הרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את 160,000 יהודי תל אביב, על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו. באוקטובר 1944 לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו אך סלאמה, הצליח לברוח ושימש כ"קצין-מקשר" במסגרת צבא גרמניה הנאצית, במטה של רומל.
לאחר החלטת החלוקה, שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% – הגיע הזמן להשלים את המלאכה!
מוחמד אל חוסייני נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב- 30 בנובמבר 1947, בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור". ("מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי).
מפקדתו של סלאמה שכנה במבנה בית ספר לקצינים של צבא בריטניה, בסמוך לעיר רמלה ובאר יעקב, על יד מסילת הברזל בכניסה הצפון-מערבית לעיר. יחד עם עבד אל ג'באר שומארי, המפקד העיראקי של רמלה, הם התעללו בתושבי האזור, וביצעו תקיפות בדרכים שהובילו לירושלים. יחד עימם, במבנה שהיה שייך למועצה המוסלמית העליונה, שהו כ-100 חיילים עיראקיים.
בערב מבצע נחשון ב-5 באפריל 1948, הוחלט על תקיפת המפקדה ששימשה בסיס לפעולות במבצע הנקרא "חסל" על שם חסן סלאמה. כוח של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פשט על המבנה ותוך כדי קרב הניח מטעני נפץ שגרמו לקריסת שני שלישים ממנו. בפעולה נהרגו בין 14 ל-20 משוכני המבנה. חסן סלאמה עצמו לא נפגע, כי ביקר באותו לילה בחתונה בעיר לוד או אצל פילגשו ביפו, אבל יוקרתו בעיני האוכלוסייה המקומית וחייליו נפגעה וזה הקל על ביצוע מבצע נחשון, יום למחרת פיצוץ המפקדה. לכוח הפושט היו מיספר נפגעים קל בלבד. בעקבות הפשיטה העביר סלאמה את מרכז פעילותו לכפר יהודייה.
ב-31 במאי 1948 תקף חסן סלאמה בראש כוח משוריינים את כוח אצ"ל שכבש את ראש העין יום לפני כן, ואילץ אותו לסגת מראש העין. בהתקפה זאת נפצע סלאמה אנושות‏ ומת לאחר ימים ספורים.
בנו של הטרוריסט הערבי-המוסלמי-הנאצי, חסן סאלאמה, עלי חסן סלאמה, גדל לאחר מות אביו בהשגחתו של המופתי מוחמד אל חוסייני והלך בעקבות אביו. הוא הצטרף לפת"ח והפך עד מהרה למנהיגו של ארגון "ספטמבר השחור", שהיה זרוע מבצעית של הפת"ח, ושביצע את פעולת חטיפת מטוס סבנה.
יאסר ערפאת ראה בעלי חסן סלאמה בן, ולקח אותו תחת חסותו בתקווה שיהיה לימים ממשיך דרכו. הכינוי שניתן לו "הנסיך האדום" היה בשל ייחוסו המשפחתי וסגנון חייו הראוותני, ותאוותו לדם ולהרג‏.
לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972), נתנה ראש הממשלה גולדה מאיר הוראה לשירותי הביטחון הישראליים לחסל את חברי "ספטמבר השחור", ובראשם עלי חסן סלאמה‏.
במבצע "זעם האל" הרג "המוסד" בזה אחר זה את מנהיגי הארגון, באמצעים שונים כגון: פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה בבית מלון או ירי מטווח קצר. סלאמה הצליח פעם אחר פעם לחמוק מאנשי "המוסד". ב-21 ביולי 1973 ניסו לחסלו בנורבגיה, אך בשל טעות בזיהוי ירו למוות באחמד בושיקי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני‏, בעוד עלי חסן סלאמה כלל לא היה באזור‏. אירוע זה נודע כ"פרשת לילהאמר"‏.
המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979 בהוראת ראש המוסד, יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה, מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה חוסל בביירות, ב-22 בינואר אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי. סלאמה נסע במכונית שלוותה על ידי 16 מאבטחים שנפרסו בעוד שלוש מכוניות. 4 מאבטחים בכל מכונית, וסלאמה יושב במכונית השלישית. מכונית התופת של המוסד פרצה בדיוק למרכז השיירה, בין המכונית השנייה למכונית השלישית, שבה סלאמה ישב, ושם התפוצצה ופוצצה איתה את שתי המכוניות. בפיצוץ נהרגו גם ארבעה עוברי אורח וכן ארבעה שומרי ראשו של סלאמה‏. על-פי אחת הגרסאות מכונית התופת הופעלה באמצעות שלט-רחוק בידי סוכנת מוסד בריטית, אריקה צ'מברס, אשר שכרה דירה בקומה השמינית של בניין רב קומות הממוקם מול ביתו של סלאמה.
נ.ב. אין צורך לומר שיוצרי הסרט לא הזכירו גם במילה את הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, ואת ותפקידו בחטיפת המטוס. הוא הרי נחשב על ידיהם, בדיוק כמוחמד אל חוסייני, חסן סלאמה, ובנו עלי חסן סלאמה – "לוחמי חופש", הלוחמים נגד "האקספרימנט הציוני".

[עד כאן נעמן כהן]