בעיצומו של המאבק נגד נסיגה מהגולן, שודרה בערוץ הראשון, במסגרת התוכנית "מבט שני", כתבה גדולה על הגולן, שיצר מיכאל קרפין. קדימונים רבים שודרו בימים שקדמו לתוכנית. וכשראינו את התכנית – חשכו עינינו. תוכנית מרושעת, שקרית, מכוערת, שכל מטרתה לפגוע, להשמיץ וליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבק נגד הנסיגה.
הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. אחד מכללי עבודתי היה לא להתבכיין. לא להתעכב על "זה כתב ככה," "ההוא אמר ככה," אלא להתמקד בעשייה שלנו – לדאוג להיכנס לתקשורת, להביא את דברנו ומסרינו, ליזום – ועשינו זאת בהצלחה.
אולם על השידור הזה לא יכולתי להבליג. כתבתי מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, וביקשתי פגישה.
קירשנבאום נענה מיד, וכעבור זמן קצר נועדנו עימו בלשכתו בירושלים. בפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן, חבר הנהלת הוועד יהודה מאלי ואני.
ידענו שקירשנבאום הוא דעתן חד לשון, אינו נוהג להשמיע דברי חלקות שינעמו לבני שיחו, ושפוליטית – הוא אינו עימנו, בלשון המעטה. ציפינו לעימות חריף.
מיד בכניסתנו לפגישה, מוטי שבר את הקרח ביצירת אווירה נעימה ובלתי מכופתרת. הוא פתח בזיכרונות מהסרטת הכתבות המיתולוגיות שלו על הנשרים בגמלא, וסיפר על אהבתו הרבה את הטבע והנוף בגולן.
כשהגענו לנושא הדיון, הצגתי בפרטי פרטים את הסילופים, העיוותים, השקרים והדמגוגיה בכתבתו של קרפין. קירשנבאום הקשיב בדריכות. וכשסיימנו את דברינו, אמר: "אין לי מה לומר, אתם צודקים."
הוא אמר שכמנכ"ל הוא נושא באחריות, הוא ידאג להפיק לקחים והוא מבטיח לנו שהוא אישית ידאג שהדבר לא יחזור. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא גם הוציא לאחר מכן מכתב ברוח זו.
הוא שאל להרגשתנו באופן כללי בנוגע לאופן הסיקור של מאבקנו ב"קול ישראל" ובערוץ הראשון, ושמח לשמוע שבדרך כלל הסיקור הוגן ומקצועי.
אני זוכר את המפגש הזה מאוד לטובה.
בספר "שיחות עם מוטי קירשנבאום" אמר מוטי, שרבין ופרס התחרטו על שבחרו בו לתפקיד, כי לא עשה להם חיים קלים.
שעה בשבוע שאני חובב ספורט
בגיל 37 קיבל מוטי קירשנבאום את פרס ישראל, כבוד שאנשים זוכים לו בדרך כלל בשלהי הקריירה שלהם. ובדין הוא קיבל אותו – פרס ישראל הוא פרס לאיכות ומצוינות, ותרומתו האדירה של קירשנבאום לטלוויזיה ולתקשורת הישראלית בשנות השלושים לחייו, ובפרט בתוכנית "ניקוי ראש", כבר הצדיקה את מתן הפרס.
בגיל 59 פורסם ספרו של שייקה בן-פורת "שיחות עם מוטי קירשנבאום" – גם ספרים כאלה מוקדשים לרוב לאנשים אחרי פרישתם. ובעשור השמיני לחייו, כאשר קירשנבאום נהנה ממעמד זקן השבט, הוא עדיין היה פעיל, יצירתי וצעיר ברוחו.
בילדותי, תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי ביותר היתה "ניקוי ראש" ומאז ועד היום, דרך סרטי הטבע שלו, "לונדון וקירשנבאום", "זוהי סדום" ושאר פועלו, אני מעריך אותו מאוד.
איני חובב ספורט ואני ממעט מאוד לצפות ולהאזין לשידורי ספורט (אף שהם פופולריים מאוד בביתי). אולם אני מאזין בקביעות לתוכנית "בילוי נעים" בימי שישי בגל"צ. בפתח השעה השנייה, לאחר חדשות 10:00, שודרה בתוכנית פינת הספורט של מוטי קירשנבאום. הפינה הזאת היתה פשוט מרתקת, גם אותי, שכאמור איני מתעניין בנושא. הידענות, האירוניה, האכפתיות, השילוב בין רצינות תהומית להומור וסרקזם, המחייב את המאזין לדריכות – להבחין מתי הוא רציני, מתי הוא ציני ואיך הוא מערבב בין השניים, עשו את ההאזנה לפינה לחוויה מרתקת ומשובבת נפש.
שידור ציבורי בצל הרייטינג
קירשנבאום מונה למנכ"ל רשות השידור במקביל לפתיחת הערוץ המסחרי. הוא התייחס לנושא ב"שיחות עם מוטי קירשנבאום": "מהרגע שהתחילה הפגזה של הערוץ המסחרי עם שלושה זכיינים, ושלוש מערכות, וכולם נלחמים בערוץ הראשון עם מיטב הטכנולוגיות ועם מיטב האנשים שהם לקחו ממנו, הערוץ השני משך אליו חלק גדול מן הצופים. כבר אז הזהרתי את האנשים שלנו: אם ניגרר אחרי אופי השידורים של הערוץ השני ותוך המלחמה הזאת לא נצליח לשמור על אופי שונה, ועל דיפרנציאציה בינינו ובין הערוצים המסחריים, ערוץ שני והכבלים, בצדק יהיו שיטענו שאין מקום לערוץ הציבורי ואפשר להפריט את התדר שלו... השידור הציבורי עושה תוכניות שאינן בהכרח רודפות רייטינג, בצד תוכניות שכן פוזלות למכנים משותפים רחבים, כיוון שאנחנו גובים את האגרה מבית לבית. החוכמה היא לא לאפשר לתוכניות עתירות רייטינג לעצב את אופי הערוץ כולו. לכן, הציבורי עושה גם 'מר מאני' ו'קסטנר' ו'קו 300' וגם 'תקומה'. אתה יודע שיצאנו מן ההנחה ש'תקומה' לא תזכה ליותר מ-6 או 7 אחוזי צפייה? לא ידענו שנגיע ל-20 או 30 אחוזים. חשבנו שלאנשים אין כבר כוח לראות סדרה דוקומנטרית כזאת, כאשר בערוצים ממול קיימים פיתויים אחרים. איש מאיתנו לא צפה אחוזי צפייה כאלו.
"במעט הכסף שיש לנו, הדרך היחידה להשיג רלבנטיות, היא לעסוק בכל דבר שנוגע לחיים העכשוויים שלנו. יחד עם זה, השידור הציבורי צריך להתעסק בתרבות, בדרמה וגם בבידור, אם כי ברוב המקרים בתחום הבידור ויתרנו כי ידענו שבמשאבים שעומדים לרשותנו, אין לנו יכולת להתחרות עם ערוצים מסחריים."
דברים כל כך אקטואליים בימים אלה, שבהם השידור הציבורי נלחם על חייו.
עומד במבחן הזמן?
בראיון לתוכנית "כך היה" בערוץ הראשון, שקיים מוטי קירשנבאום לפני חודשים אחדים, הוא עמד על ההבדל בין ימי "ניקוי ראש" לימינו. לטענתו, בימי "ניקוי ראש" היה צורך באומץ כדי לעשות את מה שהיום הוא המובן מאליו. היום, אמר קירשנבאום, כל הפוליטיקאים רצים ומתחננים להשתתף בתוכניות הסאטירה. אז, הם פעלו בכל הכוח להוריד את התוכנית. כמעט בכל ישיבת ממשלה דיברו על "ניקוי ראש" והנושא עלה שוב ושוב בדיוני הכנסת.
ביום מותו של קירשנבאום, הוצגו בערוץ הראשון קטעים רבים מ"ניקוי ראש". צפיתי ושאלתי את עצמי האם הסאטירה עומדת במבחן הזמן?
אין לי תשובה חד משמעית לשאלה. קשה לי לשפוט זאת בעיניים של צעיר שלא חווה את התקופה. אני זכרתי כל אחד מן המערכונים שהוצגו ואף את הרקע שלהם. הייתי ילד באותה תקופה, אך מעורה מאוד בפוליטיקה, ו"ניקוי ראש" היתה התוכנית האהובה עליי. לא צריך להזדהות עם המסר הפוליטי ועם העמדות של התוכנית (לרוב הייתי ונשארתי נגד העמדות הללו), כדי להעריך את הכישרון האדיר ואת התרומה של התכנית לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית.
אחד המערכונים הציג דיון של ועדת העורכים המיתולוגית, כאשר בצד ישב ילד קטן עם רטייה על העין, רמז למשה דיין שזמן קצר קודם לכן החל לערוך עיתון יומי – "היום הזה" (שלא האריך ימים). המערכון הציג את ועדת העורכים כשליטים האמיתיים של המדינה, כדיקטטורים המזמינים את ראש הממשלה (רבין, בקדנציה הראשונה) למשפט. מעניין לראות איך הוצגה העיתונות הכתובה כמאפיה ימנית דיקטטורית, הנושאת לשווא את דגל חופש הביטוי, ומשתמשת בו לסתימת פיות ולמחיקת דעות הפוכות.
הטענה שמאחורי המערכון היא ממש העתק לטענות בימינו נגד "התקשורת השמאלנית", אם כי אני שומע טענות דומות גם משמאל, גם בימינו, על "התקשורת הימנית" ועל "השתלטות הדתיים על התקשורת"... (כמו במאמר שפרסם באותו בוקר ב"הארץ" רוגל אלפר).
ביטוי לעובדה שוועדת העורכים שייכת להיסטוריה הרחוקה, היה בכיתוביות – כאשר רבקה מיכאלי בדמותה של חנה זמר, עורכת "דבר", אמרה "חבריי העורכים", הכיתוב היה "האורחים"...
המערכון הזה והשיר שאחריו – "שלמה סכינאי", התייחסו לאמירות שהושמעו במחנה הימין נגד פרופ' שלמה אבינרי, שהוצג כ"תוקע סכין בגב האומה", לאחר שהביע עמדה חריגה באותה תקופה – תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. אותו אבינרי, שדבק עד היום בעמדות שהביע אז, הוא היום כמעט הסמן הימני ב"הארץ", בר פלוגתא ציוני של דבוקת שוקן.
מערכון אחר התפלמס עם מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה, שביקרו את התוכנית. היה זה במתכונת של תשובה למכתבי צופים. את הכותבת הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה הקטלנית של "הארץ", עליה כתב יהונתן גפן את "מי מפחד מגברת לוין") הם קטלו על הפלצנות והשימוש במילים גבוהות שהציבור אינו מבין, כדי להתהדר בהן. הכותב קריאל גרדוש, הוא הקריקטוריסט המיתולוגי דוש, שהיה באותם הימים מבקר הטלוויזיה של "מעריב", הירבה לתקוף את "הטלוויזיה השמאלנית" בכלל, ואת "ניקוי ראש" בפרט. באחת הביקורות, הוא תהה מדוע התכנית אינה אומרת דבר על מלחמת האזרחים בלבנון. במערכון, הם נענו למכתבו, והציגו טקסט ציני, המבטא שמחה על ההרג ההדדי בלבנון. על רקע המתרחש במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, היה זה בהחלט טקסט אקטואלי, אם כי היום אין מבקרי טלוויזיה מצד "ימין". ביקורת הטלוויזיה שבויה בידי הקיצוניים שבקיצוני ה"שמאל" (רוגל אלפר, רווית הכט ועוד). ביקורת ברוח זו מושמעת ברשתות החברתיות ובטוקבקים.
יהיה קשה לצופה, שלא חווה את התקופה, להבין את הפרודיה המעולה על הסדרה האמריקאית הפופולארית "הכול נשאר במשפחה". צריך להכיר את הדמויות, ארצ'י בנקר, אדית, גלוריה ומייק, כדי להבין עד כמה החיקוי מושלם. ובאשר לתכנים – גזענות כלפי ערבים קיימת גם היום, למרבה הצער, אבל עיקר המערכון עסק בגזענות כלפי ה"פרענקים". ובמובן הזה, אין ספק שאנו נמצאים היום במצב טוב לאין ערוך. הבעייה העדתית כבר כמעט שאינה קיימת. היא נפתרה בדרך הטבעית והיפה ביותר – דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין והמשפחה. רבים מאוד מן הילדים הנולדים היום אינם יכולים עוד להגדיר האם הם "אשכנזים" או "מזרחים", ובעוד דור לא יהיה ילד שיבין את השאלה האנכרוניסטית הזאת. הבעיה העדתית קיימת היום רק אצל קבוצות רדיקליות כמו "ערס פואטיקה", המנסים בכל כוחם להחיות אותה, כדי לעשות עליה קריירה.
ערב השידורים המיוחד לזכרו של מוטי קירשנבאום בערוץ הראשון (הילדים שלי העדיפו לצפות בערב השידורים המיוחד בערוץ עשר, שהתמקד בקירשנבאום של העשור האחרון) היה חווייה המערבת נוסטלגיה והנאה מהשידורים עם צער על לכתו של אחד מענקי התקשורת הישראלית.
יהי זכרו ברוך!
2. צרור הערות 27.9.15
* מי ילך אם לא אני? – "ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל: אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תישפט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט. ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי יילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."
יואל פלגי, "רוח גדולה באה".
מוקדש בהערכה לתא"ל (מיל') גל הירש.
* מינוי חיצוני – כל הסיבות שהצדיקו את מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה נכונות כעת, עם נפילת מינויו, בדיוק כפי שהיו קודם לכן. אדרבא, ההתנגדות במשטרה ושל פטרוניה – פורום הניצבים, רק אוששו שמשהו רקוב בממלכת המשטרה, ומחייב ניעור רציני, שאותו יכול להוביל רק אדם מחוץ למשטרה, שיזכה באמון הציבור.
ארדן חטף מכה קשה בעקבות פרשת הירש ותדמיתו נסדקה. אני שמח שלמרות זאת הוא עמד על דעתו, ומינה אדם מחוץ למערכת.
* סלל את הדרך – גל הירש אמר לנו שהוא רצה לשרת אותנו כמפכ"ל המשטרה והוא ישרת אותנו בדרך אחרת. בינתיים הוא כבר שירת אותנו בסלילת הדרך למינוי מפכ"ל חיצוני. המערכת המשטרתית המסואבת מחייבת ניעור רציני, וזאת לא יכול לעשות אדם שבא מתוכה. דווקא מהסיבה הזו, התארגן לובי חזק נגד מינוי חיצוני. הדרך לסכל בכל מחיר את המינוי, היה מסע רצח אופי, לינץ' ציבורי לגל הירש. זה הצליח, לטווח הקצר. מינויו של הירש סוכל. אולם היה זה ניצחון פירוס, כיוון שאי אפשר לחזור על התרגיל הזה. מי שסיכלו את מינויו של הירש התכוונו לסכל את הרעיון של מינוי חיצוני. אולם בדרך בה הם פעלו, הם יצרו מצב שבו המינוי יהיה חיצוני על אפם וחמתם. הם יתקשו מאוד לפעול נגד ר'.
* גזרו ושמרו – דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב של ספי רכלבסקי.
* הכישורים: אישה – יצחק הרצוג קרא לנתניהו למנות אישה למפכ"לית המשטרה. הוא לא נקב בשם מסוים. הוא לא הזכיר כישורים מסוימים, למעט היותה אישה. ונשאלת השאלה, מדוע הוא הדיח מהנהגת מפלגתו אישה, שלבטח עולה עליו בכמה מיספרים, בוודאי בכושר המנהיגות?
* על פי דרישתו של הרצוג – אילו נתניהו היה בוחר לתפקיד המפכ"לית את מירי רגב או את שרה נתניהו, האם הרצוג היה מברך אותו על כך שמילא את דרישתו במלואה?
* שקרן – אני יודע שקצת מוזר לצפות ממכחיש שואה לומר אמת, ובכל זאת, אני נדהם בכל פעם מחדש מדברי השקרן, אבו מאזן.
"נרטיב" השקר של השקרן: "גם ערפאת וגם אני עמדנו בכל סעיפי הסכם אוסלו מאז ועד היום. נתניהו מפר אותם באופן שיטתי ואם הוא ימשיך כך, אאלץ להפסיק לכבד את ההסכמים בדקדקנות. אני לא רוצה בזה, אך הוא לא משאיר לי הרבה אפשרויות."
והאמת: הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לערפאת ולמפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, איפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה.
בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות וממאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים היתה עליית רף הטרור, עובדה שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק, שנענתה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה" קבר סופית את ההסכם.
ובכל זאת, ישראל ממשיכה לכבד את הסכם אוסלו. עובדה – אבו מאזן הוא למעשה ראש מדינה.
* רוח צה"ל ב"צוק איתן" – בראיון לגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות" סיפר אל"מ ג', מפקד שייטת 13 (הקומנדו הימי), על פשיטה של השייטת ב"צוק איתן", להשמדת מתחם ירי רקטות ארוכות טווח בחוף סודנייה, שבה נפצעו ארבעה מלוחמיו. "זה סוג מבצע שאתה יוצא אליו ובראש שלך המחשבה שאתה בדרך לעצור את אותה רקטה שיכולה להגיע אליך הביתה. זה מבצע ברמות סיכון גבוהות. אפשר לשלוח מסוק שירסק שם את השכונה כולה, או להכניס את לוחמי השייטת. זו כבר שאלה של ערכים. אנחנו מעדיפים להיכנס פנימה, לסכן חיים, לחטוף אש ולא להרוג חפים מפשע. נכון, יש דרך קלה יותר, אבל אנחנו לא התחנכנו עליה."
זאת האמת על צה"ל ועל "צוק איתן". כך נוהג צה"ל, מול אוייב שהמטרה שלו היא פגיעה מקסימלית באזרחים ישראליים, והמסתתר מאחורי אזרחים וילדים פלשתינאים אותם הוא הופך למגן אנושי.
זאת האמת, להבדיל מהשקרים הנבזיים ועלילות הדם של תעמולת ההסתה נגד ישראל, אותה מובילים ארגוני פיגולים כמו "שוברים שתיקה", הממומנים בידי גורמים עוינים, כחלק מתעשיית השקרים של מערכת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.
ב"חומת מגן" הוביל ג' את כוח הפשיטה של השייטת בג'נין. בקרב הזה נפלו 13 חיילי צה"ל, רק בשל הבחירה להיכנס בכוחות רגליים, כדי להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחי אוייב. ובאופן ציני, דווקא הפעולה הזאת היתה יעד לעלילת דם נוראה נגד ישראל וצה"ל, עלילת "הטבח בג'נין", ששיאה בסרט "ג'נין ג'נין".
* ההאשמה החמורה: פגיעה במחנה – אפילו פעיל ה"שמאל" נפתלי רז יצא נגד המעשה הנקלה והבוגדני של אלון ליאל וחבר מרעיו, שפנו לממשלת ברזיל בקריאה לא לאשר את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל. לא, אל דאגה, הוא לא הוקיע את חוסר המוסריות שבמעשה (בניגוד להרצוג, לפיד ויחימוביץ' שבפירוש גינו את עצם המעשה הנפסד) אלא את השגיאה הטקטית במעשה, הפוגע ב"מחנה". כי מהי, בסופו של דבר, פגיעה במדינת ישראל, לעומת פגיעה ב"מחנה"? רז האשים אותם שהם "התייאשו מהדמוקרטיה, נהגו כתבוסתנים באנרכיה, עשו מעשה לא חכם, הרחיקו מאיתנו אנשים מהמרכז ואפילו מהשמאל, והרחיקו את הסיכוי שמחנה המרכז-שמאל ינצח בבחירות הבאות."
* הפרעה דו-קוטבית – אדם המתעב את עצמו, שמרגע קומו השכם בבוקר ועד רגע לכתו לישון עסוק באובססיה בחיפוש ומציאת פגמים, אמתיים ומדומים, בעצמו; שכאשר הוא מביט במראה הוא רואה מפלצת, כליל הכיעור ומתחנן לזולת להעניש אותו, הוא אדם בלתי שפוי. סביר להניח שאדם כזה, אם לא יקבל טיפול ראוי, ייטול נפשו בכפו במוקדם או ביותר מוקדם.
ומה בדבר אנשים שאותו תיעוב מופנה כלפי עמם, כלפי מדינתם, כלפי ארצם? הקורא את מאמריו הנרגנים, רוויי השנאה של האיש המר והממורמר יוסי שריד, יזהה מן הסתם מקרה חריג בקיצוניותו של תיעוב עצמי, כלפי הקולקטיב שבו הוא חי.
מה שהופך את שריד לתופעה חריגה עוד יותר, הוא היחס ההפוך בין האהבה העצמית הקיצונית, האובססיבית, הלא-נורמלית שלו לעצמו, לתמונת הראי שלה – השנאה האובססיבית למדינת ישראל.
ואולי אלמלא היה כל כך מלא בעצמו, כל כך נפוח מחשיבות עצמית, כל כך עמוס בתועפות של אהבה עצמית חולנית, הייתה נשארת בו גם קצת אהבה לחברה בה הוא חי.
* מיזוגנות דוסופובית כ"ביקורת טלוויזיה" – אילו בארה"ב או באירופה היתה מתפרסמת "ביקורת טלוויזיה" בסגנון ובתוכן מאמר ה"ביקורת" שכתב רוגל אלפר ב"הארץ" – "הדוסיות כבשו את התקשורת", רק לא היה כתוב על "דוסיות" אלא על "יהודוניות", כל אדם נאור היה מוקיע את הפשקוויל כאנטישמי ומיזוגני. אבל זה לא היה קורה, כי אף עיתון בארה"ב או באירופה לא היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר הסתה כזה.
* האנטישמיות באירופה חיה ובועטת – אחרי השואה, האנטישמיות היא מותג לא פוליטיקלי קורקט באירופה. ולכן, אנטישמים יעדיפו להגדיר עצמם כ"אנטי ישראלים" ו"אנטי ציונים". כזה הוא פרנק ואן דר-לינד, הפעיל האנטישמי המרכזי בהולנד, המוביל את קמפיין החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל. הנ"ל לא יציג את עצמו כאנטישמי, כמובן, הוא "רק" יסביר שהוא "לא מכיר בישראל כמדינה." כלומר, המדינה היהודית אינה מדינה, אינה לגיטימית. למה? למה זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם אינה קיימת כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו, ואך ורק כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו? כי הדובר הוא אנטישמי בזוי.
הביטוי "אחדים מחבריי הטובים הם יהודים," היה סמל לז'רגון האנטישמי. גם הנ"ל מספר שיש לו "עשרות חברים וחברות ישראלים." רונן ברגמן ראיין אותו ל"ידיעות אחרונות", ובראיון ובכתבה נמנע לעמת אותו עם השאלות הקשות באמת על האנטישמיות הפרועה שלו. ברגמן הוא אחד העיתונאים הרציניים בישראל, אבל במקרה הזה הוא כשל. הכשל לא היה בכך שהוא ראיין את הטינופת הזאת, אלא בכך שהיה זה ראיון מכובס, מלבין אנטישמיות.
בראיון נכח יצור נאלח נוסף – רוני ברקן, מראשי הארגון הישראלי "חרם מבפנים", הסניף הישראלי של ה-BDS. מבין כל סוגי האנטישמיות, הנחותה והבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות; אנטישמיות של אנשים שנולדו לאם יהודייה.
* סדרת כתבות חשובה של עיתונאי רציני ומעמיק – במוסף "הארץ" התפרסם הפרק האחרון בסדרת הכתבות החשובה והמצוינת של יאיר אטינגר, שסקרה את התהליכים הפוקדים את הציונות הדתית בשנים האחרונות. הפרק האחרון יוחד לגיוס הבנות הדתיות לצה"ל. בחמש השנים האחרונות הוכפל מספר המתנדבות (כל בת דתית המתגייסת, עושה זאת בהתנדבות, כי היא פטורה על פי חוק), וכעת הוא עומד על רבע מבנות המחזור. קצב הגידול עולה מאוד משנה לשנה, ובמיוחד אחוז המתגייסות לקורס קצינות ולמערך הלוחם. התופעה רווחת בכל רבדי הציונות הדתית, ובניגוד לסטיגמה, בעיקר בקרב הרציניות והמקפידות יותר באורח חייהן הדתי. כל זאת, חרף מלחמת המאסף הקשה שמנהל הממסד הרבני נגד הגיוס.
יאיר אטינגר הוא עיתונאי רציני, מעמיק, חכם ובעל יכולת לנתח תהליכים חברתיים לעומקם, ולא להסתפק בפרשנות שטחית של הקצף מעל פני המים, כמקובל, למרבה הצער, בתקשורת הישראלית העכשווית. דוגמה לכך, היא האופן שבו הוא התייחס לאירוע שבו בוגרות אחת האולפנות, שבאו במדים לטקס יום הזיכרון באולפנה, גורשו ממנו בבושת פנים בשל היותן חיילות. האירוע המביש והמכוער הזה תואר בתקשורת כהוכחה להקצנה בציונות הדתית. אטינגר טוען, בצדק, שההיפך הוא הנכון – האירוע הזה מצביע על המצוקה של הממסד הרבני, לנוכח אובדן השליטה שלו, שבא לידי ביטוי בגיוס ההמוני של הבנות הדתיות, על אפו ועל חמתו.
* פרץ של בורות – ב"ישראל היום" התפרסם מאמר מעניין של אורי כהן על ז'בוטינסקי כסופר, משורר, מחזאי ומתרגם, לקראת צאתו של סרט תעודה חדש, בסדרת "העברים", המוקדש ליצירתו של ז'בוטינסקי, "העורב" (כשם הפואמה של אדגר אלן פו אותה תירגם ז'בוטינסקי). השאלה המרכזית שבבסיס הכתבה, היא האם התרבות החמיצה יוצר דגול, בשל בחירתו של ז'בוטינסקי להקדיש את חייו להנהגה ציונית?
בכתבה הופיע משפט תמוה ואף הזוי, המעיד על בורותו של הכותב בתולדות חייו של מושא כתיבתו. "בהמשך אף היה מועמד לנשיאות מדינת ישראל הצעירה מול חיים ויצמן."
אין זו טעות קטנה בשאלת טריוויה קשה, אלא טעות גסה. ז'בוטינסקי נפטר בניו-יורק ב-1940, שמונה שנים טרם הקמת המדינה!
אגב, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה, מול חיים ויצמן, היה פרופ' יוסף קלוזנר.
* שמיים סגורים? – לכבוד חתונתה של בר רפאלי: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.
* ספרא וסייפא – בדרכו הביתה לחופשת החג, עצר בני החייל לקנות עיתון ב"סטימצקי". הוא יצא משם בתוספת ספר מתנה, תשורת "סטימצקי" ללוחמים קרביים במדים ונשק. יפה!
* ביד הלשון: אושפיזין – מה משותף לחג הסוכות ולמערכת הבריאות? אישפוז.
אישפוז הוא בארמית אירוח. האושפיזין בסוכה הם אורחים בסוכה. אישפוז בבית החולים הוא אירוח בבית החולים. אפילו אישפוז כפוי.