קונצרט מוצ"ש הראשון של העונה נפתח כרגיל בנגינת התקווה כאשר כל הקהל עומד על רגליו וחלקו גם שר עם התזמורת את מילות ההימנון, בניצוחו של זובין מהטה. אלה הם מן הרגעים המרגשים ביותר של היותך ישראלי, מה עוד שימים אחדים קודם (בפתיחת העונה השלישית של האינתיפאדה) – נרצח זוג הורים לארבעה ילדים, ובערב זה ממש נרצחו עוד שני יהודים בעיר העתיקה בירושלים.

מהטה, בן-גילי, שנינו מגרדים את השמונים עוד מעט, והוא לא ניראה במיטבו. הוא צלע ונעזר במקל הליכה, וניצח בישיבה, שלא כהרגלו. הלוואי שיחזור לבריאות תקינה כי הוא סמל של הפילהרמונית ושל יותר מתקופה שלמה בתולדותיה.

הקונצרט נפתח בזוועה ששמה "מסע אל תום האלף", פואמה סימפונית מאת יוסף ברדנשווילי, יליד 1948. אינני יודע מי החליט שברדנשווילי מלחין, אבל זו היתה יללת חתולים מזי-רעב צורמת אוזניים שנמשכה כ-23 דקות, רועשות ברובן, ומיותרות, שבהן הקהל ישב בנימוס ואיש לא הפריע ולא צעק שהמלך ערום. זוועה. ממש זוועה. זוהי אחיזת אוזניים מוזיקאלית.

כמעיין מים חיים היה הקונצ'רטו בלה מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 54 של רוברט שומאן, שאותו ניגן הפסנתרן רודולף בוכבינדר. למרבה המזל ישבתי במקום שממנו יכולתי לראות את אצבעות-ידיו המלטפות את הקלידים במגע של קסם. נהדר. ממש נהדר. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות ותוגמל בהדרן של פנטזיה לפסנתר של רובט שומאן, יצירה וירטוראוזית שנוגנה גם היא ביד אמן מופלא. זה היה שיאו של הקונצרט.

בחלק השני נוגנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני. התזמורת, כמעט כרגיל, היתה במיטבה. מבין הסולנים בלט בעיקר הבאס הגרמני הבלונדי טוביאס קהרר, שקולו מילא להפליא את האולם, אם כי ייתכן שבפעם הראשונה ששר שגה כאשר נכנס לתפקיד מוקדם מדי.

המקהלה היתה בינונית. בייחוד צרמה שירת הנשים שנעדרה כל סממן של שירה שמיימית או מלאכית. הן צעקו. צרחו. כאילו הן לוחמות בקרב. ללא שום עידון. לא נוצרה אווירה קסומה כמו שצריך, בפרק הנהדר הזה של התשיעית. אולי גם האקוסטיקה של האולם המחודש תרמה לאכזבה. אם היינו שומעים במקומן את המקהלה הפילהרמונית מפראג היינו יכולים לשפוט מי אשם – האולם או הקולות האנושיים.