זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 27

בלילה שלפני חג-הפסח בא אל אורית'לה בחצי-חלום לחדרה איש גזור כמו מקרטון-לבן ובו חורים ונקודות וכתמים חומים ערוכים בשורות, עמד לו קצת ופיו פצה:
"אני איש-מצה."
"נעים מאוד. שמי אורית'לה." רצתה ללחוץ את ידו, אך זה נחרד ואמר, "לא, לא, אל תיגעי בי כי אני אתפורר."
"מה פתאום?"
"אני מצה."
"אז מה אתה עושה בכל שאר ימות השנה?"
"אני חי רק מפסח לפסח. לי זה מספיק. כי אני צדיק."
"פעם ראשונה אני שומעת שמצה משביעה כל כך מפסח לפסח."
"אוֹהוֹהוֹ," אמר הצדיק איש-מצה וחיזק את מכנסיו העשויים נייר-עטיפה חום של חבילות-מצה. "שכחת, כבר שכחת. רק תתחילי לאכול מצות ומיד תראי כמה זה יבש וסותם לך את הגרון וממלא את הבטן כמו גוש-בטון!"
"אז מה זה טוב?"
"מי זה אמר לך שזה טוב? מצות זה לא בשביל שיהיה לך טעים ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי כמה סבלו בני-ישראל כשהיו צריכים לצאת מהר ממצרים, אחרי שבנו את פיתום ורעמסס והמעוזים בארץ-גושן ושדות התעופה בסיני – "
"אני באמת לא אוהבת מצות," אמרה אורית'לה. "אני אוהבת לחם. לחמניות. פיתות. ביגאלאך. קְרֵֶמְפַּאלַאך וטלא-פלא, וכך גם האח הקטן שלי – "
איש-מצה התחיל לחרוק.
"ולפני פסח אימא שמה לחם בפריזר, ואבא אמר שיסע ליפו להביא פיתות טריות, מהמצרים, סליחה, מהערבים – "
"די! די!" צעק איש-מצה והידק את הכיפה של נייר-העטיפה החוּם על ראשו. "אני לא רוצה אפילו לשמוע! מעשים נוראים שכאלה מקלקלים את חג-הפסח!"
"מה זה נורא כל-כך," אמרה אורית'לה. "הלא כמעט כל האנשים שאנחנו מכירים עושים כך. ובכלל, אנחנו לא דַתִים. אני אפילו לא בטוחה אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים "
"תתביישי לך לדבר ככה, ילדת-חמץ! מה שאת לא בטוחה – אל תשאלי. חכי שיגידו לך. וחוץ מזה, דתיים תגיד, לא דַתִים."
"אני לא מבינה בדיוק מה שאתה אומר, אבל אני יכולה רק להגיד לך ממה שגם אבא שלי אומר, שהוא לא כל-כך בטוח אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים, סליחה אם אני לא מתבלבלת, אם אתה מבין מה שאני לא – "
"אז אני רוצה להגיד לך, ילדה, שאבא שלך טיפש! ואתם יהודים לא-טובים. ולכן אני מבקר בבתים, לפני חג-הפסח, להזהיר ולעורר שתשובו להיות יהודים אמיתיים ותדליקו נרות וגם חנוכיות – "
"שמע, שלא תדבר כך על אבא שלי!" התרגזה אורית'לה.
"איזה מין יהודייה את, שאוכלת לחם בפסח ולא מפחדת מאלוהים ועוד מתגאה בזה!" התרגז איש-מצה הצדיק, "לפחות תשתקי ואל תספרי על כל החטאים שלך!"
"לאלוהים-דַתִים באמת איכפת מאוד אם אני אוכלת לחם או מצה בפסח! כבר אין לו דברים יותר חשובים בעולם? יותר טוב שהיה דואג שלא אקפוץ מהמרפסת ושיתקנו מהר את הרגל הצולעת ושלא ירצחו ילדים קטנים באוטובוס על יד הקאנטרי-קלאב ושלא יהיה עוצר ברמת-אביב ושהמחבלים לא יסתובבו עם אַר.פִּי.גִ'י-מִים בשביל לתקוע פצצות בילדים ושיתפוצצו כל הסירות שלהם בים ושיתנו יותר טלא-פלא בטלוויזיה, וגם קִשקשתא, ושאימא שלי לא תגיד כל היום שהיא הולכת למות ושלא תתגרש מאבא – " התחילה אורית'לה בוכה, "למה יש לי אימא כזאתִי? מחורבנת, דפוקה על כל השכל שלה – "
אבל איש-מצה לא התרשם כלל מדבריה. "את ילדה חצופה!" אמר. "הייתי נותן לך סטירת-לחי אם לא הייתי חושש שהיד שלי תתפורר. את רוצה לתת עצות איך לנהל את העולם? אם נתפוס אותך אוכלת חמץ בפסח אז נעביר אותך לקבוצה-של-הרעים ואם תשכחי את הקושיות לא תקבלי דמי-חנוכה, ואם תיסעי בשבת לים אז יִרוּ עלייך המחבלים, ואם תשרפרפי על השרפרף של אליהו-הנביא אז ישרפרפו לך את המוח בנרות הללו קודש הם!"
"אני לא מבינה בדיוק כל מה שאתה אומר, אבל אני רוצה להגיד לך שאתה בכלל לא מוצא חן בעיניי!"
"מי אמר שאני צריך למצוא חן בעינייך? מצות בפסח זה לא בשביל שיהיה לילדים חג טוב ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי – "
"הי שמע," נזכרה אורית'לה, "קניידאלאך אני דווקא אוהבת! – אולי זה יכול לעזור לי בגלל שאני לא אוהבת מצות ולא יודעת אם יש אלוהים-שלי-רציתי-שתדע – סליחה אם אני לא מתבלבלת – כמו שהאח שלי יובלי שר, יַעַנִי!"
"לא." התעקש איש-מצה.
"את ילדת-חמץ, פסח זה בכלל לא בשבילך! וגם לא הטלוויזיה – "
"תיכף אני אראה לְךָ מה זה בשבילי ומה זה לא בשבילֵךְ! אני אוהבת קניידאלאך, קניידאלאך, קניידאלאך-קרמפּאלאך-וגריבֶנֶז של סבתא!" – התרגזה אורית'לה וקמה ממיטתה כשהיא מניפה ידה – פְ רַ ר סְ ס ק ק!!! – ומפוררת על נקלה את איש-מצה. אבל פתאום התעוררה והינה ידה מכה באוויר ואין מולה שום איש-מצה, ורק מן המיטבח נשמע קול מים זורמים והזזת-סירים וריח נפלא של מרק-עוף ממלא את הבית.
חזרה אורית'לה ונרדמה ובחלומה באו אליה הרבה ילדים עגלגלים ונחמדים כמו קניידאלאך ושיחקו איתה בכדור ובג'ולים ובכל מיני דברים עגולים ורכים. וכולם אוכלים גריבנז וגִ'יבַנֶז ופוֹנצְ'קֶס והֶלְזַאלַאך וקְרֵמְפַּאלַאך עם יוֹך ושותים פטל עם קִשְׁקַשְׁתַא ורואים את החדשות בטלוויזיה עם כרמית גיא עד מאוחר בלילה.

המשך יבוא