זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 29

מזה כמה זמן רדפה את רמי התמונה הזאת:
הוא חוזר הביתה אחרי-הצהריים והבית הפוך כרגיל ויובלי ניצב מולו ובידו איזה דבר שבהחלט אסור להחזיקו – סכין או קסת-דיו או מכשיר-חשמלי, והוא בוכה –
לא. לא. ידיו ריקות ואפילו אינו בוכה, רק איזו חוכמת-זקנים נפלה עליו לפתע והוא אומר –
"אימא כואב בטן. אימא חוֹיָיה – "
ובחדר השני שוכבת איה בתוך שלולית-דם ומתפתלת בכאבים וגונחת ומחזיקה ידיה על בטנה ואפילו לטלפון אין בכוחה לגשת. והוא אינו יודע מה לעשות קודם. להרחיק את יובלי ולהרגיע אותו ולטפל בו מעט, או להזעיק אמבולנס מ"מגן-דוד-אדום" שייקחנה מיד לבית-החולים.
ואורית'לה כרגיל מתרוצצת בחוץ, אצל אחת החברות. לאחרונה היא מתרחקת יותר ויותר משניהם. נעשתה קשוחה, סרבנית ומופנמת.

איה כבר אושפזה פעמיים בבית-חולים וכששואלים אותה – "מה היה לך?" – היא מתלוצצת. "שום דבר רציני. רק התפגרתי קצת. הרופאים לא מצאו אצלי כלום."
רופא אחד רמז שיש לחפש אצלה את שורש התופעה בסיבות נפשיות.
כשאישפזו אותה בפעם השנייה כבר היה רמי מוכן, למרות אי-הנוחות שבדבר – שישאירוה לפחות לשבוע ימים כדי שיוכל לנוח ממנה קצת. אבל היא חזרה לאחר יומיים, חיוורת וקצת פחות שמנה ("האוכל בבית-חולים היה איום!") – ולמחרת יצאה לדיזנגוף וביזבזה כרבע-משכורתו על קניות לילדים ולה-עצמה. לדעת איה כל קנייה היא הכרחית וככל שקונים יותר כן חוסכים יותר כסף.
מה עוד שהמניות ירדו קיבינינאט. וזה הציג את כישרונותיו הפינאנסיים של רמי באור מפוקפק-למדי. וכשהכריז יובלי לתומו, "אבא אתה מטומטם!" – הרגיש פתאום שהשטות הזאת מעליבה אותו עד עמקי נפשו מפני שהפעוט צודק. הוא באמת מטומטם מפני שהשקיע במניות ולא בדירה חדשה או במטבע זר.
יובלי היה יושב שעות ארוכות על הסיר (הוא סבל מעצירות ואיה היתה שוכחת אותו ולפעמים יורדת לרחוב וחוזרת או מסיימת שיעור-פרטי באנגלית, והוא עודנו יושב כך, לבדו, או מול אורית'לה קצרת-הסבלנות) – יושב ומונה באצבעותיו הקטנות – "אבא מטומטם, אימא מטומטמת, אוריתיַיֶה מטומטמה, יובַיִי מטומטַמִי, כּוּ-יַם מטומטמים!"
ובכל זאת היה רמי מתעקש לא פעם בוויכוח, בקול הבאס העבה שלו: "מה זה כל היצירות הגדולות לעומת ליטוף כף-יד אחת של יובלי או אורית'לה, זאת היצירה האמיתית, יַעַנִי. כשנוגעים בזה רואים בשביל מה שווה לבן-אדם לחיות."

עם עליית הליכוד לשלטון היו לו לרמי חלומות שעתה יקבל תפקיד הולם לכישוריו. אדם בעל השכלה משפטית כמוהו, שהיה יושב-ראש תא הסטודנטים של המפלגה באיניברסיטת תל-אביב (אמנם תקופה קצרה למדי, עד שהדיחו אותו עסקני-סטודנטים ותיקים ומשופשפים-היטב), ובעל ניסיון ממושך במשרד-המשפטים, ואשר נמצא לאחרונה בעמדת-המתנה זמנית במועצת-הדבש –
את דמי-הרישום של התנחלות מפגור רמי טרם הוציא, ולהלכה עדיין נשאר חבר בה, אלא שההתנחלות כבר אינה קיימת. הנקודה התפרקה מחוסר מתיישבים. מעט מתיישביה המשיכו פרק-זמן לעבוד בשפלת-החוף כי לא נמצאו להם מקורות-תעסוקה בהרים. שתי המשפחות האחרונות רואיינו בטלוויזיה על רקע ביטונאדות נטושות וצריף-מקלחת שהרוח קרעה את גגו. רק הסלעים מסביב נראו ללא-שינוי, משעממים ומשמימים. דובר-הגוש גילגל בעיניו החסודות ואמר במתק-שפתיים כי אם הברירה היא בין יישובים שכאלה לבין חוסר כל התנחלות בשומרון – אזיי מוטב כך, כי הדורות הבאים לא יסלחו לנו על שהפקרנו נחלת-אבות.
איה, בפה מלא 'בִּיסְלִי', צחקה-לאיד ואמרה שהם הפסידו הזדמנות היסטורית להופיע בטלוויזיה בתור אחרוני מפגור. אורית'לה כל כך משתגעת להופיע בטלוויזיה כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי, עם שלמה וחווה ונירה ורוחל'ה, וגם יובלי אומר שהוא רוצה להופיע בטלוויזיה בתור חדשות יחד עם דני ושׂרי וחיים ששר: "שתיים ועוד שתיים הם ארבע, ארבע ועוד שתיים הם שש. אבא של אבא הוא סבא. פיל בלי ראש הוא טיפש!"
ואם יש לראש-הממשלה מין דוברים שכאלה, כלום הוא, רמי, אינו מתאים יותר? מה עוד ששם-משפחתו הולם כל-כך את המגמות של המימשל החדש – קדומי. ולא איזה נקדימון או נאור או מילוא או שובל, שמות שמתאימים לאנשי מפ"ם או של"י, מפלגות השמאל.
מי אם לא אדם כמוהו ראוי לצאת עתה עם איה והילדים למיספר שנים בתור יועץ בשגרירות או שליח-סוכנות באמריקה? ומי אם לא הוא ראוי היה להיבחר למליאה החדשה של רשות-השידור ולפקוח עין על כל הזבל השמאלני שמשדרים בטלוויזיה? – אמנם, כאשר שידרו את הכתבה התבוסתנית הפרו-אש"פית על התפרקות ההתנחלויות, חש אינו הנאה משונה שהינה גם אחרים נכשלו היכן שנכשל הוא. ולא עוד אלא שהיה לו שכל לעזוב את זה ביום הראשון, ובלא הפסדים. רק חבל שלא היה לו שכל לעזוב כך בזמן את שוק-המניות!

איה היתה צוחקת למחשבותיו אלו כאשר העלה אותן בקול.
"אורי בן עמי היה קורא לך פוז'אדיסט סוג אל"ף-אכסטרה אילו היה שומע אותך!"
"אז מה, שמֵיינה," התלהט רמי, "את עדיין מעדיפה את הזבל האש"פי שלו? – "
הוא אמנם לא קרא ולא ראה אף יצירה של אורי, אף לא את המחזה "חרבוני קיץ" שבו הופיעה בבירור דמותה של איה על הבמה העברית.
" – זה שמכל מריבה אינפאנטילית וכל זיון עלוב שלכם עשה בזכוכית-מגדלת מחזה שמשקף את מלחמת יום-כיפור וכל הבבל"ת הזה? חרבוני-קיץ! מישהו אחר כבר היה תובע אותו מזמן למשפט-דיבה ומוציא ממנו את המיץ. אפשר לחשוב שהיית לפחות אהובתו של הרמטכ"ל ושבגללך הופתענו במלחמה!"
"מאיפה אתה יודע? הלא סירבת ללכת לראות את המחזה?"
"הספיק לי שקראתי בעיתון."
רמי מעודו לא נפגש עם אורי ולא התכוון לתבוע אותו למישפט. הוא רק הכיר את מראה-פניו מן הטלוויזיה. את הנושא הזה של אורי-איה הדחיק רמי הדחק היטב כדי שלא ייצא כאילו הטינה שלו כנגד אורי בן עמי אשר כל אמצעי-התקשורת פתוחים בפניו – תתפרש בעיני איה כמרירות אישית שלו כלפי אותו חלק ממנה שמחזיק עד היום בכמה מדיעותיו אל אורי.
רמי העדיף לנהוג על פי הפתגם הטורקי: "כשהשיירה עוברת, תן לכלבים ישנים להמשיך לנמנם," – וכך סגר עם עצמו את הנושא. ואילו כלפי ראובן ברנע, שעל קשריו הנפתלים-בשעתו עם איה לא ידע כלום, לא היה לו שמץ של מרירות, לא אישית ולא פוליטית (חוץ מאשר בדבר אחד: פעם, עוד בראשית חייהם המשותפים, העירה לו איה כי הסאלאט שראובן יודע לעשות הוא הרבה יותר טוב משלו. מאז חדל רמי להכין סאלאטים).
חוץ מזה, היו לו סיבות טובות מאוד לשתוק. ג'וק משוגע נכנס לו לראש ודווקא לפני הבחירות האחרונות הצטרף בהתלהבות, כרבים אחרים, למפלגה החדשה "התנועה הדמוקראטית לשינוי", ושמו ותמונתו אף הופיעו בחוברת של רשימת מועמדיהם למועצת סניף תל-אביב, וכמובן הצביע עבורם לכנסת. וכך גם איה. ועכשיו היה משוכנע שבמקום כלשהו רשמה היד שרמי קדומי קטן-האמונה בגד ב"ליכוד" דווקא ערב הניצחון המכריע, ומשום-כך אין איש פונה להציע לו ג'וב-של-ממש, והוא ממשיך להירקב בתוך המלחמות בין הכוורנים לממשלה על מחיר הדבש (שנשאר להפתעתו זול יחסית בהשוואה לעבודה העצומה שמשקיעות הדבורים ביצירתו), לעזור לאלה מהם שהואשמו בהסגת-גבול כאשר הציבו את כוורותיהם, או שכוורותיהם נגנבו, ולארגן כנסים של כוורנים מכל קצות הארץ.
אמנם, הכוורנים היו אנשים נחמדים, שבאים מן המושבות הוותיקות והמושבים והקיבוצים, ואף שרבים מהם, בסקטור הפרטי, ממש התעשרו, הרי הם עדיין מופיעים, גם הצעירים שבהם, בבגדי יום-יום רחבים ספוגי ריח עשן ודונג. ובפניהם נסוכי-השינה, הנפוחים-קמעה, ובתנועותיהם השלוות, האיטיות – הם ניראים כאילו זה עתה שבו מעבודת המכוורת, ודבורה קטנה עקצה אותם במצחם מבלי שיחושו בכאב. שהרי הדבורים היום כבר אינן מכאיבות בעוקצן כפי שהיו פעם.
ונוסף על כך כל הנושא של מזון-המלכות. האם הפרסומים עליו נכונים מבחינה מדעית (כוח-גברא, אריכות-ימים) – או שזוהי סתם אגדה של פרסומאים? (ואז עלול להיות כאן מקום לתביעה משפטית בטענה של "אמת בפרסום") – והאם על מועצת-הדבש לקבוע עמדה בנידון או שהדבר שייך בעצם למשרד הבריאות או לתמ"ת, ואז מוטב שישבור לו אחד כמו חיימסון את הראש?

וכשמחפשים סיבות לדאגה הן נמצאות בשפע. לאחר ההתנחלות קצרת-היום בשומרון החל רמי מתעניין במכירת הדירה ובקניית אדמה חדשה ברמת-השרון – והנה קפצו מחירי הדירות בזמן קצר בשלושים-ארבעים אחוזים, ואפילו יותר, וזאת לאחר תקופה ארוכה שבה המחירים כמעט שלא עלו. ידידים בבריכה יעצו לו להשקיע לפחות מחצית סכום הפיצויים שקיבל, באופן יוצא-מן-הכלל, עם פרישתו ממשרד-המשפטים (שם היה מי שהיה מעוניין להיפטר ממנו) – בקופת-גמל של אחד הבנקים. זו היתה השקעה טובה, אך בחשבון סגור לחמש-עשרה שנים. ואילו המחצית השנייה, שתחילה הכפיל אותה במניות, ואחר-כך השקיע מחצית ממנה, שוב בעצת ידידים מן הבריכה – בצמודים, – מחציתה, כלומר הרבע שנותר במניות, איבד מחצית מערכו, ואילו הצמודים עלו, אך כשעשה חשבון סופי של הסכומים הללו בהשוואה למחירי הדירות שקפצו בינתיים פלאים – התברר לו שערכו הריאלי של הסכום שצבר בגאווה כה רבה – פחות בהרבה מן הסכום שעמד לרשותו קודם.
ומה שמרגיז עוד יותר הוא שבוקר אחד קרא בעיתון כי אחת הסיבות להאמרת מחירי הדירות היא עליית מחירי הקרקע, כתוצאה ממדיניותו של שר-החקלאות, הידוע בתמיכתו בהגברת ההתנחלויות ביהודה ובשומרון, ואשר הוציא הוראה האוסרת למכור קרקעות ממשלתיות לבניית מגורים במרכז הארץ, ובתגובת-שרשרת התייקרו כל הקרקעות הפרטיות.
הסירוב להעביר קרקעות, כך נכתב, נובע מתפיסתו הפוליטית של השר, התובע לאסור בנייה בתחומי הקו-הירוק, ובייחוד במישור החוף, כדי שיהודים יילכו לגור ביהודה ובשומרון, בהתנחלויות חדשות שתהיינה מחוברות בכבישי-רוחב למרכזים העירוניים של שפלת-החוף.
קיבינימאט! – עלה הדם לראשו של רמי. סבור היה שיצליח להערים על האינפלאציה ולהקים תוך שנים אחדות וילה במפגור, בחצי-חינם, והינה מתברר שלא היה אלא כמין כלב-פאבלוב שכיוונו אותו, תיכנתו אותו לתגובה הזאת, ולא עוד אלא שסידרו אותו עד העצם בכך שמפגור עוד לא קיימת ואילו רמת-השרון היא כבר מעבר להישג-ידו בגלל המדיניות הזו לדחוף את היהודים מזרחה, רחוק מהים, אל בין הערבים.
וזאת עשתה לו ממשלת הליכוד! – "מדיניות זו אינה מעשית," כתוב בעיתון-הבוקר, "זוגות צעירים לא יילכו לגור באיזורים לא מתוכננים אלה, שעתידם המדיני אינו ברור."
למה לא? שיילך לשם אותו סטודנט אנטי-מתנחל מ"מדרשיית השלום" אשר להוריו, ברוך-השם, יש בוודאי וילה בכפר-שמריהו, ואז יהיה קצת פחות צפוף במישור-החוף עם כל החרא והדבש, כמו שאומרים, ומחירי הדירות יירדו. ואם באמת יהיה שלום, מה שקשה להאמין, אז אולי גם שוק-המניות יתאושש, כמו בתקופת זוהרו בשנה האחרונה לשלטון המערך [זה שלימים ייקרא "העבודה"].

ואז נכנסה איה בפעם השלישית לבדיקות בבית-החולים והפעם לא החזירוה לאחר יום-יומיים כמו בפעמים הקודמות. אלא הרופא קרא אליו את רמי והסביר לו את המצב בדיוק, ויעץ לו שלא להחריף עוד יותר את קשייה של איה בכך שיגלו לה את טיב מחלתה.
רמי לא היה מסוגל להתמודד עם הבשורה ודומה שהסתיר את המצב לא רק מאיה אלא גם ממנו-עצמו. מחשבותיו נסבו הרבה על אודות אורית'לה ויובלי, ואילו כלפי איה היתה בו איזו התכחשות ותרעומת וכמעט שינאה. כאילו רק כדי להרגיז אותו ולקלקל לו את חייו, חלתה. הוא הירבה לקנות מתנות לילדים ואף שביקר מדי יום-ביומו אצל איה לא היה לו הרבה מה לומר לה מחוץ לדיבורים הרגילים על עסקי הבית והילדים. הוא השתדל שלא להישאר לבד ליד מיטתה, וקול הבאס העבה שלו חיפה על נפש ילדותית ומפוחדת. זרות התגבהה בליבו כלפיה.
אימה של איה ואימו קנו לעצמן שביתה בדירה שברמת-אביב וניהלוה טוב יותר משהיתה אי-פעם בתקופתה של איה. בתוך כמה ימים ציחצחו ובישלו וניקו וכיבסו, גם את הווילונות, והפכו ארונות וזרקו ערימו של שמאטֶ'ס למרפסת כדי שאיה תמיין אותן כשתחזור. מבחינה מסויימת נעשו חייו של רמי קלים יותר, כמו בתקופת רווקותו, – אלמלא הילדים.
אורית'לה ניסתה להתעלם ממחלת אימה והיתה נמצאת יותר ויותר אצל חברותיה, או מביאה אותן הביתה ומשוחחת עימן בקול-רם ומשמיעה מוסיקה מחרישת-אוזנים כמו כדי להראות שהכול כרגיל ולהתגרות בסבתות. היא נעשתה קשוחה, ויפה כאיה. וכאילו החליטה עם עצמה שלא להתחשב בשום סיבה חיצונית שעלולה לצערהּ או להפריע לה. פשוט התעלמה. אבל בלילות היו החלומות מעירים אותה, ושוב ושוב.
ואילו יובלי נעשה רגיש מאוד וקפריזי ובוכה דווקא על דברים חסרי-חשיבות וגם ממנו לא שבעו שתי הסבתות נחת. רמי היה נמלט לא-פעם מן הבית, בתואנה שהוא נוסע לבקר שוב את איה, ובלבד שלא יהא עליו להתמודד עם צעקותיו של יובלי, הממאן ללכת לישון ומתגעגע לאימו.
היחידה שהיתה לה השפעה על יובלי ואורית'לה היתה מירה. אמנם הריונה הכביד עליה וקשה היה לה לבוא יותר מפעם-פעמיים בשבוע. אבל בואה היה כל פעם חג לילדים, עד שהסבתות היו משתמשות באיום שתספרנה ל"דודה מירה" על מעלליהם, ומצליחות להגביר כך במקצת את סמכותן המעורערת.
לעיתים היה רמי מחזיר את מירה במכוניתו מרמת-אביב לדירתה. הם לא דיברו הרבה, רק על איה והילדים. ודומה שלא רק מחלתה של איה והריונה של מירה היו לחיץ ביניהם. שררה ביניהם בשתיקתם איזו הרגשה של אנשים מפסידים. מעיני רמי לא נעלמו אותות הזרות שנפלו בין מירה לחיימסון. "אני מרגישה כמו גלות," אמרה ערב אחד לרמי. "היינו צריכים לשבת ולדבר על כך פעם בהרחבה."
היתה בשיחתם איזו כמיהה הדדית נושנה, לא-אירוטית, ועם זאת גם שמחה-לאיד סמוייה. כל אחד כמו אומר לזולתו במחשבותיו: רצית אותו ולא אותי, עכשיו תאכלי את מה שבישלת לעצמך!

המשך יבוא

ניתן כבר לקבל במייל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו