פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא עורך ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. יחלפו עוד שנים אחדות עד אשר יקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקוה תחת חסותו; אך בני המושבה כבר נושאים אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא מחכה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שולחת ארבעה רוכבים, ויהודה ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיעם למקום הם מוצאים את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועוזרים לחלץ אותן. הם רוצים לחזור למושבה, אבל הברון מפציר בהם שילוו אותו עד זכרון-יעקב, והם כמובן אינם מסרבים.

לא עובר זמן רב, ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כורתים ענף גדול של תאנה וקושרים אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים אינם בנמצא. אחד הרוכבים מוצא תחליף... הוא רומז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין מסודר.

כיוון שהתעכבו בדרכם, יורדת עליהם השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ואינה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. יהודה קונה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שמשקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך מגיש לה את החלב והיא שותה ממנו. הם ממשיכים הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית משוחחת עם יהודה ומתעניינת בארץ ובמנהגיה.

בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, יורד עליהם הלילה. החושך גובר, הם עולים גבעות ויורדים בקעות, עד שמבחינים כי תעו מדרכם, ומחליטים ללון במקום. הברון והברונית שמחים על ההרפתקה. הם ישנים במרכבה, והמלווים שומרים עליהם במשך הלילה. עם עלות השחר הם נוכחים לדעת כי הם קרובים מאוד לזכרון-יעקב, ועושים את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחות בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתם בין הסלעים נקרעת נעלה של הברונית ובוהן רגלה מציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צוהל ממש משמחה.

עם בוקר הם באים בשערי המושבה, שם כבר מחכים להם בדאגה.

כך תיאר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד לזכרון-יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, מעלה אסתר ראב על הכתב, בסיפור "אבי והברונית", את מה שנחרט בילדותה בזכרונה, מפי האב, ודמותו עוטה גוונים של אהבה, גאווה ואגדה:

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –

"Mon Dieu!quel paysage!"

'אלוהיי, איזה נוף!' – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

"סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו."