המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

לפני 120 שנה!

מתוך הספר "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא,

שומר המושבה, 1993, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי

צהריים. 1895. רכוב על סוסה אצילה נכנס סלים עבדול-האדי, בן למשפחה נכבדה בשכם, אל הכפר הערבי הקטן כפר-קאסם, מצפון-מזרח למושבה, למרגלות הרי אפריים. משפחתו חוכרת מדי שנה מן השלטון התורכי את הגבייה של מס המעשר, ה"עושר", שמוטל על הכפרים באיזור. אחריו רוכבים עשרה שוטרים תורכים בעלי שפמים מחודדים, רובים על כתפיהם, וארשת פניהם רצינית ומפחידה. לצידו רוכב מזכירו, בחור צעיר ויפה-תואר.

הרוכבים מגיעים אל מרכז הכפר ועוברים בין החושות – בתי חומר נמוכים שגגותיהם עשויים טיט גבול בתבן. פרסות הסוסים מעלות אבק חום-אפור ברחוב שהאדמה טחונה בו דק. ילדים ותרנגולות נפוצים בבהלה לכל עבר. הנשים מנסות להסתיר מעיני האורחים כל חפץ או בהמה שעלולים להיות מטרה להחרמה לשם קנס או לסעודת אורחים כפויה. הן יודעות היטב שהז'נדרמים, השוטרים, אינם מסתפקים במעשר. לא פעם מחרימים כמעט הכול, ומה שנשאר אחריהם הוא בקושי מעשר.

הרוכבים אינם עוצרים. מגמת פניהם הגורן. עונת הקציר נסתיימה והגיע מועד גביית המס. בגורן ניצבות ערימות חיטה זהובה, לאחר דיש וזרייה, ואין לפלחים רשות ליטול מן התבואה לעצמם או למכור ממנה, בטרם שולם המס.

סלים עבדול-האדי יורד מסוסו, ועימו בני-חבורתו. היום אין הם פנויים לגינוני-נימוס בנוסח המזרח, שתיית קפה ושיחות בטלות המקדימות את העיקר. התנהגות האורחים דומה להתנפלות שודדים יותר מאשר לגביית מס ממשלתי. עם בואם הם פותחים בצעקות ובאיומים, כדי להפחיד את הפלחים.

אדון סלים ניגש אל ערימתו של אחד הפלחים ומסמן את שיעור המס. הלה נרתע כאילו הכישו נחש. "באלוהים! איפה הרחמים שלך, סלים אפנדי? אין זה מעשר! הלא אתה לוקח ממני את שליש התבואה! מה יישאר לי להאכיל את הילדים? להחזיר חובות? לזרוע בשנה הבאה?"

"אתה אומר שאני מרמה אותך? אני, סלים אפנדי, אתעשר ממעט החיטה שלך? אפילו חשבון אינך יודע! הרי זה למטה מכבודי להיכנס עם אחד כמוך לוויכוח על המעשר."

הפלח יורק הצידה בבוז.

סלים עבדול-האדי סוטר על לחיו.

אשת הפלח, בנזמים מצלצלים ובשמלות רחבות, כהות, באה במרוצה. היא משתטחת בצעקות על ערימת החיטה ודמעותיה פורצות: "יא אללה! איפה הרחמים שלך? מחצית היבול לקח לנו האיש האכזר הזה! וי לי!"

"לקשור אותם לעצים!" פוקד סלים אפנדי, "עכשיו יהיה לכם הרבה זמן לברר חשבון מדויק, מה זה מעשר – חצי או שליש!" הוא צוחק לעברם.

הז'נדרמים עושים כמצוותו. הפלח ואשתו, קשורים זה מול זו, צורחים ומתפתלים מכאבים. מראה העינויים מפריע לסלים אפנדי.

"ניסע למלאבס!" הוא פוקד על מזכירו ועל שניים מן השוטרים, "נחזור לכאן בערב."

"המס על שדות מלאבס אינו שלנו," אומר המזכיר. "להם יש ברון צרפתי שחוכר עבורם את המס."

"אני יודע, אבל יש להם גם חנות יינות מצויינת."

*

לפנות-ערב מתנהלת עגלה רתומה לשני סוסים בדרך מיהוד לפתח-תקוה, ובה אברהם בן העשרים ואחייניתו הצעירה ליבה-רוחל, בת אחיו מנחם, שמת לפני כתשע שנים. הם שבים מחגיגת נישואיהם בבית יצחק-צבי וביילה שפירא.

"אבא לא נראה טוב," אומר אברהם לרעייתו הצעירה. "אני חושש שלא יאריך ימים. בתקופה הרעה, לפני שהברון לקח תחת חסותו את עשרים ושמונה האיכרים, עברו על אבא ימים של רעב ומחסור. אלה פגעו לא רק בבריאותו אלא בעיקר בגאוותו."

"סבא היה נהדר, אברם. הוא אומר תמיד שאסור לאבד תקווה. הקדוש-ברוך-הוא יעזור. יהיה טוב. ושאם-ירצה-השם עוד נלך לבושים בגדי-לבן בחוצות פתח-תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני-מלכים..."

"הוא כבר לא זקוף, לא בריא ולא חזק."

"הוא בירך אותנו: 'אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד' – "

"עומדות ארבע פרות ברפת, על-יד הבית."

"מאיפה היה לך כסף לקנות?"

"בהתחלה הפקידות נתנה קצת, על חשבון ביסוס הנחלה של אבא ומיכאל. אחר-כך סנדר חדד חלה, ולא היה יכול להמשיך להיות שומר המושבה. אז פנה אלי גרוס, פקיד-הברון, וביקש שאקבל על עצמי להיות ראש השומרים. הסכמתי. הוא קבע לי משכורת של שישים פרנק לחודש, שהם שלושה נפוליונים, ללא ספק יותר ממה שקיבלתי קודם-לכן, כשעבדתי בחריש."

"זה אמנם הרבה כסף, אבל גם הרבה יותר מסוכן, לא כן?"

"גם בעיטה מפרד מסוכנת. ומה שלא פחות מסוכן בשמירה זה תשלום דמי-גניבה."

"למי? לגנבים?"

"לא, רוחל," צוחק אברהם. "חוזה-השמירה אומר שאם נגנב משהו במושבה – עליי למצוא את הגנב ולהחזיר את הגניבה, או להביא הוכחות שיהיה אפשר להעמיד אותו למשפט. אם לא – ינכו את ערך הגניבה משכר השמירה שלי."

"תמיד אתה אחראי? הרי אין זה צודק!"

"אם גנבו פרה מחצר של איכר, ומגלים שלא נעל בלילה את הרפת, אני באמת לא אחראי לפצות אותו ורק חייב לעזור לו לגלות את עקבות הגנבים, ועליו לשלם לי הוצאות. אם זאת חבורה גדולה של שודדים, או התנפלות על המושבה – חייבים כולם לצאת לעזרתי, ומיד עוברת הידיעה – 'איברהים-מיכו, קורא לכם!' – "

"מדוע מכנים אותך כך?"

"התחילו בזה השכנים הבידואים והפלחים, שקוראים לי על שם אחי-מיכאל, איברהים אחו-מיכו, ובקיצור – איברהים-מיכו. כך מכנה אותי הסגן שלי בשמירה, אחמד אבן-חמד, ועכשיו זה כבר הכינוי שלי גם במושבה."

*

העגלה שאברהם נוהג בה נכנסת לעת ערב בקול חריקת גלגלים לרחוב הראשי של המושבה, רחוב חובבי-ציון. בפתח חנות המשקאות של כץ, מול בית המרקחת, שהתקין ועד-המושבה, קשורים שני סוסי-משטרה ושתי סוסות מיוחסות. מן החנות בוקעים קולות רמים בערבית, ורעש הקשת כוסות ובקבוקים.

בפנים מבחין אברהם בסלים עבדול-האדי ובחבורתו, הנהנים מן המשקאות המשכרים שנאסר על המוסלמים לשתותם, ואין למוצאם לא בשכם ולא בכפר-קאסם. הם אינם רגילים לשתות, וצוחקים כחבורת נערים שהשתכרה לראשונה.

אברהם עוצר בסוסים, מתלבט אם לפקוד את האורחים הלא-קרואים. לאחר מחשבה הוא מושך קלות במושכות וממשיך עם אשתו הצעירה אל הבית החדש, הנמצא לא הרחק משם.

*

השעה עשר בלילה. הקצב שמואל יוצא מביתו של רב המושבה, לאחר שפנה אליו בשאלה על כשרות בהמה שמסר לשחיטה, לדעת אם הוא רשאי להכין בשר לאנשי פתח-תקוה לקראת שבת.

לקראתו באים, מתנודדים כשיכורים, סלים עבדול-האדי וחבורתו. סלים מפנה ראשו לאחור ומעליב בקול רם את מוכר המשקאות. הוא מאשים את כץ שלא הסכים לכבד אותו על חשבונו, כדרך שנוהגים בו בני הכפרים שממזרח למושבה, בואכה שכם, אלא התעקש לדרוש תשלום.

כץ יוצא, ניצב בפתח המואר, וקורא אל סלים: "היכן נימוסיך, בן משפחת עבדול-האדי המפוארת? אילו ידע אביך על התנהגותך, היה מתבייש בך!"

סלים הנזוף עולה סחרחר ויושב, בעזרת מזכירו, על אוכף הסוסה. זו מקרטעת, חסרת סבלנות, מבקשת לצאת לדרך. הירח עלה זה עתה. בחשיכה-למחצה מבחין סלים בשמואל הקצב שפוסע מולו ליד עץ אקליפטוס צעיר. הוא שומע את הקצב קורא: "מה הם עשו, כץ? אתה צריך עזרה?" – ואז שולף אקדחו ויורה, כמו לשם שעשוע, בדמות הבאה לקראתו. יריותיו אינן מדויקות, ואולם אחת מהן פוגעת בשמואל, והוא נופל ארצה.

לקול היריות יוצא אברהם החוצה ורץ לעבר החנות. בחשיכה הוא מבחין בארבעה פרשים הנמלטים כשהם יורים גם לעברו. הוא אינו עוצר ליד הקצב השרוע על האדמה, שבו מטפלים כבר תושבים אחדים, אלא ממהר בהליכה שפופה לעבר אורוות הפקידות, שם קשורה עבאייה, סוסת השמירה האצילה שלו.

הוא מניח עליה אוכף ורסן ויוצא ברכיבה מהירה. רגע הוא עוצר ליד ביתו, שם כבר מחכה לו בפתח רוחל ובידה רובה וחרב, וממשיך בדהרה צפונה, בדרך המובילה לראס-אל-עין, הלא היא ראש-העין, לכפר-קאסם ולשכם.

*

לאור הירח שמעל הרי אפריים מבחין אברהם בארבעה רוכבים. הוא עוקף אותם בדהרה, עוצר מולם, מכוון לעומתם את נשקו, ופוקד:

"עמדו! איש לא יזוז!"

שני השוטרים התורכים, נציגי החוק, מחליטים שתפקידם הסתיים בסיוע לעושק הפלחים. אין הם רוצים להיות מעורבים ביריות ובמתן עדות בבית-המשפט, ועל כן דופקים בסוסיהם ונעלמים במהירות מן המקום. ברור להם שהפרש הזר לא יסתבך בירי עליהם כדי למנוע את הסתלקותם.

אותו רגע נשמעת ירייה אחת, ומיד אחריה – שתיים.

סלים יורה ראשון לעבר אברהם ופוגע בראש הסוסה, ואילו אברהם משיב לעומתו בשתי יריות, שאמנם חולפות קרוב לראשו של סלים אך לא נועדו לפגוע בו אלא להרתיעו.

באקדח שבידי סלים אפשר לירות פעם אחת בלבד, לאחר-מכן צריך לטעון אותו מחדש באבקת-שריפה ובברד. זו הסיבה שסלים, שעצר בסוסתו, שואל מופתע:

"מי אתה? מה התנפלת עלינו? אתה יודע מי אני?"

"תהיה, מי שתהיה – עליך לחזור מיד למלאבס, ולהרים מהאדמה את האדם שירית בו!" מתקרב אליו אברהם. הסוסה משמיעה קול מוזר בגלל פציעתה, אך עומדת על ארבע רגליה ואינה קורסת.

"זוז מהדרך ואל תפריע לנו, לטובתך – עלי לשחרר שני פלחים שפקדתי לקשור לעץ בכפר-קאסם, מאז הצהריים!"

"שמעת אותו, יא-יהודי? זוז!" ממשיך המזכיר בקול רך אך מאיים, "אחרת נפגע גם בך!"

אברהם עורך שיקול קצר. האקדח ביד המזכיר אולי טעון, אך מצד שני, כבודו פחות משל אדונו ולכן רצוי לפגוע בו ראשון. הוא תופס בקנה-רובהו, החם עדיין מן היריות, ומנחית את קת-העץ הרחבה על כתף המזכיר. תנופת החבטה כה עזה עד שהלה נופל ארצה בקול צעקה. אחרי כן פונה אברהם אל סלים עצמו וחובט גם בו פעמים אחדות עד שהקת נפרדת מן הברזל.

בעוד אברהם מכה, מתקרב מכיוון המושבה פרש נוסף, ובמרחק-מה אחריו שועטת חבורת רוכבים מבין האיכרים, שמיהרו לבוא לעזרה.

"עצור! עצור שיח' איברהים-מיכו! היודע אתה את מי אתה מכה? – זהו סלים עבדול-האדי משכם!" קורא הרוכב שהגיע זה עתה, אחמד אבן-חמד אל-מצרי, סגנו של שפירא.

דברי אחמד, בנו של חמד אל-מצרי, שהיה בשעתו בעל הקרקעות של מלאבס, שעליהם נוסדה המושבה, מעוררים תקווה בסלים: הנה יגנו עליו ייחוסו וזכות-אבותיו – והוא ישוחרר לדרכו.

"אם לא תסתלק מפה – אכה גם אותך!" מרים אברהם קולו על אחמד, בנוסח שמוסכם עליהם משכבר, כדי להרשים את הנוכחים. "לא איכפת לי מי האיש הזה! הוא ירה בקצב רוזנצווייג, ודאי פצע אותו קשה, לא אוותר לו אפילו היה בנו של השולטן עבדול-חמיד בכבודו ובעצמו!"

סלים נוכח שאברהם לא נרתע על אף שכנראה יודע הוא את ייחוסו ואת מעמדו, אלא ממשיך להכותו ועוד מחרף ומגדף אותו: "שיכור שכמוך! עכשיו אני יודע מי אתה – בושה לאבותיך!"

ואז סלים צועק: "אללה אכבר! שיח' איברהים-מיכו! איפה הרחמים שלך? די! אני הולך איתך..."

אותו רגע מגיעה ברכיבה חבורת האיכרים. אחדים יורדים מעל סוסיהם וניגשים אל המזכיר של סלים, המוטל עדיין על הארץ, ואל סלים הנאנק מכאבים כשהוא שמוט על אוכף סוסתו.

"יאללה, חברה! זאת מצווה לבעוט בהם!"

"נלמד אותם לקח! על הראש! מה כבר תעשה להם הממשלה התורכית? כאלה ישלמו בקשיש לשופט ביפו ויצאו לחופשי!"

"ורוזנצווייג, מי יודע אם יחיה עד הבוקר?!"

"יאללה, נגמור אותם במכות. נגיד שברחו כשרדפנו אחריהם!"

"מי שמתקרב עוד צעד ומנסה לפגוע בהם – יהיה לו עניין איתי!" מרעים עליהם אברהם שפירא בקולו. "הם שבויים שלנו, אסור לגעת בהם!"

"לצד מי אתה? באיזו זכות אתה מגן על רוצח?"

"אני ראש-השומרים של המושבה ואני אחראי עליהם!"

*

שני השבויים מובלים למושבה, יושבים קשורי-ידיים על סוסותיהם. שמים אותם, כבולים זה לזה, בחנות של כץ, ומפקידים עליהם שומרים. הם רואים את הבקבוקים, הכוסות וחבית היין, אך השעות האחרונות פיכחו אותם כליל מן התאווה לטיפה המרה. הם נראים כמתעלמים זה מזה, מתביישים במצבם.

אברהם צועד ברחוב חובבי-ציון, מאורוות הפקידות אל ביתו. בידו החרב, הרובה שבור-הקת, והאוכף שריחו חמוץ מנתזי דם. זה עתה נפחה שם נפשה סוסתו האצילה עבאייה. הוא המשיך לרכב עליה עד שחזר למושבה, ברגע שירד ממנה – קרסה והחלה גוססת. הוא חבש את החור במצחה, חיבק את צווארה, אך ניסיונותיו להחיותה נכשלו.

ממול, בבית-המרקחת של ועד-המושבה [ברחוב חובבי-ציון פינת מונטיפיורי], מת אותה שעה מפצעיו הקצב שמואל יעקב רוזנצווייג. קול זעקה ובכי של האלמנה בוקע את דממת הלילה במושבה הקטנה: "מה יהיה על היתומים שלך, שמואל-יעקב?"

רעד עובר בשבויים. הם מבינים מיד את הזעקה. השומרים פוקחים היטב עין סביבם, פן יבוא מישהו לנקום בשניים על מות הקצב.

הלילה משחיר. הירח הולך ונעלם.

*

השכם בבוקר יוצא ברכיבה ליפו שליח של ועד-המושבה כדי להזעיק שוטרים שיגבו עדות, יתנו רשות לקבור את הנרצח ויובילו את שני האסירים לקישלה, הכלא של הממשלה התורכית ביפו. אותה שעה מקיש בזהירות אחמד אבן-חמד על דלת ביתו של אברהם. לא נהוג להעיר כה מוקדם חתן מליל חופתו.

"בוקר טוב!" יוצא אליו אברהם, ששקע רק שעתיים-שלוש בשינה כבדה אחר מאורעות הלילה.

"בוקר אור שיח' איברהים-מיכו, מה שלומך?"

"תודה לאל. בר-מצווה עשיתי בעגלה וליל חתונתי על סוסה שנהרגה."

"אלוהים ירחם עליה."

"מה הביא אותך אלי מוקדם כל כך בבוקר?"

"ארבע הפרות שלך נעלמו מן הרפת. זה בוודאי מעשה הבידואים מערב-ג'ראמנה."

"ראית עקבות?" מבחין רק עתה אברהם בגעיית העגלות הרעבות בחצר.

"לא. אבל הטל עוד מכסה את קרום האדמה ואפשר לצאת. העקבות יוליכו אליהם. אלה קרובי משפחתו של עבדול-האדי. הם שבט מיוחס. האפנדים משכם קונים מהם לנשים את הבנות הכי היפות שלהם, אפילו שהשכמים לא מוכרים לערב-ג'ראמנה את הבנות שלהם. ככה זה, העירונים חושבים את עצמם, יעני, יותר מיוחסים. הם בוודאי גנבו ממך את הפרות מפני שהעלבת את סלים והבאת אותו קשור כמו פושע פשוט."

*

לאחר ארוחת-בוקר חטופה שהכינה הכלה הצעירה, הולך אברהם לבית-הפקידות. הוא מבקש סוס-רכיבה כדי לצאת בעקבות הגנבים.

"אין לי סוס בשבילך!" משיב פקיד-הברון, הממונה על העבודות החקלאיות במושבה. "לפי הסכם השמירה, מה שאתה מבקש זה לצרכים הפרטיים שלך. גנבו אצלך – אתה אחראי!"

"ואם היו גונבים פרות של איכר אחר, מה זה היה?" – ואברהם, שעד לפני זמן לא רב טיפל מדי בוקר וערב בסוסים שבאורוות-הפקידות, מונה את שמות כל אחד-עשר הסוסים העומדים שם.

כאשר הוא מזכיר את הסוס סיט, שעליו רוכב פקיד-הברון, קוטע אותו זה ואומר: "אותו לא אתן אפילו לברון רוטשילד בכבודו ובעצמו!"

רוגזו של אברהם עולה. הוא כמעט מרים יד על הפקיד. אותה שעה מופיע אחמד אבן-חמד ועימו סוס ששאל מאחד השומרים הבידואים במושבה. השניים יוצאים לדרך. פקיד-הברון מתחרט ורץ אחרי אברהם ומבקש ממנו לקחת כל סוס שירצה, אבל אברהם מתעלם ממנו.

*

העקבות מובילים צפונה-מזרחה, לעבר ראס-אל-עין, לא הרחק מן המקום שבליל אמש נלקחו סלים ומזכירו בשבי, ואחר-כך נמשכים לכיוון מאהל ערב-ג'ראמנה.

"חבל על עבאייה המסכנה," אומר אחמד ומוסיף, "וחבל שלא נשארה אצלנו במקומה הבת האצילה שלה, יחרב-ביתה."

"אבל הבת היתה פראית. לא יכולת לאלף אותה. לכן הלכת עד מדבר באר-שבע והחזרת אותה לשיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין, והבאת במקומה את אימה, עבאייה."

"אבל את עבאייה הסכים למכור לי השיח' רק בתנאי ששתי הסייחות הראשונות שתמליט אצלי שייכות לו, כך תישאר לו ממנה יורשת לגזע. עכשיו מתה הסוסה לפני שהמליטה אפילו סייחה אחת."

"מה כל זה נוגע לך? הלא אתה מכרת לי את עבאייה?"

"לפי החוק הבידואי מותר לשיח' לתבוע ממני את הסייחות שהיו שייכות לו אילו היתה נשארת בחיים וממליטה אותן."

הבידואים של ערב-ג'ראמנה מבחינים מרחוק באורחים הבלתי-קרואים, וכדי להימנע מחקירות וקנסות הם משחררים את הפרות. אברהם ואחמד פוגשים ארבע בהמות שבאות לקראתם יחדיו, מהלכות חופשיות בדרך, ללא רועה, גועות בגעגועים וממהרות לחזור לעגלות הרעבות שהשאירו ברפת.

*

בשובם באה מולם ההלווייה של הקצב רוזנצווייג, שיירה שחורה שמתנהלת כזחל ענק בין שדות-השלף הצהובים, צפונה לעבר דהרת אל-עדש, היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה, שקומץ קברים ניכרה בו עד כה.

אברהם יורד מעל הסוס, מניח אותו ואת הפרות הגועות להשגחתו של אחמד, ומצטרף להלווייה.

אותה שעה, לא הרחק משם, בכביש התורכי המקביל לירקון, בדרך מערבה, רוכבים השוטרים ליפו, מוליכים עימם את סלים עבדול-האדי ואת מזכירו, שפניהם ירוקים וגופם מלא חבטות. את שעות לפני-הצהריים עשו השוטרים בחנות של כץ, חוקרים את המעורבים בפרשה, לבד מאברהם שפירא ואחמד אבן-חמד עוזרו, שנעדרו. שוטרים יצאו גם לשכם, להביא את שני הז'נדרמים שהשתתפו בהילולת היריות במושבה.

*

חולפים שבועות אחדים. ביפו מתנהל משפטם של רוצחי הקצב. בהוראת הברון רוטשילד מפריס קיבלו על עצמם פקידיו בארץ לייצג את המושבה במשפט, כלומר, מתן שוחד נכבד, ושתדלנות אצל הקונסול הצרפתי ביפו כדי להטות את דעת השופטים לטיעוניהם. משלחות נכבדים משכם ומכפרים ושבטים בסביבה באים ומבקשים להקל בעונשו של סלים בזכות ייחוסו ומעמד משפחתו.

*

במרפסת ביתו של אברהם שפירא יושב בשיכול רגליים, על גבי כריות, שיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין שבמדבר באר-שבע. הוא גומע מספלון הקפה ושקוע בהתדיינות עם בעל-הבית.

"שיח' סאלם אבן-תעבת, הנכבד מאוד," אומר שפירא, "שאלתי ובדקתי והנה לפי חוקי המג'לה, שהתקינו חכמי המשפט היושבים באיסטמבול, יש מחלוקת אם מכירה כזו, המשאירה לבעל הסוסה בעלות על צאצאיה, מחייבת גם במקרה שהסוסה מתה לפני שהספיקה להמליט."

"שיח' איברהים-מיכו הנכבד, גם לפי החוק הבידואי, אילו נהרגה הסוסה עבאייה כשהיא נמצאת עדיין ברשות אחמד אבן-חמד, שקנה אותה ממני, היה יכול לטעון שסוסה שנהרגה אינה יכולה להמליט. אבל אם מכר לך את הסוסה, ולא הודיע לי, כפי שמחייב החוק הבידואי, אז חייב הוא לי שתי סייחות גם אם הסוסה כבר אינה בחיים."

"אתה לא הודעת לשיח' הנכבד, סאלם אבן-תעבת, שמכרת לי את הסוסה?" שואל אברהם את חמד אל-אחמד.

"רציתי לבוא אליו בעצמי ולספר לו, אבל השטן ימח-שמו עיכב יום אחר יום את הנסיעה והמציא לי סיבות משונות. מי חשב שהסוסה המסכנה תיהרג?"

אברהם בוחן היטב את פני השניים, אם לא עשו קנונייה ביניהם להוציא ממנו כסף בעורמה. לבסוף הוא משתכנע שאין ברירה. חובה עליו לכבד את החוק הבידואי אם מבקש הוא לשמור על יחסים תקינים עם שבטי הדרום. עתה מתחיל הוויכוח על גובה הפיצוי. שיח' סאלם תובע שישים נפוליונים זהב, סכום רב לכל הדיעות. שפירא מציע חמישה. מתלקח ויכוח לוהט על שווי תכונותיהן המופלאות של שתי הסייחות שלא נולדו. בסוף נעתר השיח' לקבל תמורתן עשרים נפוליונים זהב, וחוזר שמח לשבטו לאחר שעורך ביקור קצר ביפו ובשווקיה.

*

בבית הסארייה, מרכז השלטון התורכי ביפו, דורשת התביעה תריסר שנות מאסר ותשלום שישים נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח. השופט חסר פניות, קיבל מתנת "בקשיש" נכבדה משני הצדדים. הוא פוסק לסלים עבדול-האדי שנתיים מאסר ותשלום עשרה נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח, וכן עונשים קלים למזכיר ולשני הז'נדרמים.

*

ובמושבה, הדי צעקות בוקעים בערב מהחלונות המוארים של בית-הפקידות, וממלאים את חלל המושבה. שפירא תובע שיחזירו לו את עשרים הנפוליונים ששילם לשיח' סאלם, ושיקנו סוסת-רכיבה חדשה לשימושו, שמחירה כשבעים נפוליונים. כמו כן הוא מציע שהמושבה תסרב לקבל את עשרה הנפוליונים פיצוי ממשפחת עבדול-האדי. מוטב לא לקחת דבר מאשר ליצור רושם בקרב השכנים הערבים שדם יהודי זול מסוסה.

פקיד-הברון משיב בצעקות. שפירא לא התייעץ איתו כאשר שילם פיצוי מופרז, לדעתו, לשיח' סאלם. סכום הנפוליונים, שעולה מחשבונו של שפירא – גבוה ממשכורתו כשומר בשנת עבודה שלמה!