הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם "נאמנות".
אולם המדינה יכולה לדרוש מהם, כאזרחיה, לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.
ערביי ישראל יודעים היטב, שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.
אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות, כשבשעת עימות כזו, שבה מדי כשעה האוייב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים, אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצרפו למחבלים ויבצעו פיגועי טרור (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).
הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהציתו את הבערה הזאת, באו מתוך ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה, שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.
במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה, כולל בהפצת העלילה על הר הבית, כולל בביקורי הסתה פרובוקטיביים להר הבית ועימותים מתוקשרים עם מבקרים יהודים, כולל במפגן הזדהות עם ראש המסיתים השייח ראאד סלאח. אף ח"כ מן הרשימה הערבית המשותפת לא גינה את פיגועי הטרור.
בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות," הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים."
זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת הסיבה לכך שהשלום אינו באופק. ואם קיווינו שערביי ישראל יהיו גשר לשלום, שוב ושוב התקווה הזאת מתבררת כאשליה.
הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים. כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.

על אף המציאות המרה אותה הצגתי, אין להתייאש מהמאמץ לדו-קיום ולהשתלבות ערביי ישראל במדינה, אך יש לחפש את הפרטנרים המתאימים לכך, אלה שבאמת מעוניינים בדו-קיום. "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" – נקראת קריאה בהפגנה. קריאה נהדרת, אולם כאשר השותפים הערבים להפגנה הזאת, הם מנהיגי המפלגה המסיתה והמציתה – זה הדבר הרחוק ביותר מדו-קיום.
ראש עיריית נצרת המגלה מנהיגות ועומד בפרץ מול האספסוף ומול ראשי המסיתים, קורא למתינות, לשיקול דעת ולהשתלבות, יוצא נגד ח"כ עודה ומחרחרי המדון והאלימות – הוא דוגמה למנהיגות אחראית שעימה יש לקדם תהליכי דו-קיום והשתלבות. העדה הנוצרית, שבשנים האחרונות אחוזים הולכים וגדלים מתוכה מתנדבים לצה"ל ומשרתים ביחידות הטובות ביותר ובקצונה, היא פרטנרית כזאת. אני עצמי שותף לכמה התארגנויות ברוח זו, כמו התארגנות לקידום מכינה קדם צבאית בטובה-זנגריה לצעירים בדואים המתנדבים לצה"ל ועוד.
אחת היוזמות שבהן נטלתי חלק, היתה של הידברות עם אחד המנהיגים המרכזיים של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, שבשיחות עימנו התגלה כמתון ביותר, אנטיתזה למסרים של תנועתו. אולם מחוץ למשרד בו שוחחנו, הוא נמנע מלהשמיע את הדברים. וכאשר תנועתו הפיצה את עלילת הפגיעה בהר הבית והציתה את התבערה הגדולה, הוא לא עמד בפרץ, לא קם ויצא נגד ההסתה. אני איבדתי בו אמון, והלקח שלי הוא שאין טעם לנסות הידברות עם ההנהגה הקיצונית, אלא לבנות בהדרגה ניסיונות מוצלחים לדו-קיום עם מי שבאמת מעוניינים בכך.
אין לי עניין בהמשך המפגשים עם אותו מנהיג דת, אך אצטט את משפט המפתח שהוא השמיע באוזנינו, והוא בעיניי המוטו של כל עיסוק בסוגיית ערביי ישראל: "עלינו לבחור האם אנחנו אזרחים או אויבים. אי אפשר להיות גם וגם."
אמת ויציב. זאת הבחירה שלהם, ועלינו לסייע לאלה שבוחרים להיות אזרחים שווי זכויות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא אויביה מבפנים.

2. שני ביקורים באורטל
(20 שנה לרצח רבין )
שני ביקורים ערך יצחק רבין באורטל, בשנת 1992. 4.5 חודשים הפרידו בין שני הביקורים. כרונולוגית, הם היו סמוכים זה לזה. מהותית – הפרידו ביניהם תהומות.
הביקור הראשון היה ב-22.6.92. למחרת, רבין נבחר לראשות הממשלה. את הישורת האחרונה של מסע הבחירות, הקדיש רבין למסע מוסק מצפון הארץ לדרומה. את המסע הזה הוא בחר לפתוח באורטל. לא היתה זו בחירה מקרית. היתה בה אמירה. הוא ביטא בביקור זה את מחוייבותו לשמירה על הגולן בריבונות ישראלית, ואת המסר שההתיישבות בגולן היא התגלמות העולם הערכי של תנועת העבודה, והיא מסמלת את המסרים בשמם הוא מבקש להחזיר את מפלגת העבודה לשלטון.
11 יום קודם לכן, ביקר רבין בגולן, והשתתף בעצרת במלאת 25 שנה לשחרור הגולן ולהתיישבות בגולן. בעצרת זו השתתפו שני המתמודדים על ראשות הממשלה – ראש הממשלה יצחק שמיר, והטוען לכתר יצחק רבין. כל אחד משני המנהיגים יצא מגדרו כדי לשכנע את קהל האלפים, שהוא נאמן יותר לגולן. יצחק רבין אמר: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." הוא הרחיב בדבריו בחשיבות הגולן למדינת ישראל, ותקף את ממשלת שמיר, על שמלבד דיבורים אינה עושה די כדי לחזק את הגולן הישראלי. "לא די, לשאת דברים על רמת הגולן. יש לממש אותם." הוא פירט את צרכי הפיתוח של הגולן, ואת מחויבותו לקדמם.
בביקורו באורטל חזר על אותם מסרים. ילדי אורטל הקטנים המתינו לו כשהם מנופפים בדגלים, ושרו את שירי עצרת ה-25 לגולן. התחושה הכללית היתה שהנה מגיע ראש הממשלה הבא, ידיד הגולן הגדול. בשיחה בחדר האוכל, הוא השמיע דברים נחרצים בדבר חשיבות הגולן. אני זוכר שהתווכחתי איתו על משפט אחד שאמר: "אין זה אומר שיש קדושה בכל סנטימטר." טענתי, שדברים אלה מכרסמים באמירה הברורה ועלולים להוות תקדים של נכונות לוויתורים מסוכנים.
רבין התעקש. "כאשר אני אומר שלא נרד מהגולן, אני נושא באחריות לתוצאה של הדברים שאני אומר. משמעות דבריי, היא שאם תהיה מלחמה אוכל להישיר מבט לעיני האימהות השכולות, ולומר להן שלא היתה ברירה. אני בהחלט יכול לומר זאת על המסר שאסור לסגת מהגולן, אבל איני יכול לומר זאת על כל סנטימטר בגולן."
משמעות דבריו היתה, שבמקרה תיאורטי של נכונות סורית לשלום תמורת ויתור קוסמטי סמלי בשולי הגולן, הוא יהיה מוכן לכך.
למחרת, רוב מוחלט של חברי אורטל הצביעו בעד מפלגת העבודה בראשות רבין. כך עשיתי גם אני. באופן יחסי, ניצחונו של רבין בגולן היה מהגדולים ביותר בארץ, אולי גדול מבכל אזור אחר.

הביקור השני נערך ב-5.11.92. רבין כבר היה ראש הממשלה, והיה בעיצומו של מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. הוא הסכים לנסיגה מהגולן (הוא אמנם הקפיד, עדיין, לומר: "נסיגה בגולן, לא מהגולן," אבל היה ברור שהוא מוכן לסגת מהגולן – רובו ככולו). אנו היינו בעיצומו של מאבק קשה וחריף נגד מדיניותו.
כביש הכניסה לאורטל, מהצומת ועד השער, המה משני צדדיו במפגינים מיישובי הגולן. חדר האוכל של אורטל היה מלא מפה לפה בנציגי כל היישובים, בחברי מליאות המועצה האזורית ומועצת קצרין ובפעילי ועד יישובי הגולן. רבין לא היה איש בשורה. הוא לא ניסה לטייח ולא לייפות. הוא גם לא ניסה להתכחש להתחייבויותיו לפני הבחירות או לתרץ את השינוי. הוא פשוט בא לומר לנו בגילוי לב, שהוא פועל ויפעל שלא על פי התחייבותו והוא ינסה להגיע להסכם שלום עם סוריה, גם תמורת נסיגה עמוקה בגולן.
מיקרופון הנואמים מטעם הגולן הוצב מול שולחנו של רוה"מ. בזה אחר זה עלינו, הדוברים במפגש, והטחנו ברבין דברים קשים וחריפים – נגד הנסיגה ונגדו אישית, האיש שתמכנו בו, שבחרנו בו, שהאמנו בו ושכל כך מאכזב אותנו. הבטחנו לו מאבק קשה, חריף ונחוש, שיסתיים בניצחוננו. אמרנו לו, שבברירה בין נאמנות לאיש לנאמנות לדרך, אנו בוחרים בגולן ולא בו. הוא ישב והאזין בשקט ובסבלנות. מדי פעם שאל את ראש המועצה, יהודה וולמן, שישב לצידו, אודות זהותו של הדובר. על הבטחתנו להיאבק בו בנחישות הגיב: "זה לגיטימי."
הערכתי את כנותו ואת עצם הביקור אבל יצאתי מהשיחה נסער מאוד. כך אני, וכך כולנו. יצאנו מהפגישה נחושים להיאבק ולנצח. רבין נסע, ואנו נותרנו באווירה קשה וכבדה.

איך הרגיש רבין? אחרי הרצח, נשאל איתן הבר, שהשתתף בביקור, מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה לצד רבין. הבר השיב – הביקור באורטל. הוא אמר שרבין הלך לבקר את האנשים שהלכו עמו עשרות שנים, גדולי תומכיו וחבריו, ראשי מחנהו (בכך התכוון בעיקר ליהודה הראל ויהודה וולמן), כדי לומר להם שבכוונתו לסגת מהגולן. הוא שמע מהם ביקורת קשה ונוקבת שיצרה אצלו תחושה קשה. כל הדרך חזרה הוא ישב במכונית מכונס בעצמו, ושתק.

יצחק רבין הוא הרמטכ"ל שפיקד על שחרור הגולן. הוא לחץ בכל כוחו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן. הוא ראש הממשלה, שבקדנציה הראשונה שלו פיתח את הגולן כפי שלא עשה אף ראש ממשלה לפניו או אחריו. הוא הוביל את הקמת קצרין, עיר הגולן (את ההחלטה על הקמתה קיבלה ממשלת גולדה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים). הוא החליט על יישוב מרכז הגולן, האזור שלא היה מיושב ושדרכו פרצו הסורים במלחמת יום הכיפורים. הוא החליט על הקמת יישובים רבים, ובהם אורטל (שבפועל עלתה על הקרקע אחרי תום שלטונו). לאחר שהאו"ם גינה את הציונות כגזענות, הוא כינס ישיבת ממשלה מיוחדת, והוביל תגובה ציונית הולמת: החלטה להקים ארבעה יישובים חדשים בגולן. הוא הצליח להוציא מנשיא ארה"ב ג'ראלד פורד התחייבות נשיאותית כתובה, שארה"ב תתחשב באינטרס הישראלי בגולן בכל מו"מ לשלום.
יצחק רבין הוא ראש הממשלה, שבקדנציה השנייה שלו שבר את הקונסנזוס הלאומי על הגולן. הוא ראש הממשלה הראשון שהסכים לסגת מהגולן, וסלל את הדרך לשלושת יורשיו, שניסו אף הם להביא לנסיגה מהגולן.
מצד שני, יש לציין לזכותו, שהוא ראש הממשלה שהחליט להעמיד הסכם שכרוכה בו נסיגה מהגולן למשאל עם, בטענה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לסגת מהגולן. בכך כבל את ידיו וידי יורשיו, שלא עשו את הצעד האחרון מול הסורים, כיוון שהבינו שאין לכך סיכוי במשאל העם.
במשך כל תקופת המאבק שמר רבין על קשר רצוף איתנו. הוא נפגש עימנו, בגלוי ובחשאי, כל אימת שביקשנו זאת. הוא שמר על ערוצים פתוחים עם ראש המועצה יהודה וולמן ועם יהודה הראל, ידידו.
מצד שני, הוא לא היסס להשתלח בנו ובמאבקנו: "הם יכולים להמשיך להסתובב כמו פרופלורים" ו"ההפגנות שלהם אינן מזיזות לי את קצה הקרסול."
כדי להכשיל את העברת חוק שיריון הגולן, הוא העניק שוחד פוליטי לאלכס גולדפרב. כשאביגדור קהלני הצטרף למאבקנו, לא התבייש להאשים אותו שבגללו ימשיכו להיהרג חיילי צה"ל בלבנון.
איך נזכור את יצחק רבין ואיך נעריך אותו? האם נזכור את רבין כמשחרר הגולן ומיישב הגולן, או כשובר הקונסנזוס על הגולן ומי שניסה לסגת מהגולן?
אי אפשר להתייחס לרבין כאל מי שהחל לפעול רק ב-92' ולהתעלם מכל מה שקדם לכך. באותה מידה, אי אפשר להתעלם ממה שקרה אחרי 92'. יצחק רבין הוא האיש שתרם כל כך הרבה לגולן, וגם האיש שהזיק כל כך הרבה. זאת האמת.

אין כל קשר בין עמדה על רבין ועל מדיניותו, לבין עמדה בנוגע לרצח רבין. בעניין זה, מדובר ברע מוחלט. מי שתמך ברבין ומי שהתנגד לו, מי שהעריך אותו ומי שלא העריך אותו, מי שהעריץ אותו ומי שסלד ממנו – כולם צריכים להיות שותפים לאמירה ברורה ונחרצת נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד הסתה, נגד סרבנות, נגד כל הרמת יד על הדמוקרטיה. בעד ממלכתיות ודמוקרטיה. זאת מהות יום הזיכרון הממלכתי לרבין.
אלה שניכסו את יום רבין ואת זכר רבין לעצמם, וניסו להפכו ליום של הזדהות עם דרכו הפוליטית ("מורשת רבין") חטאו לזכרו חטא חמור. הם הוסיפו חטא על פשע, כאשר המורשת אליה ניסו לכוון את ההזדהות אינה באמת דרכו של רבין, אלא דרכם שלהם, הדרך של "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני, שתמיד תקף את רבין ושרבין הסתייג ממנו וסלד ממנו.
המאבק על הגולן, היה מופת של מאבק דמוקרטי אמיתי, שלא היה כדוגמתו מקום המדינה ועד היום.
(הגירסה המקורית פורסמה לראשונה במלאת עשור לרצח).

3. צרור הערות 21.10.15
* מה שבא ליד – אני מעדיף לראות את הצד האופטימי בכל דבר, אפילו במתקפת הטרור. כיוון שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, חשבו כמה עולמות מלאים קוימו בשבועיים האלה בידי החיילים, השוטרים והאזרחים שהסתערו על המחבלים במקל, בסרגל, מה שבא ליד, נטרלו אותם וקיימו נפשות רבות.

* הצד המכוער של המטבע – לצד הישראלי היפה המתגלה בהתמודדות עם מתקפת הטרור, האנשים המסתערים כמעט בידיים חשופות על המחבלים, מסכלים את הפיגוע ומצילים חיי אדם, אנו רואים גם את הצד המכוער של המטבע; את הישראלי המכוער המתקהל באזור הפיגוע בקריאות הנוראות "מוות לערבים", מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ושותף לניסיונות לינץ' במחבלים אחרי שנתפסו. הפעם הקורבן היה אדם חף מפשע, שנחשד בטעות כמחבל. ייתכן מאוד שאין דופי בהתנהגותו של מי שזיהה אותו בטעות וירה בו. הרי בסערת הקרב יש גם מקרים של אש על כוחותינו. אך הלינץ' ראוי להוקעה ויש להעמיד את מבצעיו לדין. אף פעם אין צידוק ללינץ', והנה, הקורבן היה חף מכל פשע, שאיתרע מזלו והוא נקלע במקרה למקום בזמן הלא נכון, איבד את חייו לשווא. יש להעמיד את המעורבים לדין – לא על הטעות בזיהוי, אלא על עצם המעשה.

* חוק המישוש – החוק הקיים מאפשר לשוטר לערוך בדיקה על גופו של חשוד. הצעת החוק החדשה, המאפשרת לשוטר לערוך בדיקה על גופו של אזרח גם ללא חשד, היא דרקונית ובלתי מידתית. יש לשמור על הגבול הדק בין פגיעה בזכויות האזרח לבין הביטחון והסדר הציבורי. יש לתת לשוטרים כוח למלא את תפקידם, אך להיזהר ממתן כוח בלתי סביר, שעלול לפגוע באזרחים. במקרה הזה, הגבול נפרץ.
אילו מדובר היה בהוראת שעה לחצי שנה, ניתן היה לקבל זאת, כאמצעי סיכולי מול מתקפת הטרור. חקיקה ברוח זו, נדמית יותר כמו נשיאת שם המלחמה בטרור לשווא, כדי לקדם יוזמת חוק שבמצב שגרה הציבור לא יקבל אותה.

* לא תלין נבלתו על עץ – הביטוי ביהדות לערך של כבוד המת, הוא אי הלנת המת. התורה אוסרת אפילו הלנת גופתו של נדון למוות. בספר דברים פרק כ"א, נאמר: "וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת, וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל-עֵץ; לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה." זאת התרבות היהודית.
מצער מאוד שיש בתוכנו מי שמנסים להעתיק מתרבויות זרות מנהגים ברבריים של השפלת גופת המת. מפעם לפעם נשמעים רעיונות כמו עטיפת גופות מחבלים בעור חזיר כדי לבזות אותם ועוד רעיונות מן הסוג הזה.
החלטת הממשלה לא להעביר גופות מחבלים למשפחותיהם, היא חלק מקוד תרבותי שאויבינו גוררים אותנו אליו. אין לי ספק, שהחלטה זו, אם תבוצע, לא תמנע פיגועים, אלא בסך הכול תספק קצת תאוות נקם של כמה אנשים.
יש רק תכלית אחת המצדיקה עיכוב בהחזרת גופות של מחבלים – השארתם לצורך חילופים עם חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אילו ההחלטה היתה שהגופות ימסרו למשפחות המחבלים, אך המסירה תעוכב עד החזרת גופות חיילינו, היא היתה מוצדקת. אך לא זו ההחלטה שהתקבלה ולא כך היא הוצגה והוסברה.

* שנאה עצמית – אם מישהו זקוק להמחשה חדה של מחלת הנפש שנאה עצמית, הוא מוזמן לקרוא את הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר ב"הארץ". איך אלפר יכול להתחרות עם גילויי התמיכה של גדעון לוי במחבלים וברוצחים? איך הוא יכול להתחרות עם הנזיפה של לוי במחבלים הרוצחים על כך שהשתהו כל כך ביציאתם למסעות רצח היהודים?
כך נפתח הפשקוויל: "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי."
ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי."
והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: המחבל שהתחפש לעיתונאי בפיגוע בקריית ארבע אינו רוגל אלפר.

* האיש הרע – אם חשבתם שהאיש הרע בעיני "הארץ" בשבוע האחרון הוא נתניהו, טעיתם. האיש הוא עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, שצעק על ח"כ עודה ודרש ממנו להפסיק עם ההסתה בנצרת, הגורמת לנזק לעיר ולתושביה. הוא משת"פ, או בלשון הכותבים "הערבי הטוב".

* להילחם בדחליל – צבי כסה פירסם ב"דעתון" מאמר תחת הכותרת "שאלה ל-2 מיליון המצביעים שבחרו בנתניהו." כל המאמר המלומד מבוסס על הנחת יסוד על פיה נתניהו טוען שהעולם כולו נגדנו וכל דרכו בנויה על טענה זו. הכותב שולל את הטענה בהוכחות מן ההיסטוריה ועד ימינו, ומכאן שכל מה שמגלם נתניהו, המבוסס על הטענה הזאת, מופרך מעיקרו.
אמנם איני חסיד של נתניהו, אבל אני חסיד של האמת. ולכן, הייתי מצפה מצבי כסה לבסס את מאמרו על אי אלו מובאות מדברי נתניהו, הטוען שהעולם כולו נגדנו. כי אני, למשל, מעולם לא שמעתי זאת ממנו. למשל, בנאומו בכנסת בפתח מושב החורף, הוא הקדיש פרק שלם להדיפת טענת ה"בידוד המדיני" כביכול של ישראל. הוא דיבר על מערכת היחסים הפורחת עם הודו, יפן וסין, על מערכת היחסים הפורחת מחוץ לאורות הזרקורים בינינו לבין מדינות ערב המתונות ועל כך שחרף המחלוקת עם ארה"ב, הידידות בין המדינות נותרה איתנה. וכך בכל נאום.
לא חבל לשחוק את מקשי המקלדת על מאמר שלם, שמגיב על דחליל שהכותב יצר במו ידיו?

* לנקות את אורוות קק"ל – טוב עשו צירי ועידת מפלגת העבודה כאשר הדיחו את יו"ר קק"ל אפי שטנצלר. קק"ל הפכה למדמנה של סיאוב, רקב, חוסר שקיפות, בזבוז כספי העם היהודי ומינויי מקורבים. הסיאוב בקק"ל שירת את הגורמים הפוסט ציונים והאנטי ציונים שתירצו בכך את מאבקם למען פירוקו, בשל התנגדותם לעצם הרעיון של אדמות הלאום היהודי.
יש לקוות שדני עטר, היו"ר החדש, יבין שהמשימה הראשונה והעיקרית שלו היא ניקוי אורוות קק"ל. זו משימה קיומית לארגון.

* תושבי ירוחם הרוויחו – בבחירות לראשות קק"ל תמכתי במועמדותו של ראש העיר ירוחם מיכאל ביטון, בשל אמונתי במנהיגותו, בטוהר כפיו וביכולת שלו לבצע את המהפכה הדרושה. ההישג של ביטון אינו מבוטל. הוא הצטרף למרוץ לפני ימים אחדים, לא השקיע משאבים ולא רקח דילים. רוב חברי הפורום המצביע כבר היו מחוייבים למועמדים אחרים. ובכל זאת ביטון גרף תמיכה רחבה והגיע למקום השני. אולם בבחירות יש רק מנצח אחד, וזה לא היה הוא.
בעקבות דברי תמיכה במיכאל שכתבתי, קיבלתי תגובות מתושבים בירוחם, שהביעו צער, זעם ואכזבה מביטון, שרק לפני 11 חודש נבחר לקדנציה השנייה והתחייב להשלים אותה עד תומה. אמנם ביטון התכוון לבצע במקביל את שני התפקידים, אולם הם ראו בכך הפרת ההתחייבות וחשו מרומים ונבגדים. אילו היו אלה יריביו הפוליטיים של ביטון, לא הייתי מתרשם מכך במיוחד, אולם היו אלה דווקא תומכיו המובהקים, ואין לזלזל בטיעוניהם.
מי שהרוויח מכך שביטון לא נבחר, הם תושבי ירוחם, שביטון ימשיך להוביל את עירם "מלא מלא." על ביטון למצוא את הדרך לפגוש את האנשים, להקשיב לביקורתם, ולהסביר את פשר התמודדותו.
למיכאל ביטון נכונו עלילות רבות ואני משוכנע שהוא ימצא עצמו בשורה הראשונה של ההנהגה הלאומית. אולם ראוי שאת השנים הקרובות יקדיש לתפקיד החשוב אליו נבחר ובו הגיע להישגים מעוררי התפעלות.

* הראשונה שהכירה – במאמרו "הביצים והאבן", כתב אברהם כץ עוז שארה"ב לא היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל, אלא בריה"מ קדמה לה. זאת טעות. אמנם ארה"ב הפעילה לחץ כבד ביותר על בן גוריון והנהלת הסוכנות לדחות את הקמת המדינה, אולם משהפור נפל והוכרז על הקמת המדינה, הנשיא טרומן החליט מיד להכיר בישראל. 11 דקות אחרי ההכרזה, היתה ארה"ב המדינה הראשונה שהכירה בה.
בריה"מ הכירה בישראל יומיים אחרי ההכרזה.

* להתנשק עם עצים ואבנים – בפתח ביתי קבועה מזוזה. מבחינתי, אין על כך כל שאלה. המזוזה היא סמל ליהדותי, היא מבטאת את זיקתי העמוקה לעם ישראל, לתרבות היהודית, למורשת ישראל, לשורשיי היהודיים. אולם מעולם לא נישקתי מזוזה. ומעולם מזוזה לא נישקה אותי. ובעיקרון, איני מנשק את מי שאינה מנשקת אותי. כלומר, איני מתנשק עם עץ ואבן. המנהג הזה, המתייחס אל המזוזה כאל קמע, מבזה בעיניי את המזוזה. איני מוצא כל דבר יהודי בנישוק מזוזה, ואני תוהה האם אברהם ניתץ את הפסלים בבית אביו, כדי שכעבור אלפי שנים צאצאיו ינשקו מזוזות.
איני מנשק מזוזות, אך אין לי בעייה עם אחרים הנוהגים כן. אולם ברגע שפוליטיקאים (מירי רגב ואיתן כבל) יוצאים בקמפיין פוליטי לנישוק מזוזות, והופכים זאת לסוגיה ציבורית, אני רואה לנכון לבטא באופן ציבורי את אמונתי.

* ביד הלשון: נטרול – לחסל מחבלים בפיגוע זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. אמור מעתה: לנטרל מחבלים.
הנטרול, ביטוי מן הז'רגון המשטרתי בארץ ובעולם, הוא הוצאת המפגע מכלל יכולת ביצוע, באמצעות הריגה, פציעה או לכידה.
השאלה היא האם מחבל שנטרלו אותו הפך להיות ניטראלי.