ספרייה לעם, עם עובד, 1968
מתוך פרק תשעה-עשר
אייכמן והמופתי. האם היה יוהנס שמידט אחד הצנחנים בוואדי-קלט?

...לוונטל קינח את שפתיו בגב-ידו, ובלי להניח לגרמני להסביר מה חפצו, הוסיף וסיפר על קארל רוּף, אשר ישב במושבה הגרמנית בחיפה וניהל משם חליפת-מכתבים ערה ומסועפת עם הסניפים האחרים בארץ ועם גרמניה. יום אחד ראה לוונטל במו עיניו, בתיקו של ג'ראלד, תצלום מכתב ששלח רוּף לפיהרר! לא היה הבדל רב בין טפסי המכתבים שהשתמשו בהם בארץ לבין אלה שהגיעו מגרמניה. בכולם חזרה למעלה הכותרת: National-Sozialistische Deutche Arbeiterpartei – ומתחתיה סמל צלב-הקרס בתוך עיגול שחור ובו שוב שם המפלגה. רוף היה אדם נמרץ ופעלתני, אך צעיר מדיי, וחסר השפעה על זקני העדה. רוּדוֹלף הֶס, שהיה סגנו של הפיהרר, מינה במקומו כראש הסניף הארץ-ישראלי את הטמפלר קוֹרנֵליוּס שווארץ. שווארץ, שהיה אז כבן חמישים, התגורר ביפו ושימש סוכן של חברות גרמניות, ומומחה להרכבת מכונות. עד היום זוכר לוונטל את שמות נאמניהם ונבחריהם בכל סניף: רוּף החיפני, בני משפחת וַגנר ואברלה משׂרונה, ולטר הופמן משרונה, קורנליוס שווארץ, מענוֹ – תא-דואר ביפו, אולי בגלל מסחרו, ואולי חשש שהדואר שלו יתגלגל לידיים לא רצויות. אכן, הוא נהג זהירות מרובה והסתתר במסווה של סוחר הגון. לאלפרד הוניג מווילהלמה עדיין לא היתה מכונת-כתיבה, והוא היה מריץ מכתבים ארוכים בכתב-יד צפוף וקשה לפיענוח, גם זאת מתוך תצלומיו של ג'ראלד. והיו עוד האנס סוס שישב בבית-לחם הגלילית, פַאסט בירושלים וּוַלטֶר דֶהלֶה, הקונסול הגרמני הכללי בירושלים. וילהלם באוּמרט, משׂרונה, התמנה לראש "חזית העבודה הגרמנית" בארץ, אשר למעשה שימשה מסווה למפלגה הנאצית. בגרמניה נוסדה "חזית העבודה" כדי לספק תעסוקה למובטלים, בעיקר בעבודות יזומות מטעם המפלגה הנאצית. בארץ לא היה צורך בעזרה ממין זה, ובמסגרת ה"חזית" המקומית עסקו בהכנת הכינוסים הנאציים במסווה של פעולות-ספורט. באומרט עצמו היה סוכן גסטאפו, וריגל בקרב היישוב העברי.
מכתבים רבים באו מהמבורג. צמרמורת היתה חולפת בלוונטל כשהיה רואה תצלום של טפסי-מכתבים רשמיים השייכים לסניפים מקומיים. בראותו כיצד מתחת לכותרת NSDAP צצים שמות מוכרים – חיפה, ירושלים! כל אותם זיכרונות מרים אשר בגללם עזב את ארץ-הולדתו, פרצו ועלו פתאום במין חזות שחורה, מבהילה... שהרי מבשרו חזה. כך ממש התחיל הדבר גם שם: סניפים מקומיים, מיסדרים, טיולים, מסעות, הצדעות במועל-יד, כינוסים המוניים. "וֶן יוּדֶנְבּלוּט פוֹם מֶסֶר שְׁפּירִיצְט!" – כך שרו, וכך בדיוק היו שרים גם בני-הנוער הגרמני בארץ-ישראל בכינוסים החגיגיים שלהם במושבות הטמפלרים. "כשדם יהודים נוטף מן הסכין!" הפזמון הנאצי הידוע.
והמכתב של הוניג. מפליא, ממש מפליא, התפעל לוונטל מכישרון-עצמו, איך הכל צף ועולה פתאום בזיכרונו:
איכר אחד היה בווילהלמה, אחד בלבד, אשר העז להביע בגלוי את התנגדותו להשתלטות הנאצים על המושבה. הוא לעג כל השנים לפיהרר ולתורתו, וכינה אותו בשם גאנגסטר ונוכל, ואמר כי סופו של היטלר שיביא אסון על העם הגרמני. בסניף המקומי של המפלגה הוחלט להפעיל נגדו סנקציות ולהחרימו. ביום ראשון אחד, סיפר לוונטל, כאשר קמו כל בני המושבה לכבודו של היטלר בחגיגה שנערכה בכנסיית המושבה, נישאר האיכר ההוא יושב יחידי, ואז התנפלו עליו אחדים מהנוכחים והיכו אותו מכות נמרצות וסחבו אותו החוצה. "באלוהים," אמר, כאשר סחבו אותו החוצה, "אתם אינכם אחיי!" – הם סטרו לו על לחייו ומרטו את זקנו ולא חסו על זקנותו ואיש לא קם להגן עליו. והוא עמד שם בחוץ, פניו זבים דם, עיניו יבשות, ואמר שהוא מוחה נגד שילטונו של הר היטלר! חרפה לעם הגרמני. והם התקלסו בו ואמרו כי הוא בוגד, ומכור לידידיו היהודים!
"ומה היה שמו?" שאל קארל.
לוונטל לא זכר.
"שמידט?"
"לא. נידמה לי כי שמו היה אחר. בולאך, או בדומה לזה. פריץ בולאך."
"לא ייתכן," אמר קארל, וחזר ומילמל: "לא ייתכן."
והטפסים! – סיפר לוונטל, בתקופת הבחירות-כביכול של 1936 בגרמניה, חתמו כל הגרמנים בארץ על הצהרת נאמנות לפיהרר. הוא מצא שם הרבה שמות. מכרים... היה בנק בארץ שהקימו המתיישבים הגרמניים, "בנק דֶר טמפּלגזלשאפט", אשר סניפו הראשי נמצא בשכונה הגרמנית על גבול יפו-תל-אביב, ליד בית-החרושת ליציקת מתכת ותיקון מכונות של גוטהילף וַגנר משרונה. על-ידי הסניף הירושלמי של הבנק העבירו ללוונטל פרק-זמן כספים שהגיעו לו מגרמניה, דמי-חופשה, מעט מרכושו. כלום ישכח? אותם פרצופים חייכניים ליד האשנב. אותו נימוס: כן, הֶר לוונטל, יַא, בבקשה, בִּיטֶה-שֵׁיין, תודה רבה, אוף וידֶרזֶהן, להתראות. מצטערים על הטירחה הנגרמת לך. והנה, כבר באותה שנה היו שמותיהם חתומים על הצהרת הנאמנות. בלילות היה שומע קולות זכוכית נשברת, שאגות מן הרחוב, עד שהקיץ והבין שהוא נמצא בירושלים, ובחוץ שקט, רק קריאת המואזין מן העיר העתיקה, ורָווח לו.
באומרט דרש מן הגרמנים, שסרו לפקודתו, ללמוד עברית וערבית כדי שבבוא הזמן יוכלו לשמש בתפקידים המיועדים להם, "גאולייטרים" לניהול האדמיניסטראציה הארץ-ישראלית עם הכיבוש הגרמני, ואולי גם למטרות ריגול, ובבוא היום חבלה במאמץ-המלחמה הבריטי. זקני הטמפלרים חזרו והצהירו על נייטראליות במאבק בין יהודים לערבים במאורעות של סוף שנות השלושים, אך הצעירים סיפקו נשק לערבים ואימנו אותם להשתמש בו. איש לא נטה עוד להקשיב לדברי הזקנים במושבות. הצעירים המשולהבים האשימו את הדור הקודם בחוסר לויאליות, וטענו שהם מקריבים את הכבוד הלאומי למען התועלת הכספית – כדי שיוכלו לנהל עסקים עם היהודים ועם שלטונות-המנדט הבריטיים! בסוף שנת 1936 החליטה המפלגה הנאצית לאסור על הגרמנים למכור ליהודים קרקעות. מפרדסי שרונה כבר ראו אז את רחובותיה ובתיה של תל-אביב.
יוהנס שמידט יצא כניראה מן הארץ בראשית הקיץ של שנת 1939, באותה אונייה גרמנית ראשונה שבאה ביולי לקחת את בחורי המושבות לשורות ה"וורמאכט". רובם היו חברי המפלגה הנאצית וה"היטלר-יוגנד" המקומי.
ה"דויטשֶׁס נאכריכטֶן בּירוֹ" שימש אז כסוכנות לפעילויותיהם של הגרמנים בארץ-ישראל, ונציגם בירושלים, ד"ר פראנץ רייכרט, הצליח לקשור יחסים מצויינים עם המנהיגים הפוליטיים הערביים ובייחוד עם חאג' אמין אל-חוּסייני, המופתי של ירושלים. עד סוף שנת 1933 היה הקונסול הכללי הגרמני בעיר ד"ר היינריך וולף, אשר קיים קשרים טובים עם הטמפלרים ועם היהודים יוצאי גרמניה כאחד, והיה נשוי לאישה יהודייה. סיפרו כי באפריל 1933 סירב להניף את דגל צלב-הקרס על הקונסוליה הגרמנית אשר ברחוב הנביאים בירושלים, וטען כי אין להניף דגל זה ב"בית הלאומי היהודי". קארל רוּף וחבריו להנהגת סניף המפלגה מיהרו לדווח על התנהגותו למקומות המתאימים. ווֹלף הניף לבסוף את הדגל, לאחר שהופעל עליו לחץ כבד, אבל בינתיים איבד את אמון הממונים עליו, שהיו מאנשי רוּף, והוא נקרא לחזור לגרמניה.
במקומו התמנה לקונסול וַלטר דֶהלה, שהיה נאצי נאמן עוד משנות העשרים בגרמניה. ביולי 1937, בתקופת המאורעות, שהיו למעשה מרד ערבי מזויין המכוון נגד היהודים והמנדט הבריטי כאחד, ביקר המופתי, שהיה עתה מנהיגם של ערביי הארץ, אצל דהלה, והציע שיתוף-פעולה בין הערבים לבין מעצמות-הציר נגד אנגליה, צרפת והיהודים. זמן קצר לאחר מכן החלה להגיע עזרה גרמנית למורדים הערביים, לא עוד יוזמה של בודדים אלא אקט מדיני ברור.
המרד הערבי הסתיים למעשה רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך לא כן פעולותיו של המופתי אל-חוסייני, אשר הוסיף לבחוש בקדירת הלאומנות הערבית, התומכת בגרמנים ומתנגדת לבריטים, לצרפתים וליהודים. המופתי הוכרח לעזוב את הארץ בשנת 1937, בתחפושת של אישה, והוסיף לנהל את המרד מלבנון ומסוריה, אך עם תחילת המלחמה באירופה לא נישאר לו חופש פעולה בארצות הללו והוא עבר לעיראק. בשל עמדת המנהיגות שזכה לה בעולם הערבי, וקשריו עם הגרמנים, נהיה תוך זמן קצר לאחת הדמויות הבולטות ובעלות ההשפעה בעיראק. הוא היה ממנהיגי המרד הפרו-גרמני של ראשיד עלי, בשנת 1941. הכוחות העיראקיים הפגיזו את בסיס חיל-האוויר הבריטי בחאבּניה. הצבא הבריטי שם קץ למרידה, שאיימה על דרכי תחבורתו במזרח-הקרוב ועל אספקת הנפט, עוד קודם שהגיעה העזרה הגרמנית המובטחת למורדים. ספק רב אם היתה עזרה זו מגיעה בכלל, כי המרד פרץ שבועות מעטים לפני התחלת מבצע "בּארבּרוֹסה" – הפלישה הגרמנית לרוסיה, וה"לוּפטוואפֶה" לא היה יכול להקצות את מיספר המטוסים הרב הנדרש לסיוע בדרך האוויר לפתיחת חזית נוספת ומרוחקת.
בסוף 1941 ברחו המופתי וראשיד עלי, ראש ממשלתה המודח של עיראק, לאיראן, ומשם לגרמניה. המופתי נתקבל בכבוד רב על-ידי הפיהרר, ותמונותיהם התנוססו מעל דפי "פֶלקישֶׁר בֶּאוֹבּאכטֶר". הוקם "לִגיון ערבי", אך היטלר נמנע מהכרזה ברורה שהוא תומך בשיחרור ובעצמאות לכל ארצות-ערב – תחילה משום שלא רצה לפגוע באזור-ההשפעה של בעלי-בריתו האיטלקיים, ואחר-כך כדי שלא לקלקל את יחסיו עם שלטונות וישי, שהחזיקו בארצות הליבאנט, סוריה ולבנון.
אחרי הקרב על סטאלינגראד ומפלת הקורפוס האפריקני של רומל בצפון-אפריקה, לא היה עוד המזרח-הקרוב בתחום האינטרסים הממשיים של גרמניה, והסיכוי להשיג על-ידיה עצמאות למדינות הערביות ניראה רחוק ולא ממשי. ערכו של המופתי ירד בעיני היטלר ופון-ריבנטרופ, ושוב לא היו לו מהלכים במשרד-החוץ הגרמני. הצבא האדום היה מתקדם והולך בחזית המזרחית. בסטאלינגראד ובאל-עלמֵיין נקבע גם גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל – אם נישָאר בחיים לקלוט את ניצולי מחנות-ההשמדה ולהקים מדינה, או נשתעבד ל"גאולייטרים" ול"מומחים ליהודים" הנאצים מילידי פלשתינה-א"י. הללו חיכו ליומם הגדול במפקדות המפלגה הנאצית ובמטה הקורפוס האפריקני של רומל, וכבר החלו מחלקים ביניהם את הארץ מחוזות-מחוזות, ובוחרים להם עוזרים ערביים מבין אנשי המופתי, כאותו חסאן סַלַמֶה, מפקד הכנופיות הערביות, או מבין חיילי "הלגיון הערבי" בגרמניה ואוהדיהם מקרב ערביי הארץ, חברי אירגוני-הנוער הצבאיים-למחצה של הערבים – ה"נַג'אדָה" וה"פּוּתוּוָה". בעזרתם הפעילה היה "הפתרון הסופי" מוצא דרכו במהרה גם לתל-אביב ולירושלים.
היינריך הימלר, הרייכספיהרר של האֶס-אֶס, מפקד המשטרה הגרמנית ושר-הפנים, שלט על אימפריה המשתרעת למִן התעלה האנגלית ועד לליבה של רוסיה. בין האוכלוסיות השונות והמגוונות, שהיה עליו לטפל בהן, היו גם המוסלמים ברוסיה וביוגוסלביה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לחתור תחת מעמדו של שר-החוץ פון-ריבנטרופ, ומשום כך קירב את חוסייני, המופתי הירושלמי, והקים בעזרתו את יחידות ה"וואפֶן אס-אס" המוסלמיות. המופתי סייר בקרואטיה כדי לגייס אנשים ליחידות האלה. מלבד התשלומים שקיבל דרך-קבע מיום בואו לגרמניה, זרמו אליו עתה כספים מידי הימלר, ומשרדיו שוכנו במפקדת האֶס-אֶס.
ברדיו בַּארי נשמעו שידורי-ההסתה הקבועים שלו: על המוסלמים לעזור ל"וורמאכט". כנופיות גאנגסטרים יהודיים משיקאגו פועלות נגד הערבים הפלשתינאיים. היטלר, יוצא-חלציו של הנביא מוחמד, הוא מושיע האיסלאם. מכונת-התעמולה של גבלס הפיצה בעיתוניה את דברי השׂיטנה האלה. באחד מהם הופיע תצלום של חאג' אמין אל-חוסייני בבגדי כוהן-דת מוסלמי כשהוא סוקר מיסדר של אנשי יחידת "וַאפן אס-אס" מוסלמית ביוגוסלביה, ומקבל את הצדעתם במועל-יד בנוסח הנאצי הידוע.
באמצע המלחמה נפוצו כאן בארץ שמועות שונות בדבר גורלו של שמידט. אמרו שברח ליוגוסלביה ויד לו ברצח יהודים. בעת ההיא התחילו מגיעות ידיעות על ההשמדה, וגם עדי-ראייה ראשונים. בין היתר סופר כי אחד הממונים על ביצוע "הפיתרון הסופי" יודע עברית ואידיש, ומכיר היטב את ארץ-ישראל... בארץ הילכה אז שמועה עקשנית שהלה הוא אותו גרמני יליד וילהלמה שהחליף את שמו...
"שמידט?"
"אייכמן."
"אייכמן הוא שמידט?" צעק קארל, "ואבי... היה ידיד שלו?"
"אך לא! חכה ותשמע עד הסוף," אמר לוונטל ולא הצליח לכבוש את צחוקו המבהיל, שאינו במקומו.
קארל ישב כמאובן. רק ידיו רעדו. התפרצותו הסגירה את מערכי-ליבו לרגע קט, ומיד חזר והתכנס בשתיקתו. שמו של אייכמן עורר חילופי-הערות נירגשים בקרב השומעים.
"הוא מת לפני זמן רב!"
"לא. עקבותיו אבדו."
"מי?"
"האם נמלט?"
"אבל מי?"
"בעיתונים כתבו שהוא מסתתר באחת מארצות אמריקה הדרומית. שינה את שמו ועשה ניתוח פלאסטי בפרצופו. ישנם אירגונים נאציים המחפים עליו," אמר צבי.
"מי הוא בכלל, האיש הזה?" שאלה שרה.
"השִׁי"ן-בּי"ת הישראלי בעקבותיו."
"האם ייתכן שנולד בארץ-ישראל?"
"שינה את שמו?"
"ויודע עברית?"
"לא נדע עד שיתפסו אותו."
"לא יצליחו."
ידיו של קארל שיחקו במבוכה על-פני השולחן. לוונטל פנה אליו: "עליך להבין, אברלה." מבטו של קארל היה נעוץ בנקודה מרוחקת, במקום שמצטלבים מרישי הסככה. כל הזיהוי, השתדל לוונטל להסביר, בטעות יסודו. כאשר התחילו מגיעות הידיעות על ההשמדה, נפוצה בארץ השמועה כי שמידט הוא אייכמן, וזה מקור הסברה המוטעית כי אייכמן גדל באחת ממושבות הגרמנים בארץ-ישראל. הבלבול היה כפול: אייכמן ידע מילים אחדות באידיש ובעברית, גם נהג להשתמש בהן בפגישותיו עם נציגי היהודים. אולי עשה כֵן כדי להטעות אותם לחשוב שהוא על צידם, ולהאמין לדבריו כי היהודים נשלחים למחנות-עבודה בלבד. ואולי כדי להפחידם, למען ידעו כי אין נסתר ממנו. עדי-ראייה מספרים כי לא פעם היה תופס אחד מן היהודים בגמר הפגישה במשרדו, מפטפט איתו מילים אחדות בשפתו, גם על ארץ-ישראל, כדי לחזק את הרושם. אך עד מהרה התברר שאוצר המילים שלו מוגבל מאוד, וידיעותיו בשפה שטחיות.
אייכמן ביקר בארץ-ישראל בשנת 1937. הוא הגיע לחיפה מאלכסנדריה, יחד עם גרמני בשם האגֶן, לביקור של יום-יומיים. יש להניח כי נפגש עם קארל רוף ועם שאר מנהיגי המפלגה הנאצית המקומית. הוא היה בשליחות רשמית למזרח-הקרוב, מצרים וארץ-ישראל. מסַפּרים גם כי נפגש באותו ביקור יחיד וחטוף עם אחד ממפקדי-ה"הגנה" הבכירים לשיחה של שלוש שעות. איש אינו יודע על מה דיברו השניים. על-כל-פנים, לא קשה היה לאייכמן להעמיד פנים שהכיר את הארץ מקרוב. ובזה מקור הסיפור על מקום הולדתו, והסברה שאייכמן הוא שמידט.
"ומה עלה בגורלו של שמידט עצמו?" שאל דניאל.
עד היום מנסרים בזיכרונו של לוונטל פרטים תמוהים אחדים. הנה, למשל, עניין יוגוסלביה. מה עשה שמידט שם? האִם היה בלִגיון המוסלמי?
בספטמבר 1944 הכריז ראש ממשלת בריטניה וינסטוֹן צֶ'רצ'יל על הקמת הבריגדה היהודית. בשניים בנובמבר 1944, יום-השנה להכרזת בלפור, הכריז המופתי – הוא בחר בתאריך דרך-הפגנה – על הקמת הלגיון המוסלמי, שנקרא גם בשם הבריגדה הערבית, והועמד לפיקודו הישיר של האֶס-אֶס. האנשים, חלקם גוּיסו מקרב המוסלמים אזרחי יוגוסלביה, וחלקם היו סטודנטים ערביים ששהו בגרמניה בעת פרוץ המלחמה, או נמלטו אליה לאחר שהשתתפו במרד הערבי בארץ-ישראל ובעיראק. הלִגיון החדש קלט גם את יחידות הלגיון הערבי שנוסד בפקודתו של היטלר עוד בראשית 1942 ובו שני בטליונים. מטרתם היתה לנוע לעבר הקַוְקַז, לאחר כיבוש טיפְליס בידי הכוחות הגרמניים, ולהשתתף בפלישה הגרמנית לעיראק מכיווּן איראן. ניצחון הרוסים בסטאלינגראד שם קץ לתוכניות המפקדה הגרמנית העליונה לכבוש בתנועת-מלקחיים את המזרח-התיכון על שדות-הנפט העשירים שלו ותעלת סואץ.
קשה להניח כי המופתי לא ידע מהי משמעות הפיתרון הסופי לשאלת היהודים, אשר בתיכנונו ובביצועו עסקו בשיטתיות במפקדתו של הימלר. עוזרו הראשי של אדולף אייכמן במלאכת "הפיתרון הסופי" היה דיטֶר ויסְליצְני, שהוצא להורג על-ידי הממשלה הצ'כוסלובקית לפני כעשר שנים. כאשר נחקר במשפטו מדוע נכשל הסידור להצלת משלוח של חמשת אלפים ילדים יהודיים שנועד למחנות-ההשמדה, העיד ויסליצני כי התערבותו של המופתי היא שהחישה את המשלוח לתעודתו. ועוד סיפר כי המופתי ביקר במשרדו של אייכמן וקיבל ממנו תיאור מפורט של פתרון שאלת היהודים באירופה.
המופתי הציע את שירותיו גם בתחום הריגול והחבלה. ראשית מגעיו היתה עם ה-Abwehr II, אגף החבלה של שירות-המודיעין הגרמני. כאשר עברו תפקידי ה-Abwehr לידי ה-Reichsicherheitsamt, Amt VI של הימלר, עמד חוסייני בקשר הדוק עם שֶלנבּרג, מפקד שירותי הריגול הגרמניים לארצות-חוץ, שעמדו תחת פיקודו העליון של הימלר. יחידות הלגיון הערבי השתתפו אף הן בחלק מן הפעולות שנעשו במסגרת זו. כך בסוף ספטמבר 1944 הוצנחה קבוצה של חבלנים בארץ-ישראל. מלבד הפעולות הללו חזר המופתי ודרש מן ה"לופטוואפה" להפציץ את תל-אביב, המרכז העירוני היהודי הגדול ביותר בארץ-ישראל.
גֵרינְג דחה סופית את התוכנית הזאת רק בקיץ 1943, כאשר הוברר סופית כי ארץ-ישראל התרחקה מזירת המלחמה העיקרית, ואין כל הצדקה אסטראטגית למאמץ העצום שבטיסות הפצצה ארוכות-טווח.
כל מה שלא הצליח המופתי לבצע, הכניס לתעמולתו האנטי-יהודית, שמרכזה הַפעיל היה במכון היהודי שהקים בקלוֹפּשׁטוֹקשׁטראסֶה, ושהיה מסונף למשרד הערבי. דברי-התעמולה האלה הופצו בתוכניות הערביות של רדיו ברלין, בתחנה הערבית החופשית באתונה, בשידורים הערביים מרומא ומבַּארי, ובכל דרכי ההפצה של חומר מודפס, שעמדו לרשות התעמולה הגרמנית, והגיעו גם לצפון-אפריקה ולמזרח-התיכון.
בחודש אוקטובר 1944 היה אוטו סקורצני מפקדה של יחידה מיוחדת השייכת לדיביזיית ברנדנבורג OKW לתפקידים מיוחדים של ריגול, חבלות ופעולות מאחורי קווי-האוייב. היחידה עמדה תחת פיקודם של שירותי-המודיעין והיתה מורכבת משרידי המשתתפים במרד הערבי בארץ-ישראל, אנשי הכנופיות שנמלטו כדי שלא לעמוד למשפט צבאי אצל האנגלים, וכן גרמנים תושבי הארץ, מאלה שעזבו אותה עם פרוץ המלחמה.
הם התאמנו לקראת פעולות-חבלה בקווי-הנפט שעברו בעבר-הירדן ובארץ-ישראל. כוח-החלוץ שלהם הוצנח בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1944 בוואדי-קלט ליד יריחו, לא רחוק מן המפעל, הנטוש כיום, בצפון ים-המלח. סקורצני מזכיר את הפעולה ביומנו, שהגיע אלינו לאחר המלחמה. לראשונה נודע ללוונטל על כך מן השיחות עם ג'ראלד ידידו. כמה מן החבלנים נתפסו בסביבות יריחו, והכריזו על עצמם שהם קצינים גרמניים. שלושה חמקו. ביניהם שני ערבים. אחד מהם, שכּינוּיוֹ היה אבּוּ-עלי, מרמלה, היה חסאן סַלַמֶה, מנהיג הכנופיות הידוע מימי המרד הערבי בארץ-ישראל ואיש-אֵמונו של המופתי אל-חוסייני. חסאן סלמה לא נתפס. הוא הצליח להסתתר שנים אחדות מן הבריטים, היה שוב למפקד כוחות ערביים, ונהרג כאשר פוצצו לוחמי ה"הגנה" את מפקדתו בפרדס ליד רמלה בשנת ארבעים ושמונה.
השלישי היה גרמני. הוא היה יליד אחת המושבות בארץ, והכיר יפה את האזור. האנגלים פירסמו שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מוואלדהיים אשר בגליל. הוא לא נתפס. קשה לדעת אם אכן דיינינגר היה האיש.
ללוונטל יש חשדות משלו בדבר זהותו של הגרמני. מדוע? בגלל המסלול שבחרו לעצמם. לפי התוכנית המקורית היה על החבלנים לעלות צפונה מוואדי-קלט לאורך הירדן, ולהגיע לצינור-הנפט. צינור-הנפט מעיראק עבר את הנהר לערך במחצית הדרך בין הכינרת לבית-שאן, ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל חיפה-צמח, עד בתי-הזיקוק במפרץ חיפה. והנה, תחת זאת פנו החבלנים דרומה, הסתתרו בין יריחו לעין-גדי, ולא עשו שום פעולה.
"עין-גדי, אמרת? דרומה..."
פניו של קארל כמו היו רדופים מעמסת אחריות, וכאילו ציפו להכחשה, ושפתיו נעו. ההתרגשות החניקה את גרונו, הוא כלא שיעול וידו מונחת פשוטה על חזהו.
חלק מן הציוד גילה בעין-גדי פטרול פרשים של משטרת-המידבר, אשר בסיסו היה במשטרת כּוּרנוב, אותה נקודה נטושה על גבעה בדרך לסדום, כיום ממזרח לדימונה. נמצאו מוקשים, מנגנוני-השהייה משוכללים, מכשיר-אלחוט, אקדחים ותת-מקלעים, רימונים ופתילי-שריפה. רוב הציוד הצבאי היה מתוצרת בריטית. השוטרים חשבו כי הציוד נגנב מאחד המחנות הבריטיים והוחבא על-ידי בדווים העוסקים במסחר ובהעברת נשק. לאחר סריקה נוספת נמצאו במקום שרידי מפות גרמניות של האזור, וכמה דפים מתוך תעודות ומסמכים בגרמנית שהועלו באש. מוצאם של המסמכים היה כניראה מיחידתו של סקורצני. המוקשים והנשק היו פזורים כאילו נזרקו בבהלה, חלקם למים, באפיקו של אחד הנחלים. היה רושם כי השותפים רבו ביניהם, או ביקשו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר בלי לקחת איתם כל חפץ או מסמך היכול להסגירם, אם ייתפסו, ולקשור אותם אל הקבוצה שהוצנחה ונתפסה בוואדי-קלט. ברוב פחדם ויתרו אפילו על הנשק האנגלי שבידיהם.
ונשאלת השאלה – מדוע ברחו לעין-גדי דווקא? ומה קרה לגרמני שביניהם?
לשני הערבים לא היה קושי. ייתכן שנשאו איתם את תעודות-הזהות הפלשתינאיות הקודמות של ממשלת המנדט, וכך יכלו לחזור בהיחבא למקומות-מגוריהם ולהסתתר בקרב משפחותיהם. לא כן הגרמני. כשבע מאות מתושבי המושבות הגרמניות בארץ גורשו בתקופת המלחמה לאוסטרליה, עוד ארבע מאות הוחלפו באזרחים בריטיים והוחזרו לגרמניה. סמוך לסוף המלחמה נישארו בארץ כארבע מאות גרמנים בלבד, אשר רוכזו בכמה יישובים גרמניים, שהפכו להם למחנות-מעצר למשך כל המלחמה – סגורים היו מאחורי גדרות-תיל גבוהות תחת משמר חיילים אנגליים. מעטים היו סיכוייו של הגרמני לחמוק אל אחת המושבות הללו ולשהות בה בלי להיתפס ובלי לעמוד לדין באשמת ריגול וחבלה. מתקבל על הדעת שהגרמני הוא שהיה מפקד חוליית החבלה. יש לזכור שהדבר קרה שמונה חודשים בלבד לפני כניעת גרמניה. ייתכן אפוא כי הערבים לא התכוונו כלל לבצע את פעולות-החבלה אשר לִשמן נשלחו, רק חיפשו אמתלה להימלט בעוד מועד מעניבת-החנק שהלכה וסגרה על כוחות-הציר באירופה.
מדוע פנו דרומה? ייתכן שחשבו כי גילו אותם בצניחתם. אולי ראו אותם הבדווים בוואדי-קֶלט, אלה שגילו את המצנחים, ומפני שלא בטחו בשתיקתם של הללו, מיהרו לשנות את המסלול המתוכנן. קשה לו, ללוונטל, לשער כי הגרמני היה מוכן לוותר על הפעולה אשר למענה נשלחו והוצנחו. בוודאי היה איזה ויכוח בינו לבין הערבים בשעות הארוכות של נדודיהם על-פני הצוקים והוואדיות, לאורך חוף ים-המלח בדרכם דרומה. אולי פרץ הריב רק בשעה שחנו בנקיק של נחל בעין-גדי. כניראה קרה משהו בזמן שהחלו שני הערבים לזרוק את המוקשים, הנשק ומכשיר-האלחוט, ולשרוף את המסמכים והבגדים. וכאשר הודיעו כי לגביהם נגמרה המלחמה! הם חוזרים הביתה! מישהו מביניהם הבין מן הסתם שהגרמני רק מפריע להם, הפעם... בין אם הוא מסכים לדעתם, ובין אם לא... מן הסתם חששו פן ימשיך הגרמני במשימה לבדו וייתפס בידי האנגלים, ואז... ודאי לא יראה טעם שלא לספר מי היו שותפיו שבגדו בו, והיכן הם אולי מסתתרים...
"ואז? מה אתה רוצה לומר?"? לחש קארל ועיניו תלויות בפיו של לוונטל, כמצפה עד הרגע האחרון שיתברר ההיפך.
"אני רוצה לומר שכדאי מאוד לחפור בעין-גדי. אולי תימצאנה שם עצמותיו של גרמני אחד, יוהנס שמידט שמו. ואולי יתברר אז מפני מה לא נתפס איש מן השלושה מעולם."
פתאום היה אור אחר וכל החמסין הלילי בתוכו פנימה, כאילו רבץ כל כובדו של ההר המלוח על ליבו של דניאל, והוא החזיק בכתפיו של הגרמני, וצעק וטילטל אותו: "מי אתה? בשם אלוהים, מי אתה! אתה ידעת... ידעת? מה אתה מסתיר מאיתנו?"
אבל כלום לא קרה וחמשתם עדיין ישבו מסביב לשולחן, והאוויר להט בחום יבש, לֵילי ומלוח. ומרחוק נשמע טירטור מנוע האוטובוס החוזר מסדום ומביא את הקרח, ואחריו מכונית קטנה שאורותיה שוטפים אותו מצדדים וצפירתה הנמשכת והולכת מבקשת להשיגו. וקארל אמר:
"הוא רצה לראות בפעם האחרונה את עין-גדי... זה היה הוא... אני בטוח... הוא רצה..."