"בעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה." כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך החמישיה הקאמרית, לפני עשרים שנה, אחרי רצח רבין.
הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם איתו לפני הבחירות. "ככה זה יהיה עוד עשרים שנה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה."
לפני עשרים שנה הוקרן המערכון הזה, ורבים, כל כך רבים, "ידעו" את זה. עמוק בתוך הלב הם "ידעו" את זה. הרי בעיניהם, יגאל עמיר ייצג את כל מי שחשב אחרת מהם. חצי העם הם רוצחים בכוח או תומכים ברצח. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.
חלפו עשרים שנה. כמובן שיגאל עמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שניתן לומר על אודותם שאנו יודעים מה יהיה בעוד עשרים שנה, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שיגאל עמיר לא יקבל חנינה גם בעוד עשרים שנה, וגם לא בעוד ארבעים שנה.
יגאל עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כבר עשרים שנה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיגם, כמו הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להם. זאת, כאשר ברוב התקופה ה"ימין" היה בשלטון.
יגאל עמיר לא יקבל לעולם חנינה, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא ייחון לעולם, כיוון שיש קונסנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.
לאורך עשרים השנה שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. הרי "עמוק בלב" הם ידעו שזה נכון.
חלפו עשרים שנה, ואין דבר רחוק יותר מחנינה ליגאל עמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת, אצל אלה שעמוק בלב יודעים שיגאל עמיר מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית הציבור. אצל מי שכבר עשרים שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?
"רבים בתוכנו אינם מצטערים על הרצח," אמר השבוע יצחק הרצוג. מה פירוש "רבים בתוכנו"? כמה רבים? גם אם מדובר בשלושה אנשים, הם שלושה יותר מדי. אבל אמירתו של הרצוג היא המשך הנצחת ההחשדה, ההסתה, ה"עמוק בלב אתם יודעים שאני צודק,"
אני משוכנע שלמקרא דבריו של הרצוג, רבים בתוכנו הנהנו, הסכימו איתו, עמוק בלב הם יודעים שהוא צודק. בדיוק כפי שלפני עשרים שנה הם ידעו שרמי הויברגר בדמותו של יגאל עמיר צודק. הויברגר לא צדק, הרצוג לא צודק – וכל אלה שיודעים עמוק בלב שהוא צדק, טעו. ובאמת, הגיע הזמן לשים קץ להסתה הזאת.

2. ישראליוּת במבחן
בשלושה דברים אדם ניכר – בכיסו, בכוסו ובכעסו.
למה בכעסו? כיוון שכאשר אדם אינו בשלוות השגרה, אלא מאותגר בידי דבר המכעיס אותו, הוא עומד בפני מבחן. הוא נבחן בתבונתו, בשליטה העצמית שלו, בקור הרוח שלו, בעליונות השכל על הרגש, ביכולת שלו לא להזיק לעצמו בצעדים נמהרים, בתבונה שלו לפתור בעיות ולא להחמירן.
כך אדם וכך גם קולקטיב – חברה, אומה.
מתקפת הטרור הפלשתינאית בשבועות האחרונים, מציבה מבחן קשה לחברה הישראלית. הישראליות עומדת למבחן.
לא אעסוק במאמר זה באופני ההתמודדות והתגובה של המדינה – הממשלה וצה"ל, אלא של החברה, של האזרחים.

במקל, בסרגל
פירוש המילה טרור הוא פחד. מטרת הטרור היא להטיל אימה על חברה, להוציא אותה משלוותה, להכניס אותה להיסטריה, לגרור אותה לפאניקה, לערער אותה.
המבחן של החברה המותקפת הוא מבחן החוסן החברתי והלאומי, הלכידות, העוצמה. המסר המרכזי לטרור הוא של "אף על פי כן," – כלומר עמידה איתנה שתבהיר לטרוריסטים שלא ישיגו דבר בטרור, שלא יערערו את חוסנה של החברה.
המבחן הוא באחדות לאומית, בעמידה איתנה, בגילויים של ערבות הדדית, חברות ואכפתיות.
מתקפת הטרור הופכת את כל הארץ לחזית, ולכן – על כל אזרח ונער ניצבת אחריות כשל חייל בחזית. העירנות, הדריכות, התגובה המהירה, ההיחלצות לעזרה, החתירה למגע עם התוקף, מאפיינים ברוב המקרים את תגובת החיילים, השוטרים והאזרחים לפיגועים. התמודדות זו מעוררת השתאות והינה מקור לגאווה. שוב ושוב אנו נתקלים בתגובה מהירה ובהסתערות גבורה על המחבל – במקל, בסרגל, מה שבא ליד. אין דבר המעודד טרור כמו הצלחה ואין דבר המרתיע טרור כמו כישלונו.
מחבל הנוטל סכין ויוצא לפיגוע, מתכוון לצאת למסע הרג ללא סוף, עד שינוטרל. ככל שהפיגועים הללו יצליחו, כך תגבר התאווה לעוד פיגועים. ככל שיכשלו, כך תדעך המתקפה. התושיה וקור הרוח שמגלים הישראלים המסתערים על התוקפים, מנטרלים אותם, מפסיקים את מסע ההרג, הם הישראליות היפה בהתגלמותה. הם המפתח לניצחון.
כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כל כך הרבה נפשות קוימו בזכות התגובה המהירה והנחושה של כוחות הביטחון והאזרחים במתקפת הטרור הזאת; כל כך הרבה עולמות מלאים.

לינצ'יזם
חברה ניכרת בכעסה, ומתקפת הטרור הוציאה מן המאורות גם את הישראליות המכוערת. האספסוף המריח דם ומגיע מיד לזירות פיגוע, מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ומלווה בצהלות ו"כפיים" את קריאת הקרב הנתעבת, הבזויה, שהיא תרגום לעברית של קריאות הפוגרומים נגד אבותינו בגולה: "מוות לערבים!" – הוא התגלמות הצד האפל והמכוער בישראליות.
מעשי הפגיעה בערבים באשר הם ערבים, ממיטים קלון על החברה הישראלית ועל העם היהודי. מעשי הלינץ' במחבלים אחרי פציעתם או הריגתם, שכבר גבו חיי אדם חף מפשע שנחשד בטעות כמחבל, הם התגלמות יצר הרע שבתוכנו. וביצר הרע הקולקטיבי, על הקולקטיב להילחם, כפי שהפרט צריך להילחם ביצר הרע שבו.
"ליניצ'יזם" כתבתי בכותרת, כי אין המדובר רק בתגובת בטן ספונטנית אלא באידיאולוגיה כהניסטית המעודדת את התגלמות הצד האפל שבנו. דמותם של בריון הקשקשים איתמר בן גביר ומנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין – המזדרזים להופיע בזירות פיגוע כדי לשלהב את היצרים ולעודד את הקריאות הנוראות והמעשים הקשים, נובעת מכך ש"מוות לערבים" היא האידיאולוגיה הנתעבת שלהם.
כמי שאמונים על דיג במים עכורים, הם מנצלים בציניות את תחושות הזעם בעקבות מתקפת הטרור, לקידום מטרותיהם הנלוזות.

הא צוואר, קום שחט
הצד השני של הישראליות המכוערת, הוא אותם ישראלים המנוכרים לעמם ולחברתם, המנוכרים לסבל ולכאב של עמם, תומכים במתקפת הטרור של המחבלים, שותפים לעלילות הדם ולשקרים של האויב ומאשימים את ישראל בכל אשמה – דמיונית ואבסורדית ככל שתהיה.
השנאה העצמית החולנית הזאת, פשוט לא תאמן. הנה, למשל, קטע ממאמר של רוגל אלפר ב"הארץ":
"במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי?"
ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי."
קשה להאמין עד לאיזה שפל מוסרי יכול אדם להידרדר, בטירוף השנאה העצמית. אלפר אינו חריג בנוף עיתונו. הוא בסך הכל הפריט את המגמה של רבים מחבריו, כאשר מיקד את יצר ההתאבדות אליו עצמו. אולם גדעון לוי, עמירה הס, אורי משגב, רכלבסקי, רווית הכט, שומסקי, יצחק לאור, ב' מיכאל, קובי ניב ואחרים – אינם שונים ממנו במסריהם.
הם תוקפים באלימות מילולית את ראש עיריית נצרת ואת השדרית הערבית לוסי אהריש, על שהעזו לצאת נגד מתקפת הטרור. הם אוהבים ערבים רק כאשר הם לאומנים. "ערבייה מנוטרלת" לעג אלפר לאהריש, כאומר שברגע שאינה תומכת בטרור, אין טעם בקיומה.
הם תוקפים את "ידיעות אחרונות" וערוצים 2 ו-10 המאכזבים אותם בכך שהם מגלים פטריוטיות ואינם שותפים לניכור שלהם. הם יורדים על יאיר לפיד ויצחק הרצוג, על כך שבהיותם אופוזיציה לממשלה הם מקפידים שלא להיות אופוזיציה למדינה.
וכאשר זהבה גלאון הביעה תמיכה בנטרול מחבלים, כתב נגדה יצחק לאור, הזועם על השימוש במושג "הקולוניאליסטי" מחבל, שלטענתו הודבק לערבי כדי להצדיק את הריגתו: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום."
הסיבה לכך שהצגתי את הגינוי לזהבה גלאון, נועדה להציב חיץ ברור בין השמאל הישראלי, ואפילו השמאל הקיצוני שזהבה גלאון מייצגת, לבין אותה מוטציה אנטי ישראלית מכוערת שהתנחלה במערכת "הארץ". בדיוק כפי שיש להציב חיץ ברור בין הימין הישראלי לבין הלינצ'יזם הכהניסטי.
הישראליות עומדת למבחן. עלינו להציב חיץ ברור בין הישראליות היפה לבין הישראליות המכוערת, על גילוייה השונים, שאותה עלינו לבודד ולהוקיע בכל לשון.

3. צרור הערות 25.10.15

* אמיתות יסוד – האסון המזעזע של הרג אזרח חף מפשע בשל טעות בזיהוי, עורר גל של האשמות גורפות, על "יד קלה", על עידוד אזרחים וחיילים להרוג, על הקריאה לבעלי נשק לצאת חמושים וחיזק את הטרנד של כותבי "הארץ" ואחרים לתאר את המצב כ"ציד ערבים". הטרנד הזה אינו אלא עלילת דם שפלה.
עם כל הצער על האסון בירושלים, עלינו לזכור את אמתות היסוד. החברה הישראלית מצויה בשבועות האחרונים תחת מתקפת טרור רצחנית, הנובעת מהסתה קשה נגד כל קיום יהודי בארץ-ישראל, ועלילה שקרית נתעבת על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה.
מדי כמה שעות מנסים מחבלים ערבים לרצוח יהודים מתוך רצון להטיל אימה וטרור ולהכניע אותנו. מחבל השולף סכין, יוצא למסע הרג. אם לא ינוטרל, ימשיך במסע ללא סוף. כל הצלחה של פיגוע, מעודדת עוד פיגועים. לכן, נדרשת מכולנו עירנות, דריכות, תגובה מהירה, אומץ, חתירה למגע ונחישות להציל חיי אדם באמצעות נטרול המחבל. הפעילות המהירה והמוצלחת של חיילים, שוטרים ואזרחים בשבועות האחרונים הצילה חיי אדם רבים, והיא ראויה לשבח ולעידוד.
האסון בירושלים אינו משנה את אמיתות היסוד הללו, וכך גם הריקוד על הדם בעקבות האסון הזה, בשירות תעמולה נגד זכות ההגנה העצמית שלנו מפני הטרור.
[אהוד: דומני שמדובר על התחנה המרכזית בבאר-שבע].

* זהבה גלאון הקולוניאליסטית – בטרנד האובססיבי של דבוקת שוקן, להציג את מתקפת הטרור הפלשתינאית כגל של רצח ערבים לצורך מימוש חזון "מוות לערבים", המתמקד בהסתה נגד נתניהו, יאיר לפיד, הרצוג ולוסי אהריש ("ערביה מנוטרלת" בלשונו הגסה והמשתלחת של רוגל אלפר, התומך רק בערבים שרוצחים יהודים ומתפלא על כך שאינם עושים זאת מספיק) – התנפל יצחק לאור על זהבה גלאון. זהבה גלאון אמרה ש"אם מחבל עם סכין קצבים מסתער על אזרחים ישראלים... חובתנו כאנשים שפויים לנטרל אותו."
וואו וואו. גם היא הצטרפה לכוחות "מוות לערבים." הרי ברור שאם מחבל מסתער עלינו, הוא עושה זאת בצדק ותגובתנו צריכה להיות: הא, צוואר, קום שחט. לאור מגנה אותה, בעיקר על השימוש במילה "מחבל" שהיא "לשון קולוניאלית" שאנו, הרוצחים, הדבקנו לערבים. ומסכם: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום."

* התביישתי – מנהיגם של ערביי ארץ ישראל בתקופת היישוב, חאג' אמין אל-חוסייני, היה אחד התומכים הנלהבים של היטלר ושל השואה. הוא עצמו הוביל את עמו שוב ושוב להתנפלויות רצחניות על היישוב היהודי בארץ, במטרה להשמידו – לפני השואה ואחריה.
את האמת הזאת יש לומר בלי לטייח ולייפות אותה. אולם מכאן ועד מעין רהביליטציה להיטלר והמעטה באחריותו המוחלטת לשואה, הדרך ארוכה. כאשר שמעתי את ראש הממשלה של המדינה היהודית ממזער את אחריותו של הרע המוחלט לרוע המוחלט, שעמנו היה קורבן לו – התביישתי.

* הישג היסטורי – קרי הגיע לאבו מאזן ולעבדאללה כשבפיו הכרזה על הישג היסטורי – נתניהו התחייב באוזניו, שלא תהיה תפילת יהודים על הר הבית. נו? ומה יום מיומיים? הרי מיומו הראשון של המשבר נתניהו וכל נציגי ישראל הבהירו שישראל לא שינתה, אינה משנה ולא תשנה את הסטטוס קוו על הר הבית.
[אהוד: לא ברור].

* קדושת הסטטוס קוו – תחת הכותרת היפה "דעת תורת חיים," התפרסם גילוי דעת של "אנשי רוח יהודים ויהודיות המלמדים ולומדים תורה," היוצא נגד ההקצנה הדתית והקנאות הדתית סביב סוגיית הר הבית. על אף ש"ההסתה הרצחנית של פלגים קיצונים מבין אויבינו הובילה לטרור אכזרי," ולמרות היחס החיובי בהחלט לשאיפות היהודיות באשר להר הבית, קורא גילוי הדעת לא לעשות דבר הנוגע להר שלא מתוך שלום, כמיטב המסורת היהודית הנוגעת למקדש.
גילוי הדעת נשלח גם אליי. אני מזדהה לחלוטין עם רוחו, עם עיקריו ועם מרבית הדברים הכתובים בו. אך לא חתמתי עליו בשל משפט אחד. "אנו מסתייגים נחרצות מקריאה לעלייה ולתפילה בהר הבית בעת הזאת." אילו מדובר היה רק בתפילה – הייתי חותם. אך עליה להר הבית?!
עליתי להר הבית עם משפחתי, כילד קטן, לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים. עליתי להר הבית כתלמיד, בטיול שנתי של בית הספר היסודי בו למדתי (בי"ס חילוני, יש לציין). עליתי להר הבית עם עובדי המועצה האזורית גולן לפני שנים אחדות. כל עלייה כזאת גרמה לי לתחושת התעלות עצומה, בחיבורי לליבת התרבות היהודית, ההיסטוריה היהודית, העם היהודי. אין כל צורך להיות "דתי" כדי לחוש את החיבור העמוק שלנו כיהודים להר הבית.
איזו סיבה בעולם יש להימנע מעלייה להר הבית ככניעה לטרור האכזרי הנובע מהסתה רצחנית ומעלילה על פגיעה כביכול במסגדים שעל ההר?
העיקרון שאני דוגל בו, בנוגע להר הבית, הוא קדושת הסטטוס-קוו. כן, אני מתייחס לסטטוס-קוו על ההר כאל דבר קדוש, שאסור לגעת בו בעתיד הנראה לעין. איני אוהב את הסטטוס-קוו. הסטטוס-קוו הזה מאוד חד-צדדי ומוטה לטובת המוסלמים ונגד היהודים. אני סבור שדיין טעה טעות טרגית, כאשר בעיצומה של מלחמת ששת הימים, מיד לאחר שחרור ההר, מסר את מפתחותיו לידי הוואקפ, על דעת עצמו.
אבל הטעות הזאת היא בלתי הפיכה, כיוון שהמחיר של הפגיעה בסטטוס-קוו כבד מנשוא. יש לשלול כל שינוי, כל היתר תפילה, ולשים קץ לפרובוקציות של גורמים שבתאיים, החותרים ל"בית מקדש עכשיו", הנוהגים כפירומנים ליד חבית אבק שריפה. אך בשום אופן אין לשנות את הסטטוס-קוו באופן שבו מדינת היהודים תמנע מיהודים לבקר בהר הבית, מתוך כניעה לטרור האיסלמיסטי.

* נגד הריסת בתים – אני מתנגד להריסת בתי מחבלים וזו עמדתי העקבית מאז ומתמיד. אני בעד צעדים קשים נגד המחבלים, אך נגד נקמה במשפחותיהם.
אך גם אילו תמכתי בהריסת הבתים, הייתי מתנגד בתוקף להשתלחות הדמגוגית בבית המשפט העליון, מצד גורמי ימין קיצונים, ובראשם הח"כ המתלהם מוטי יוגב. אחרי דברי הבלע הפשיסטיים שלו על הצורך לעלות עם בולדוזר על בית המשפט העליון הוא התנצל, והסביר שדבריו נאמרו בעידנא דריתחא, והנה הוא שוב חוזר לסורו.
ושרת המשפטים, נציגת מפלגתו, ממלאת פיה מים.
ביקורת על בית המשפט ועל השופטים היא דבר לגיטימי בדמוקרטיה וגם אני ביקרתי לא פעם החלטות של בית המשפט. מכאן ועד הסתה נגד שופטים, מסוג דברי הבלע של הח"כ המתלהם, הדרך ארוכה.

* איך נגדיר את הפיגוע – מחבל שנולד לאם יהודייה, רעול פנים ואוחז בידו בסכין, תקף את הרב אריק אשרמן. איך נגדיר את האירוע הזה? א. גרפיטי. ב. ריב חמולות בכפר. ג. הוא היה סוכן שב"כ. ד. ארגון עוכרי הדין "חוננו" כבר ימצא הגדרה.
חבל שלא היה שם מישהו שינטרל אותו, כפי שראוי לנטרל מחבל אוחז בסכין בהסתערותו.

* למה בוטלה ההופעה? – עינב גלילי ביטלה הופעה בבקעת הירדן. היא נימקה זאת בפחד בשל המצב הביטחוני. במועצת בקעת הירדן טוענים שהיא מחרימה אותם. מי דובר אמת?
אני מאמין לה. באופן בסיסי, אני נוטה להאמין לאנשים, אם לא הוכיחו לי שהם משקרים. אם היא אומרת שהיא מופיעה בפני כל קהל ואפילו מעדיפה להופיע בפני קהל החושב אחרת ממנה, איזו סיבה יש לנו לא להאמין לה? הרי ב"ברנז'ה" החרמה רק היתה מוסיפה לה נקודות, ואולי אפילו איזה תואר כמו "סרבנית מצפון" או קשקוש מן הסוג הזה. אם היא אינה מכריזה על חרם, אין לחרם כל משמעות. אם היא מסבירה שהיא נגד חרם, על אחת כמה וכמה.
חבל שגלילי נכנעת לטרור ומבטלת הופעה. מוטב שתקבל אבטחה ראויה ותגיע למקום. טוב שתגיע לבקעת הירדן, כי יש לה בהחלט סיבה לגאווה – סבא שלה, השר ישראל גלילי, היו"ר המיתולוגי של ועדת השרים להתיישבות, היה הדוחף העיקרי להתיישבות בבקעה, ויש לו מניית זהב בחבל ארץ חשוב זה. זהו ייחוס שבהחלט ראוי להתכבד בו.
(אגב, יש אנשים שאיני מאמין למה שהם אומרים, ומבחינתי כל מילה שלהם היא שקר, אלא אם הוכח אחרת. הם הרוויחו את המעמד הזה בחוסר יושר).

* סל התרופות והריטואל התקשורתי – מונתה ועדת סל התרופות החדשה, וכמובן שאיננו יודעים עדין איך יראה הסל שתבנה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – הריטואל התקשורתי ביום פרסום הסל, יהיה כדאשתקד וכדאשתקדיים.
חברי הוועדה והממשלה שמינתה אותם יוצגו כאכזרים ומוציאים להורג, כיוון שתרופה X ותרופה Y לא נכנסו לסל. מה שנכנס לסל, יהיה באחת מובן מאליו, וכבר אין בו עניין לציבור. ואם תרופות X ו-Y היו נכנסות לסל, המיקוד התקשורתי היה בתרופות A ו-B שהיו נשארות בחוץ.
ככה זה כשאין נושאים באחריות – אין גבול. אולם אלה שנושאים באחריות, נדרשים לקבוע סדרי עדיפויות במסגרת תקציב נתון.
אפשר כמובן לטעון, ואולי בצדק, שתקציב סל התרופות צריך לגדול. אולם גם אילו היה גדול כפליים או שבעתיים, עדין לא היה יכול לכלול את כל התרופות ולכן הריטואל היה מתקיים כסדרו.
מה ניתן לעשות נגד התופעה? כלום.

* שעון חורף – מה ההבדל בין תחושתי עם המעבר לשעון חורף היום, לתחושתי בימים שבהם המעבר היה בשיא הקיץ? היום אני מתבאס. אז גם כעסתי.

* ביד הלשון: בלתי נתפס או בלתי נתפש? – איך נכון לאיית – תפיסה או תפישה? בלתי נתפס או בלתי נתפש?
שתי האפשרויות נכונות ושתיהן מעוגנות במקורותינו. בלשון המקרא – נתפש. בלשון חז"ל – לרוב נתפס.
המלצת האקדמיה ללשון היא: נתפס, אך השימוש בכתיב המקראי אינו שגיאה.