על ספרו של אהרן אפלפלד, "פולין ארץ ירוקה"
כתר, 2005, 217 עמודים
גיבורו של הרומן, יעקב פיין, בן לניצולי שואה, ישראלי אמיד, עושה חיל בחנות האופנה שלו בתל אביב, נשוי ואב לשתי בנות, נשואות גם כן – נתפס, במיטב שנותיו, לחרטה על התנכרותו לכל מה שסימלו עבורו הוריו: העולם הגלותי שנכחד, אלוהים שהכזיב ומצוותיו, הגעגועים אל יופייה של הארץ בה נולדו ובילו את ילדותם ובחרותם. למרות מחאותיהן של אישתו ובנותיו "המעשיות", הוא מחליט לנסוע לשידובצה על גדות הנחל שרינץ שבפולין, כפר הולדתם של הוריו, הכפר בו מצאו את מותם האכזרי כמעט כל תושביו היהודים.
הנסיעה עצמה מפורטת למדי, אך רשימתי תתרכז במה שיעקב מצא בתוך הכפר: מסתבר שהכפר מתחלק לשני חלקים לא שווים בכל הנוגע ליחסם ליהודים שגרו שם דורות, ואשר נרצחו באכזריות לעיניהם של האיכרים (הגברים חפרו את קבריהם ביער, ונורו לתוכם, והנשים, הזקנים והילדים נכלאו בבית הכנסת ברעב ובצמא עד שהעלו את הבניין עליהם באש) – הרוב המכריע של הכפריים הם נוצרים חשוכים, בעלי השקפת עולם אטאוויסטית-דטרמיניסטית בכל הקשור ליהודים – הם רצחו את אלוהיהם, לכן הם בעונש נצחי, ואיש איננו רשאי לתת להם חנינה, מלבד אם יואילו להתנצר.
לכך מיתוספות כל הדעות הקדומות על היהודים: הם אמנם מצטיינים בלימודים, הם חכמים וחריפים, אך חוכמתם נועדה לנצל את הנוצרים, הם קמצנים, ואלוהיהם הוא הכסף, והם, כמובן, הביאו את כל האסונות על פולין, והאסון הגדול מכולם – הקומוניזם. לרוב המכריע הזה מצטרף, אף ביתר שאת, גם המיעוט המבוטל שהסתכן והציל יהודים. ניקולאי, האיכר שהחביא את הוריו של יעקב, סחט אותם, ורימה אותם, וכוונתו היתה להסגיר אותם כשלא יהיה עוד מה לסחוט; ועתה, בשיחה עם יעקב, הוא ממשיך לסחוט ולהביע את דעותיו האנטישמיות הקיצוניות המתבססות על אדני הדת הנוצרית.
הופעתו של יעקב היהודי בכפר מעוררת באיכרים את הפחד, שהיה עד כה רדום בהם, שהנה הנה, יקומו יהודי הכפר לתחייה ויבקשו את הרכוש שנשדד מהם. שיא הנוכלות והציניות במחנה הזה נחשפת בשיחת יעקב עם ראש המועצה: יעקב מוצא אבני מצבות עם כיתובים עבריים משובצות ברחבה שלפני המועצה, ומעוניין להביאן ארצה. ראש המועצה חש שהוא דג "דג יהודי שמן," והוא מוכן לתת את האבנים – שהן "נכס היסטורי פולני", שכן היהודים היו חלק מפולין במשך אלף שנה – תמורת עשרת אלפים דולר. כשיעקב מוותר על העסקה, הוא מאשים אותו בתכונות "יהודיות" – יהודי מעדיף את הכסף על פני רגשותיו כלפי אבותיו...
וישנו בכפר גם מיעוט מבוטל שהעריץ את אורחות חייהם של היהודים, את חריצותם, את השכלתם, את עדינותם, את העזרה שהעניקו לכפריים (ד"ר לאופר, למשל, היה סועד ללא שכר את העניים, ואף שילם עבור תרופותיהם). העריצו בהם את העובדה שהם אינם משׁתכרים ואינם מכים את נשותיהם ואת ילדיהם. הם חשים שחטא גדול רובץ על אנשי הכפר שאיפשרו כי פשע נורא כזה יתרחש בכפרם. הם בטוחים שקללה נוראה רובצת על הכפר, והיא לא תסור ממנו לעולם. במיעוט זה מצויות, למעשה, רק שתי נשים: מגדה, האישה שמארחת את יעקב, ואף הופכת להיות אשת חיקו לימי ביקורו בכפר, וואנדה, ישישה בת קרוב למאה, שזוכרת פרטי פרטים עד ימיו של אבי סבו של יעקב.
הרצאת הדברים היא מינורית, בכלל לא מתלהמת, כבמרבית כתיבתו של אפלפלד, אך הקורא בהחלט מזדעזע מהמשתמע: שום דבר לא נלמד מהאירוע הנורא ביותר שהתרחש אי פעם על פני האדמה – הגויים נשארו אנטישמיים כפי שהיו, והם אף מוצאים "הצדקות" למוראות השואה. די ביהודי אחד בכפר, כדי שיתחדשו הפוגרומים (נערים מכים את בתה של מגדה, ודורשים ממנה באיומים לגרש את היהודי מביתה. היא מצליחה להניס אותם ביריית אקדח!
יחד עם זאת, נראה לי שהספר לא רק תמה תמיהות, הוא גם מספק הסברים: ואנדה, מגדה, הפונדקית בבית המרזח, והשיכורים עצמם, מודים שקשה לחיות על יד מי שמוצלח ממך, על יד מי שנדיב ממך, על יד מי שמשכיל ממך. אחד השיכורים מספר איך היו מכים את הנריק (אביו של יעקב) מכות רצח, כי הוא תמיד ידע לענות על כל שאלות המורה. ואנדה מספרת שעניי הכפר לא אהבו את ד"ר לאופר שריפא אותם חינם, וכשהלך אל מותו, איש לא הצטער, כי קשה היה לשאת את נדיבותו.
לטעמי, לסֵפר יש גם "פתרון" – הוא הפתרון הציוני: יעקב, שהוא קצין במילואים, "מצפצף" על האיומים של בני הכפר, וכשצריך, הוא אפילו מתעמת במכות עם שיכור בבית מרזח. למרות שהוא מהופנט מפולין הירוקה, ומתאהב התאהבות של אמת במגדה הנלבבת – יש לו בשעת סכנה מפלט בטוח בתל-אביב; ולא רק זאת, הוא אפילו מפנטז על מעין "מבצע אנטבה" עם יחידה מובחרת כדי להציל את אבני המצבות המשובצות ברחבת המועצה, אותן אבנים שראש המועצה קיווה בנכלוליו להפיק מהן רווחים.
נראה לי שהן ההסברים והן "הפתרון" הם די טריוויאליים עבור הישראלי החשוף תדיר לשנאת העולם, שנאה המתחפשת, על הרוב, ל"ביקורת עניינית" על מדיניותה של ישראל כלפי הערבים בכלל וכלפי הפלסטינים בפרט. החלטת האו"ם מה-1.11.2005 לקבוע יום זיכרון עולמי לשואה היתה כל כך סנסציונית עבורנו, אנו שהורגלנו במוסד הזה לאינספור החלטות מגנות (כולל השוואת הציונות לגזענות!) – עד כי השגריר שלנו באו"ם, דני גילרמן, בירך את ברכת "שהחיינו".
טריוויאליות איננה, בשום אופן, נימוק לביטול המסר. האמת, על הרוב, היא טריוויאלית. היהודי התלוש מאדמתו בגלות עורר ומעורר את כל היצרים האפלים שבאדם משום שלמרות הנחיתות החברתית והפוליטית שלו, הוא איכשהו מצליח להתברג בעילית שבעילית. בתחושה הזאת חולקים האיכר הבור מהכפר שידובצה, האינטלקטואל המצרי, הלאומן הצרפתי, החוליגן האוקראיני, ואפילו גאוני עולם כמו שקספיר, דיקנס, דוסטויבסקי וואגנר – וכן, לדאבון לב, לכך שותפים גם ישראלים כשרים שלנו, כאן במדינתנו החופשית: כמה תלונות היו למוני יקים, תקווה לוי, סמי שלום שטרית – על כך שמלעיטים אותם בסיפורים על השואה כדי להצדיק את הדיכוי של הערבים והמזרחיים! אלי חמו ותקווה לוי טענו שהאשכנזים הם האויבים שלהם, ושלמה צדוק הצהיר שייצא לרחוב ויירה בהם. סמי מיכאל, הסופר המהולל, תיאר את האשכנזים ניצולי השואה בספרו "שווים ושווים יותר" כקריקטורות שטירמריות, וכינה את הגיבור האשכנזי בשם ז'ידוביץ ("ז'יד", למי שאיננו יודע, הוא כינוי הגנאי של היהודים במזרח אירופה.
מוני יקים התפאר שהוא הקופירייטר של כינוי הזוועה "אשכנאצים", אחותו של השר אבו-חצירא טענה שהשר יוסף בורג ז"ל וקצין המשטרה בנימין זיגל ז"ל הם "מאפייה של נאצים", ואוהדיו של אבו-חצירא טענו שאותם 3 חודשי עבודות שירות שקיבל בזמנו כעונש מידי בית המשפט הם בבחינת "שואה ספרדית", שבעקבותיה צריך להקים מדינה ספרדית נקייה מאשכנזים.
ומי לא זוכר את כתובות הזוועה באוניברסיטאות, על קירות "הבימה", על קירות בתי הכנסת, על האנדרטה לראשוני תל אביב – "אשכנזים לבוכנוואלד!"
סמי שלום שטרית ציין את יום השואה בבית ספר "קדמה" (בי"ס לספרדים בלבד!) – בשבע אבוקות, אחת לזכר סבלם של שאר מדוכאי העולם, כי האשכנזים אינם אפוטרופסים על הסבל. על דברים כאלה באירופה היו מעמידים לדין. בארץ זכה שלמה צדוק, למשל, למינוי כאמרכל במשרד העבודה והרווחה (משרדו של השר אוזן) כפרס על הכתבה המזעזעת בעיתון, בה הצהיר, כאמור, שהוא ייצא עם נשק להרוג אשכנזים.
מה לאפלפלד כי ילין על האיכרים האנטישמים בפולין, כשהאחים שלנו אומרים על היהודים ששרדו מהתופת דברים הרבה יותר מזעזעים?
אבל נשוב אל אדני הספר: דרכה של יצירה המבקשת להעביר מסר לקורא – והיצירה שלפנינו היא ללא ספק שייכת לז'אנר הזה – הוא לברוא "מקהלה" אשר תרמוז את דעת המחבר. אפלפלד עושה זאת באמצעות שפע של חלומות – של יעקב ושל מגדה. מקובל מימים עתיקים לחפש משמעויות נסתרות בחלומות, והפסיכאנליזה המודרנית בוודאי רק האדירה את מגמה הזאת. הקורא נדרש להתחקות אחרי "המציאות", להשוות אותה ל"חלום" ולהסיק מסקנות לגבי העלילה והדעות המובעות ביצירה.
אלא דא עקא שמדובר בהפרזה ממש: ספרתי 15 חלומות (!) – וייתכן שדילגתי על אחד או שניים. מבלי להיכנס לתוכן החלומות ולדרך עיצובם – נראה לי שעצם השפע הזה גורע מן האיכות. אבל באמת גם אופן עיצובם של החלומות איננו נראה "טבעי" ברומן ריאליסטי המבקש לחשוף את מעמקי נפש האדם. הרי דוגמה של חלום:
בחלומו ראה את ואנדה לא בדמותה אלא בדמות כוהנת גדולה, יושבת במיטתה, שעונה על שני כרים צבעוניים. הוא שם לב, פניה העגולות נתארכו.
"תחילה לא הבחינה בו, ומשהבחינה אמרה, 'היהודים הם עם גדול, עם מופלא, רק חבל שהתכחשו למשיח. המשיח לא ביקש אלא לשחרר אותם מן המצוות המיותרות, החיצוניות, ולטעת בהם את האהבה לכל בריותיו. היהודים אומרים, כל ישראל ערבים זה לזה. ישו ביקש להוציא אותם מתוך הצמצום הזה, מתוך אהבת עצמם. חבל שעם חכם זה לא הבין זאת. אילו הבין, היה גורלו שונה.' יעקב ידע כי דבריה של ואנדה נאמרים בתום לב, ובכל זאת הרגיזו אותו. 'אימא,' אמר, 'כלום גם לאב סבי איצ'ה-מאיר היית אומרת כדברים האלה'?
'לו לא הייתי מעיזה, הוא היה משוריין באמונה כחייל למוד קרבות. הוא היה אומר בנועם, ואנדה, אל תשכחי, היהודים הם עם עתיק, אותם כבר לא ישנו הצרות, הם ואלוהיהם הם אחד.'
'ואני לא יהודי?'
'ודאי שאתה יהודי, יקירי, אלא שאתה יהודי בלא כתונת פסים, בלא שריון קשקשים, אתה יהודי פרוץ לכל רוח.'
'מניין לך אימא.'
'מן החיצוניות, כמובן, מן התנועות שלך, מן ההבעות שלך. אתה נותרת בלי אמונה, ויהודי בלי אמונה פגיע ביותר.'
'בשידובצה למדתי משהו,' התיר עצמו מחולשת הדעת.
'מה למדת, יקירי.'
'שיש לי אבות.'
'לא ידעת?'
'ידעתי, אבל זו היתה ידיעה חיצונית. הם לא היו בתוכי.'
'אני לא מבינה.' אמרה וקירבה עצמה אליו.
'כשנסעתי לכאן,' הרים יעקב את קולו במקצת, לא ידעתי לשם מה אני נוסע, נסעתי משום שלבי אמר לי לנסוע, ולא תיארתי לעצמי שאני נוסע למקום הנכון בזמן הנכון.'
ואנדה נתחייכה ואמרה, 'רוב בני האדם לא יודעים מה לעשות בחייהם. אני מוסרת את כל הרצונות שלי בבוקר לאלוהים ומבקשת ממנו שהוא ינהל אותם, שהוא יפקח עליהם. האדם טועה ומטעה. מוטב שאלוהים ינהל אותו.'
'תודה, אימא, על העצה הזו.'
'את העצה הזאת שמעתי מפי אב סבך איצ'ה-מאיר.'
'לא פדיתי את המצבה של אב סבי איצ'ה-מאיר,' נזכר ונחרד.
'אל תצטער, אב סבך גדול מן האבן, גדול מן הכפר הזה.'
בדיוק באותו רגע נעצרה הרכבת. יעקב פקח את עיניו..."

הבאתי כאן את אחד החלומות בשלמותו כדי שהקורא יתרשם, לא רק מהאופי "המקהלתי" שלו, אלא גם מהליניאריות הסדורה שבו, מההגיון הצרוף המנהל את מהלכו ומההרצאה הרהוטה של שני הדוברים בו. כל מי שחלם פעם חלום, או קרא דבר-מה על האופן בו בנויים החלומות – יודע שחלום כמו זה שלפנינו הוא בבחינת "לוקסוס" ספרותי.
עוד עניין צרם לי בספר: איכרים פשוטים, רובם בעלי השקפת עולם פרימיטיבית לחלוטין, מדברים בשפה גבוהה, ומפיקים מפיהם פנינים פילוסופיות ממש. כך היא ואנדה הנזכרת לעיל, וכך מגדה, וכך גם הפונדקית בבית המרזח והשיכורים שבאים אליה. נדמה כי הסופר לא טרח כלל להתאים את רמת הדיבור לרמתו של הדובר, וייתכן שסמך על הנוסחה, אותה שמעתי מנתן שחם: אם הטקסט אמור להיות מתורגם משפה זרה (לעניין שלנו – מפולנית), הרי שהרמת הרף איננה "פשע ספרותי". במקרה שלנו – הרהיטות והבהירות שהדברים נאמרים מפי רוב הגיבורים מעצימות את רגשות הקורא ומעשירות אותו במסרים, טריוויאליים אמנם, אך לדידי – מאוד משכנעים.