גאוניותו של הפסנתרן איגור לויט

בקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן

כאשר פסעתי ברגל בשדרות ח"ן לעבר היכל התרבות, כי בגלל עצרת הזיכרון לא היה אפשר להשיג מונית – באו מולי לכיוון הכיכר עשרות ומאות בני נוער שנולדו אחרי רצח רבין. ספק אם הם יודעים מה היתה האווירה לפני הירצחו, כאשר הותקף והושמץ לא רק מימין אלא גם משמאל – בידי טובי מספידיו-לימים, המעלימים מהציבור עד היום כיצד הפקירו אותו לפני הרצח וכיצד איש מסופרי ישראל החשובים, שרבים מהם כה היטיבו להספידו, לא קם אז להגנתו, לפני רציחתו.

הקונצרט, בניצוחו המעולה של קיריל פטרנקו, שזכה במהלכו לתשואות ממושכות מהקהל, נפתח ביצירה "מוות וחיים" משנת 1889 של המלחין ריכרד שטראוס [1864-1949]. יצירה הנשמעת גם כיום מודרנית, לא קלה, ועם זאת סוחפת. התזמורת, במיטבה, ניגנה בהרכב ענק שכלל גם שתי נגניות נבל וגונג. לקראת הסיום נתן הגונג קטע נפלא – לאחר מכה רצינית, יחידה, החל המתופף להקיש בו קלות בקצב, בשקט, ואליו התלוו, אם איני טועה – קרנות-היער, וזה היה קטע מושך את הלב. פעם ראשונה שמעתי גונג בתפקיד ראשי. והקהל, כאמור, קיבל את המנצח ואת היצירה במחיאות כפיים אדירות.

לב הערב וגם שיאו היה הקונצ'רטו מס' 3 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת אופ' 37 [משנת 1800-1803] של לודוויג ואן בטהובן [1770-1827] עם הפסנתרן הרוסי-במקורו [היהודי?] בן ה-36 איגור לויט. איזה כישרון, איזו גאונות, איזו מוסיקה נפלאה. בקדנצה, קטע הסולו, שבסוף הפרק הראשון – מילאו צלילי הפסנתר את כל ההיכל כמו תזמורת שלימה. ובאיזו שמחות חיים. לויט חי בכל גופו את המוסיקה מרגע שישב ליד הפסנתר, עוד בטרם החל מנגן, וכשניגן – אלה היו צלילים שנשמעו כמו מים זכים מפכים, ברורים, אחד אחד, מענגים את השומע. צלילים כה צלולים שכמעט יכולת לראות אותם. והכול בשפע של נתינה, של טוב-לב, של שמחת העשייה של המוסיקה יחד עם התזמורת, פשוט לא להאמין שלא אלמן העולם – ואחרי הפסנתרנים הגדולים מן העבר יש לנו כיום ממשיכים נפלאים כאלה, ואנחנו זוכים לשמוע אותם בביצוע חי בלב המזרח התיכון השטוף ברצחנות מוסלמית ונמצא מרחק קילומטרים לא רבים, אבל אלפי שנות אור – מן התרבות הזו.

החלק השני של הקונצרט כלל את הסימפוניה מס' 5 במי במול מג'ור, אופ' 82, של הקומפוזיטור הפיני ז'אן סיבליוס [1865-1957] משנת 1921, שנמשכה רק כשלושים דקות. לפי התוכנייה קדמו לה שתי גירסאות, החל משנת 1915, שזכו להצלחה, אך עד היום אין יורשיו מתירים לחוקריו לעיין בהן. הפרק הנפלא והמרגש ביותר בסימפוניה היה השלישי, האחרון, אלגרו מולטו. וראוי אולי לסיים בציטוט מהתוכנייה, פרי עטו של ישראל דליות:

"ב-20 בספטמבר 1957 ניצח סר מלקולם סרג'נט על הסימפוניה החמישית של סיבליוס בקונצרט של התזמורת הפילחהרמונית של הלסינקי לרגל פתיחת יריד המסחר הבריטי בבירת פינלנד. שלוש בנותיו של המלחין הישיש היו אמורות לייצג את אביהן בקונצרט, אך הן לא הגיעו. באותו ערב, למרות שחש ברע, התכונן סיבליוס בן התשעים ושתיים להאזין לשידור הקונצרט ברדיו, אך הוא נפטר בשעת ביצוע הסימפוניה."

במחצית הראשונה של הערב העיב על הנאתי גל סירחון שפלט אחד היושבים או היושבות בסביבתי, כולם עם פני פוקר, שלא הפסיק/ה להפליץ בשקט, וזה מוזר כי טרם הגיעה עונת הטשולנט בצהרי השבת. במחצית השנייה התחלף במושבים הזוג שישב לפניי, וראשו של הגבר הגבוה הסתיר לי את כל מרכז הבמה.

כאשר חזרתי מהקונצרט, גם כן ברגל, באו מולי בשדרות ח"ן אלה השבים מן העצרת בכיכר, ומצב רוחם התקין הסיר את חרדתי – שמא בעת שאני האזנתי למוסיקה אירע שם רצח נוסף, אולי של קלינטון.