זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 36 ואחרון

השיחה הטלפונית המוזרה עם חיימסון הותירה באורי בן עמי איזו הרגשה עמומה ומרגיזה, מעין אדמה חרוכה, מבחינה נפשית, שהיתה נשכחת במשך הזמן אלמלא שב ופגש מדי פעם בדמותו הגמלונית, כבדת-הבשר ופזורת-הרגליים של חיימסון המהלך ברחוב בעיניים בוהות ועיתון-צהריים מקומט תחת זרועו, ומוצץ סוכריה.
הם היו חולפים זה על פני זה מבלי לומר שלום, כל אחד סבור שהשני אינו זוכר אותו, ומעדיף להתעלם מזולתו. ומאחר ששום דפים מודפסים גם לא הגיעו בדואר, חש אורי בן עמי את עצמו משוחרר מבחינה מצפונית מפנייה זו ומן ההבטחה שבאה בעקבותיה.
אלא שמראה הידרדרותו של חיימסון בכל זאת הציק לו. ואף שלא החמיא לעצמו עד כדי לחשוב כי אם היה שומע אז את חיבור-המפיות של חיימסון היה גואל אותו ומונע את הידרדרותו, בכל זאת –
משום כך התגבר על רתיעתו ויום אחד הרים טלפון והתקשר לדירתה של מירה.
מירה, להפתעתו, היתה במצב-רוח מרומם, ומאוד ידידותית כלפיו.
"מזל שאתה מוצא אותי בדירה, אורי. רק במקרה קפצתי לכאן. ממחר היא מושכרת."
"ברצינות?"
"כן."
"ולאן אתם עוברים?"
"לארהַ"בּ-הברית."
"ברצינות?"
"כן. תאר לעצמך – יוסטון. טקסאס."
אורי נשמע קצת מהסס בטלפון. זה לא הסתדר לו עם דמותו של חיימסון, בבגדיו הלא-נקיים, משוטט ברחובות בנפש כבוייה.
"קצת חם שם, לא?" אמר כדי להרוויח זמן.
"מה, לא קראת בעיתון? כל עם-ישראל שמע על כך!"
"לא. מה? סאדאת ובגין?"
"אל תצחיק אותי. טוב, שמע – כל זה התחיל כשרמי נרשם לשליחות בסוכנות – "
"רגע," אורי היה כבר לגמרי מבולבל. "אתם נוסעים עם רמי?"
"מי זה אתם?"
היתה דממה חוטית. פתאום פרצה מירה בצחוק יבש.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?"
"לא. מה?"
"שמע, אל תיעלב, אבל אתה חלש מאוד בפסיכולוגיה. וזה גם מה שאיה... היתה אומרת תמיד עליך, שאני מקווה שזה לא מתסכל אותך, קצת?"
"לא נורא. פרופיסור שלום אומר שאילו היינו יודעים יותר היסטוריה היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה. אז לפחות היסטוריה אני יודע, קצת – "
"אז תשמע, בשביל ההיסטוריה, אתה יודע שחיימסון ואני התגרשנו?"
"ברצינות?"
"כן."
"מתי?"
"ברוך-השם לפני כחודשיים וחצי. עשינו את זה צִ'יק-צַ'ק, כמו שאומרים. דרך-אגב ראיתי שהכניסו את 'קטורת ירושלים' שלך לתוכנית-הלימודים."
"נו מה אפשר לעשות? לאט-לאט כולנו נעשים קלאסיים, עולים דרגה בזכות הוותק ולא חשוב אם יש לקורא עניין לקרוא את הספרים שלנו או לא. ואולי גם מפני שאין סופרים אחרים, כי צעירים מוכשרים כמעט כבר לא כותבים רומאנים, רק עושים סרטים או נבלעים בעיתונים ובטלוויזיה."
"אל תהיה צנוע כל כך, אורי. הצלחת לא רע. התפרסמת. אפילו אימא שלי קוראת אותך. תאר לעצמך!"
"מה זה להצליח? מדפיסים רומאן, שעליו עבדת שנתיים-שלוש – באלפיים, שלושת אלפים עותקים, והספרים בקושי מגיעים לקוראים ואחרי חודש-חודשיים כבר לא תוכלי למצוא אותם כמעט בשום חנות. פרנסה אין מזה. אבל כל שטות מתורגמת, כל ספר-בישול טיפשי, כל אלבום חסר-ערך, כל ספר אידיוטי של איזה מדינאי או עיתונאי – זוכים לתפוצה טובה יותר. ואם כבר ישנה הוצאה אחת שתפוצתה ספריהָ ענקית – אז טעם עורכיה כה שמרני ומהוגן עד שהיא מסרסת את רוב כותבי הפרוזה העברית שחולמים בסתר-ליבם לכתוב כך שספריהם יתאימו למתכונתה. אני, על על פנים..."
"רגע אחד, כאן השריקה של רידינג מפריעה לשמוע אותך..."
– – –
"נו, בסדר?"
"קצת – "
"אז ספרי סוף-סוף מה אצלך. מספיק עם הספרות."
"כן, נו, אז רמי נרשם לשליחות בסוכנות לפני כשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד במועצת-הדבש. קראו לו אז לראיון, המפא"יניקים האלה, אמרו תודה רבה. ושום-דבר. הוא אפילו שכח מזה. בסך-הכול, בוא נאמר היו לו מספיק צרות בינתיים – "
"כן – "
"ובינתיים, איה... וכול מה שקרה, בינתיים..."
"כן – "
"פתחו קורס-שליחים חדש, אפילו לא קראו לו. אבל, אתה יודע איך זה, לכל כלב יש יום. זאת אומרת, כמו בהגרלה. פתאום כל עם-ישראל שומע שפירקו את קורס-השליחים ושלחו אותם, אם תסלח לי על הביטוי – קיבינימאט!"
"כן," אמר אורי בחיוך חמוץ. "ככה זה אצל היהודים. מתקרנפים."
"אוֹ.קַי.," אמרה מירה. "הלא לא נתחיל עכשיו בוויכוח פוליטי – "
"לא. פשוט, אני מתחיל להבין – "
"שלוש נקודות. כמו שיובלי אומר. אתה, אל תיעלב, תמיד היתה לך הצתה קצת מאוחרת, אם אני זוכרת נכון – "
"זה תמיד קצת ככה, אצל אנשים שחלשים בפסיכולוגיה – "
"העיקר, אתה שומע? – יום אחד מגיע מכתב אל רמי ממחלקת-העלייה של הסוכנות, אתה, עם האישה והילדים, תוך חודשיים קורס-שליחים חדש, בצִי'ק, ליוסטון, טקסאס. שנתיים מינימום. טוב. זה היה די עצוב בהתחלה. אתה מבין, בלי איה... והסבתות בוכות, וכל השאר. בהתחלה רמי כמעט ויתר על הרעיון. אבל היתה כאן עוד נקודה חשובה, שאי אפשר להתעלם ממנה. הרגל של אורית'לה. שם, ביוסטון, אפשר להגיע אל הרופאים הטובים ביותר. הקהילה בטח תעזור. בסך-הכול, בוא נאמר, הלא הבריאות היא העיקר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. ורמי כל כך מסור לילדים, הוא ממש מעריץ את אורית'לה. ואני, זה קרה בדיוק אז כשהתגרשנו, אמרתי לו – שמע, ככה זה בחיים. לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, אבל אם צריך אימא לילדים, ואישה בשביל הסוכנות, טוב, אל תצחק, אתה הלא יודע שגם אצל רמי ואיה, זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה. אז בקיצור, אנחנו יכולים בשקט לנסוע ולייצג את ישראל בכבוד. אני לא צריכה להגיד לך באיזה עמדות נמצאים כיום אלה שהיו חברים של רמי באוניברסיטה. וזה בהחלט הגיע לו. ומה שקשור אליי, אני אלמֵד שם עברית, גם ספרות, ואולי אפילו אמשיך לדוקטוראט, משהו כמו – רידוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון, שהתחלתי אצל אביגדור ברנע, האח של ראובן. אם זאת שליחות לאומית אז אפילו שומרים לך את הוותק במשרד-החינוך. ורמיהתחיל ללכת לבית-כנסת ולקבל שיעורים לעלות לתורה, בשביל שנלמד להיות יהודים ואולי גם קצת בגלל... אתה מבין... וחוץ מזה מוכרחים בשביל השליחות לאמריקה."
"והילדים?"
"כן. זאת הבעייה. ליובלי הקטן יש עכשיו תקופה של סיוטים בלילה. הוא מתגעגע מאוד לאימא שלו. וגם אורית'לה מתעוררת בלילות ואומרת שכל מיני אנשים מטיילים בחדר שלה, ואמרת גם שאיה... תבוא אליה לילה אחד עטופה בסדין כמו הנביא אימאל'ה... ויובלי כל-כך מתוק. למד, אני-לא-יודעת-איפה, להגיד: אִיצִיק-שְׁפִּיצִיק גְרִינֵע גַ'אבֶּה, חַאפְּט אַשְׁטִיקֶן אַקְט אַבַּבֶּה – וחוזר על זה כל היום, בפני הסבתות שלו. הכי קשה זה יהיה לסבתות, ובייחוד לאימא-של-איה המסכנה. אבל הן החליטו שבאביב הן תבאנה לבקר אותנו, כול השלוש בבת-אחת. תאר לך! תאר לעצמך שהן אפילו ממשיכות להיפגש עם אימא של חיימסון. הן התרגלו לשחק יחד פעם בשבוע קלפים ולא רצו לצער את אימא של חיימסון כשהתגרשנו. אתה יודע שהתגרשנו? אחרי הכול מה היא אשמה? אה, כן, אני כבר קצת מבולבלת. מהנסיעה. אוֹ.קַי. אז אתה יודע איך זה עם ילדים – לא קל גם כשהם שלך, ואם לא היו כל הַפוֹרְמַאלִיטִיס האלה של הוויזות הייתי מעדיפה טוּ בִּי מֶארִיד סוּן אַפְטֵר שיובלי ואורית'לה יתרגלו קצת יותר לרעיון, אבל רמי עמד על כך שהכול יהיה גמור עוד לפני שנוציא את הדרכונים. אז עד להוגעה חדשה אנחנו קדומי אִין יוסטון, טקסאס. בחנוכה כבר נהיה שם. נו טוב, אתה יודע איך זה, אף פעם לא נגמר, כל יום גדלים ומתבגרים, אז תסלח לי אם פתאום אני נזכרת, בשביל מה בעצם הכבוד הזה שצילצלת אליי?"
"טוב, זה כבר בטח לא אקטואלי. חיימסון, טילפן אליי לפני כמה חודשים בקשר לאיזה מפיות שהוא כתב, ומאז – "
"כן, הוא באמת כעס אז מאוד שזרקתי אותן בלי-כוונה לזבל." היא צחקה. "פאראפראזה על ברנר! תאמין לי, אִיט וַאז נוֹט הפסד גדול בשביל האנושות."

תל-אביב, 1976-1978

סוף

ניתן לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו