הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חֶנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!
ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק ראשון
...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים.

...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. [נחש מותיר בחול שביל אחד של חצאי טבעות מסולסלות, והעקרב – קו אחד של זנב-העוקץ, ומשני צדדיו נקודות-נקודות של עקבות גפיים דקיקים. – אב"ע]. וצריחות עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר כמו שקורה במידבר שעה שהשמש מתחילה לשקוע. מצד ימין התרומם שלד לבן של גמל שהתנים כירסמו אותו והשמש יִבְּשָׁה אותו אך צורתו נשארה שלימה, עם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מריבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –
קליק!
קליק!
קליק! –
רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך ללכת צעד אחרי צעד, בכבדות, וכפות רגליו בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. נדמה היה לו שהוא רואה רחוק מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, או מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג', הוא המגש העגול, עשוי-ברזל, שהבידואים מכינים עליו את הפיתות שלהם ו...
ו –
המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו כי במידבר, כידוע, רואים מראות-שווא שקוראים להם – פאטה-מורגנה, וזה קורה בדרך-כלל בשרב, בחום הנורא, כאשר צמאים ותועים בדרך, ונדמה שהנה-הנה מגיעים למקום-יישוב ובו בתים וכרי-דשא ודקלי-תמרים, אך כשמתקרבים – מתרחק המראה ונעלם.
רני חשש להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו, ומקרקש [לקרקש פירושו לצלצל או לקשקש, לנענע בפעמון. וקַרְקַשְׁתָּא הוא הפעמון שבו היו הרועים מזעיקים פעם את עדרי-הצאן, בטרם החלו יוצאים למרעה מצויידים בטרנזיסטורים. – אב"ע] – בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –
ו –
לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה אשר רני טרם ראה מימיו כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא.
בימִינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף. הוא התבונן אל רני במבט חודר ורני רעד אך לא מִפחד אלא מפני שהאוויר היה קריר מאוד, כמו שקריר האוויר במידבר לפנות-ערב, כאשר השמש פונה לשקוע, ואז קרא אליו הבידואי, בערבית –
"נְהַרַאכּ סַעִיד!"
כלומר, יומך מבורך. ובעצם, כמעט וכבר היה צריך לומר לו – "לֵילְתַּכּ סַעִידֶה", כלומר – לילך מבורך, כי היום כבר היה קרוב יותר לחושך מאשר לאור, אבל רני לא התבלבל והשיב לו בערבית, כמו שלמד מן השיעורים בטלוויזיה –
"סַלֶם ותְעַלַם. שׁוּ אִסְמַכּ? אִסְמִי רני."
ואז קרא פתאום הרוכב הזר:
"אַנַא אִישְֹרַאִיל!"
"אתה מישראל?" השיב רני, רועד כולו מקור. "מהנגב?"
המשיך הבידואי המוזר וקרא: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדונַי אחד!" ונשא עיניו למרום.
"מה אתה, יהודי?"
השפיל הרוכב המכוער עיניו כלפי רני ופתח פיו לענות –
ואז –
היה קר, קר מאוד, הרגליים ממש קופאות. השמיכה שוב לא כיסתה את רני, ובחדר – חושך גמור. ורני התעורר.

המשך יבוא