[עם מותו של יצחק נבון השבוע, בגיל 94]
בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה קיבלתי על עצמי לכתוב את הביוגרפיה של שרגא נצר. זה היה כבר לאחר מותו, ומימיי לא פגשתי בו. לצורך הכתיבה הועמד לרשותי חומר רב ומרתק, כמו כתבותיו של שלמה נקדימון ב"ידיעות אחרונות", ואני השלמתי את מקורותיי בסדרת ראיונות עם אלמנתו של שרגא, דבורה נצר [שזכרה את טרוצקי נואם מהרכבת הצבאית בתחנת הרכבת של עיירת-הולדתה ברוסיה], וכן בין השאר עם חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, לוי יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, רינה שפירא [נצר], אליהו נאוי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.
זו היתה עבורי הזדמנות נהדרת לפגוש חלק מהגווארדיה הוותיקה של תנועת העבודה. את הראיונות בשלמותם לא פיענחתי בהקלדה – אלא מסרתי לימים את הקסטות שעליהן הוקלטו לארכיון תנועת העבודה; ואילו את הקטעים המעניינים מתוך הראיונות – אותם פיענחתי והבאתי ישירות בספר עצמו, שיצא לאור בשנת 1990 בהוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, בשם: "שרגא נצר, סיפור חיים". מאחר שעסקתי קצת בפעילות ציבורית באותן שנים, באגודת הסופרים ובאקו"ם, למדתי מהספר לא מעט מדרכי פעולתו של שרגא נצר, ולא פעם נעזרתי בהן.
אחד הראיונות הנלבבים ביותר על אודותיו היה עם יצחק נבון, ששימש אז כשר החינוך והתרבות. ראיון רצוף הומור ופיקנטריה. מתוכו אביא כאן שני קטעים לפי נתינתם בספר:

פעם אמר שרגא לנבון: "שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם בוא ניגש יחד, לשמוע."
הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על אינדיווידואליזם:
"ואתה לא תאמר למישהו איזה חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון."
וכך דיבר חמש דקות.
דיבר עשר דקות.
רבע שעה.
פנה שרגא לנבון ואמר: "בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה."
לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מהצעירים הללו. [עמ' 124].

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.
בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: "אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס."
ושרגא, באינטרפרטציה של נבון: "בהחלט. כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועידה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֶּטְרוּשְׁקָה?!
"אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדמוקרטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, הרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דמוקרטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דמוקרטי, בן-גוריון?"
שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדמוקרטיה בנוסח של הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – "ראיתם מה שקרה? – זו מפלגה?"
[עמ' 125]