המאבק על הגולן, שאותו ניהלנו בשנות ה-90, הציל את מדינת ישראל מאסון לאומי שהיה כרוך בנסיגה מהגולן, אילו התרחשה, חלילה. אולם בנוסף לכך, תרם המאבק לדמוקרטיה ולחוקה. הוא תרם לדמוקרטיה באופי הדמוקרטי שבו התנהל – הוכחה שהמאבק המוצלח ביותר אינו המתלהם ביותר, אלא דווקא זה שמתקיים בהתאם לכללי הדמוקרטיה והחוק. בנוסף לכך, מאבקנו הכניס לחוקת המדינה את אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית – חוק יסוד משאל עם. עשרים שנות פעולה פרלמנטרית וחוץ פרלמנטרית הניבו את חוק היסוד, על פיו נסיגה משטח ריבוני של ישראל מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם.
ההתנגדות לחוק משאל העם, שבעטיה חקיקתו נמשכה שנים רבות כל כך, היא לגיטימית, כמובן. אלא שנשמע בה טיעון הזוי – משאל עם אינו דמוקרטי ומנוגד לשיטה הפרלמנטרית. זו בדיחה גרועה – העם הוא הריבון. כמובן שהעם אינו יכול לנהל מדינה, ולכן מסיבות פרקטיות היא מתנהלת באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, בידי נבחרי הציבור. אולם ישנן סוגיות הרות גורל, הכרעות היסטוריות, שראוי לתת לעם להכריע בהן. אין דבר דמוקרטי מכך. וכמובן שבסוגיות הנוגעות לריבונות המדינה – מן הראוי שהריבון יכריע.
"משאל עם נהוג בדיקטטורות," אמרו המתנגדים. עובדה, בסוריה אסד מקיים מפעם לפעם משאל עם. אולם בסוריה מתקיימות גם בחירות. וכמו במשאל העם, התוצאות הן 98% בעד הנשיא. לפי אותו היגיון, גם בחירות אינן דמוקרטיות.
אולם הטענה שמשאל עם סותר את השיטה הפרלמנטרית אינה מתיישבת עם העובדה, שברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות ובהן אם הפרלמנטריזם – בריטניה, נהוג משאל עם בסוגיות הנוגעות לריבונות. הנה, בריטניה ניצבת לקראת משאל עם על פרישה מגוש האירו. במדינות האיחוד האירופי, ההצטרפות לאיחוד, קבלת אמנת מסטריכט, אימוץ האירו – כל אותן הכרעות הנוגעות לריבונות המדינה, הובאו להכרעת העם במשאל עם. האם אותן מדינות אינן דמוקרטיות? האין הן דמוקרטיות פרלמנטריות?
צר היה לי, שבין המתנגדים למשאל עם, לאורך השנים, והטוענים לסתירה בינו לשיטה הפרלמנטרית, היו גם בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין. השלושה מזוהים יותר מכל עם משנתו של מנחם בגין. בני בגין וריבלין האם אכן כאלה – הם המוהיקנים האחרונים של רעיון ארץ ישראל השלמה, ברוחו של בגין (בניגוד לנכונותו, המוצדקת לטעמי, של נתניהו לחלוקת הארץ, כפי שהצהיר בנאום בר-אילן ופעמים רבות לאחר מכן)– והם מאמצים את עמדתו הליברלית בסוגיות של זכויות האזרח, זכויות המיעוט הערבי ועליונות המשפט (כפי שהוא הגדיר את האקטיביזם השיפוטי, שבו דגל בכל ליבו, שנים רבות לפני שהוא הונהג בידי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק). מרידור נטש את דרכו המדינית של בגין, אך הוא בהחלט מייצג את השקפתו של בגין בסוגיות האזרחיות.
אולם בסוגיית משאל העם – בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין מייצגים קו הפוך לזה של מנחם בגין. בגין, שלא היה קנאי ממנו למשטר הפרלמנטרי בישראל, שהוא היה ממעצביו, תמך בכל לבו במשאל עם. בהיותו ראש האופוזיציה, הוא תבע שוב ושוב את הכנסת משאל העם לשיטת הממשל הישראלית. לגנותו ייאמר, שכראש הממשלה הוא לא מימש את התביעה הזאת, אך אף פעם לא דיבר נגד משאל העם.
אילו פעל ראש הממשלה מנחם בגין כפי שדרש ראש האופוזיציה מנחם בגין, הוא היה מביא את הסכם השלום עם מצרים להכרעה במשאל עם. אולי גם את חוק הגולן. בגין היה חסיד גדול של משאל העם וראה בו ביטוי לכך שהעם הוא הריבון. הוא מעולם לא ראה סתירה בין משאל עם לבין משטר פרלמנטרי. מקור הסמכות של הכנסת הוא העם, ובנושאים חשובים במיוחד, הוא קרא לתת לעם להכריע. בהיותו ראש האופוזיציה הוא גם הציע לחוקק חוק המסדיר את משאלי העם. הוא לא עשה כן לאחר בחירתו.
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, עמדתו בנושא משאל העם הייתה קיצונית למדי. כך הוא הציע ב-1948: "כדי לקיים זכויות האדם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל יעבור (חוק 'על-קונסטיטוציוני') – זכות הקובלנה של האזרחים. קובלנה כי תיחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסייה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנה ל'משפט העם' להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנה ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום [משאל עם א.ה.] – חוק יהיה."
במשאל העם, כמו בכנסת ובבתי משפט חזקים, ראה בגין כלים להגנה על העם מפני עריצות השלטון. הוא הכיר בחולשה המובנית של הכנסת, שבה מובטח הרוב האוטומטי לשלטון, וראה במשאל עם אמצעי נוסף לאיזונים ובלמים במערכת השלטונית. כך אמר ב-1949:
"הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגויות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והניסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעיתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה הזה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תישאר אמנם פרלמנטרית, אך תוכנו יהיה טוטליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו. השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? כדי למנוע סכנה זו, שהיא מוחשית מאוד, בייחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת – בבעיות החיוניות של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנה העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגתית ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת הממשל העממי האמתי."
לאורך השנים הציע בגין פעמים רבות משאל עם על נושאים מסויימים: כאשר האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, לאחר הבחירות הראשונות, תבע בגין להביא למשאל עם את הדרישה לחוקק חוקה לאלתר. הוא הציע להביא למשאל עם את הסכמי שביתת הנשק וההכרה בגבולות חלוקת הארץ. הוא דרש להביא למשאל עם את הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מלחמת סיני, בעת הלחץ הבינלאומי לנסיגה מסיני ורצועת עזה, הציע בגין לקיים משאל עם, שבו העם יכריע אם הוא מוכן לעמוד בסנקציות כלכליות בינלאומיות ולא ייסוג. כאשר בכל זאת הוחלט על הנסיגה, הוא שוב תבע להביא את ההחלטה למשאל עם. ושוב, בשנות ה-70, הוא תבע להביא כל נסיגה משטחי א"י להכרעת העם בבחירות מוקדמות או משאל עם.
כל הצעותיו הללו נדחו בידי הרוב הקואליציוני. אך ההתנגדות לא היתה עקרונית לעצם משאל העם. להיפך, גם יריבו הגדול דוד בן גוריון הציע משאל עם, בנושא שינוי שיטת הבחירות. בן גוריון שלל את שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל, ודגל בבחירות אזוריות רוביות, בדומה לשיטה הבריטית. הוא דגל בחלוקת הארץ לאזורים, כאשר המפלגה המנצחת בכל אזור, תקבל את כל המושבים של האזור. מטרתו היתה להנהיג בדרך זו שיטה דו-מפלגתית. מתנגדיו טענו שמטרתו היא להנהיג שיטה חד-מפלגתית.
שוב ושוב העלה בן גוריון את ההצעה והיא תמיד נפלה. למפלגתו, מפא"י, לא היה רוב מוחלט בכנסת, והן האופוזיציה והן השותפות שלו לקואליציה התנגדו להצעה והפילו אותה. המפלגה היחידה שהצטרפה למפא"י בתמיכה בחוק, הייתה הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בתוך הליכוד.
לאחר מיספר ניסיונות להעביר בכנסת את שינוי שיטת הבחירות, יזם בן גוריון משאל עם בנושא. הוא טען שמן הראוי שהעם יהיה הפוסק, באיזו שיטה הוא מעוניין לבחור את נציגיו. ב-1958 העלה מקורבו, יוסף אלמוגי, הצעת חוק לקיום משאל עם על שינוי שיטת הבחירות. המפלגות שהתנגדו לשינוי, התנגדו גם למשאל עם. בראש המתנגדים עמד... ראש האופוזיציה מנחם בגין. כמובן שהוא לא נימק את התנגדותו בהתנגדות עקרונית למשאל עם, שהרי הוא היה מזוהה יותר מכל מנהיג אחר עם רעיון משאל העם.
רק המאבק על הגולן, הניב חוק יסוד המנהיג משאל עם בישראל. החוק שהתקבל מתייחס רק לנסיגה משטח ריבוני. אני מקווה שהחוק יורחב לחוק יסוד משאל עם, המנהיג את משאל העם כחלק משיטת הממשל בישראל, ומסמיך את הכנסת להעביר למשאל עם כל נושא שהיא תחליט עליו.

2. בחר בחרפה וקיבל מלחמה
ב-9 בנובמבר ימלאו 75 שנים למותו של מנהיג הימין הבריטי, יו"ר המפלגה השמרנית וראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין. צ'מברליין כיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1937-1940. הוא ניהל מדיניות פייסנית כלפי גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה בהסכם מינכן (1938). צ'מברליין לא הצליח למנוע את המלחמה ועמד בראש ממשלת בריטניה בשנתה הראשונה, עד הדחתו במאי 1940.
צ'מברליין היה פטריוט בריטי, שהאמין בכל ליבו ובכל נפשו שהוא עושה את הצעד הנכון למען מולדתו. ומעל הכול – הוא היה רודף שלום, האמין בשלום, וחתר באמת ובתמים להציל את ארצו ממלחמה ולהביא לשלום בדורנו.
אלא שרדיפת השלום סִינוורה את עיניו, והוא לא ראה את ברק המאכלת הנאצית. ברדיפת השלום הוא אימץ את התפיסה של פייסנות, גישה של שלום בכל מחיר, או אם לדייק יותר – הסכם בכל מחיר. המודל שלו לחיקוי היה אחיו-למחצה, סר ג'וזף אוסטן צ'מברליין, שר החוץ של בריטניה בשנות העשרים, שהוביל אף הוא מדיניות פייסנית כלפי גרמניה, והוביל את אירופה להסכמי לוקרנו. גישתו של אוסטן צ'מברליין היתה מדיניות של חתירה לשלום ולהסכמים, ופתרון בדרכי שלום של סכסוכים בין מדינות אירופה. על ההסכם הזה הוא זכה בפרס נובל לשלום.
נוויל צ'מברליין רצה ללכת בדרכו, אלא שבניגוד לאחיו, עמדה מולו גרמניה שונה, גרמניה הנאצית. צ'מברליין ראה כשליחות קדושה למנוע את המלחמה ולהגיע לשלום, בכל מחיר. היטלר הבין מי עומד מולו, וניצל את דרכו הפייסנית כדי לסחוט מן המערב את מקסימום הוויתורים, ולהכניעו עוד בטרם נורתה הירייה הראשונה. היטלר דרש לקרוע מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים ולמסור אותו לגרמניה. הוא הציב אולטימטום, ו'צמברליין נכנע. בנאום לאומה, שנשא ב-28 באוקטובר 1938, אמר צ'מברליין: "מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת, שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף."
בתגובה הזמין אותו היטלר לשיחות שלום במינכן. למחרת נפתחה הוועידה וכעבור יומיים נחתם הסכם מינכן. כניעה מחפירה ומשפילה להיטלר, מנהיג מעצמת הרשע המוחלט, על חשבון צ'כוסלובקיה, שהועלתה קורבן למדיניות הפייסנות. היטלר וצ'מברליין חתמו על הצהרה, שבה התחייבו שתי המדינות לא לצאת לעולם (!) למלחמה, אחת נגד רעותה.
צ'מברליין היה מנהיג כריזמטי, נואם מחונן, נערץ על המוני עמו. הוא חזר מטקס החתימה על הסכם מינכן כגיבור לאומי. התקשורת הבריטית יצאה מגדרה כדי להריע לגיבור שהציל את המדינה ממלחמה נוראה. ההמונים שטופי המוח הריעו לו. "הבאתי לכם שלום בדורנו," הבטיח לעמו.
כעבור שנה פרצה מלחמת העולם השנייה, ובריטניה ספגה תבוסה אחר תבוסה. מעמדו הציבורי של צ'מברליין התערער במהירות. חברו למפלגה, חבר הפרלמנט היהודי הפרו-ציוני, המנסח של הצהרת בלפור – ליאופולד אמרי, לימים חבר בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל, סיים את נאומו בפרלמנט בציטוט נאומו המפורסם של קרומוול: "ישבת יותר מדי על כסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק, אני אומר, ותן לנו לסיים עמך. למען השם – לך."
צ'מברליין ניסה להקים ממשלת אחדות, אך מפלגת הלייבור סירבה להצטרף לממשלה אם צ'מברליין יעמוד בראשה. צ'מברליין נאלץ להתפטר בבושת פנים, כדמות מובסת ונלעגת. חברו למפלגה ויריבו הדגול, וינסטון צ'רצ'יל, המתנגד הגדול להסכם מינכן, ששנה קודם היה דמות נלעגת בתקשורת ובציבוריות הבריטית והוצג כפוליטיקאי צעקן העוסק בהפחדה – ירש את מקומו בראשות הממשלה. באקט של אבירות, הוא הותיר את צ'מברליין כשר בממשלתו. צ'רצ'יל, במנהיגות מופתית, הוביל את העולם החופשי ואת בריטניה לניצחון בני אור על בני חושך.
לאחר הסכם מינכן אמר צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה היתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה."
צ'מברליין מת חודשים אחדים לאחר התפטרותו. צ'רצ'יל ספד לו בפרלמנט: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
הסופר והפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה, חתן פרס נובל לספרות, אמר שמי שאינו לומד מן ההיסטוריה, מועד לחזור עליה.
77 שנים לאחר הסכם מינכן, חתם נשיא ארה"ב אובמה, על הסכם הגרעין עם איראן, שהביא לשפל את מדיניות הפייסנות שלו כלפי הקנאות האיסלמית. אובמה הוא צ'מברליין של המאה ה-21.
מי יהיה צ'רצ'יל של המאה ה-21?

3. צרור הערות 8.11.15

* הנשיא של העם – לאחר הטבח בסברה ושתילה, הופיע נשיא המדינה יצחק נבון בנאום לאומה, הוקיע את הטבח, ביטא את הבושה על כך שמעשה כזה נעשה בשטח שנמצא בשליטת צה"ל ובידי בעלי בריתנו, ותבע ועדת חקירה ממלכתית.
דבריו של נבון הניעו את אמות הספים של החברה הישראלית. השפעתם היתה מיידית. הממשלה, שהתנגדה לוועדת חקירה ממלכתית (אף שזבולון המר מן המפד"ל איים בהתפטרות אם לא תוקם) לא יכלה לעמוד מול דבריו והחליטה על הקמת הוועדה. דבריו היו נקודת מפנה בהתייחסות לאירוע.
יש הרואים בצעדו של נבון את התגלמות הפוליטיות הנשיאותית. תומכיהם של הנשיאים הפוליטיים והמדיניים עזר ויצמן ושמעון פרס נתלו באילן הגבוה הזה כתקדים לאופי הפוליטי של נשיאותם.
אני רואה זאת אחרת לגמרי. האם נאום דומה של ויצמן או של פרס היה משפיע כנאומו של נבון? בשום פנים ואופן. ולא בכדי. הרי ביום רגיל, עד מהדורת החדשות של 10:00 כבר היו שלוש הצהרות פוליטיות של פרס.
העוצמה של דברי נבון נבעה מכך שבארבע וחצי שנות כהונתו, שקדמו לאותו נאום, הוא התנזר לחלוטין מכל התבטאות פוליטיות. הוא היה מנהיג ממלכתי, עממי, מאחד, מלכד, מרומם – התגלמות מושג הנשיאות במיטבה.
רק לאחרונה קראתי עדות של ד"ר צבי צמרת, מהימים שבהם היה מנהל בית ספר תיכון בקריית שמונה, שהיתה עיר תחת אש. הוא סיפר איך כל הכתובות הממשלתיות היו אטומות לצרכי העיר. לעומת זאת, הנשיא נבון נהג לבוא לעיר, ללון בה, להעניק לתושביה את תחושת השייכות, ההזדהות הלאומית, את תחושת הערך.
ולכן, כאשר באופן נדיר, בצעד נדיר, הוא הביע עמדה נחרצת בסוגיה שנויה במחלוקת שעל סדר היום הפוליטי, היא עוררה כזה הד וזעזוע והיתה לה השפעה כזאת. ולא בכדי הוא לא עשה זאת בסוגיה מדינית או פוליטית רגילה, אלא בנושא מוסרי ממדרגה ראשונה.
יצחק נבון היה נשיא מצוין, מטובי הנשיאים שהיו לנו, אם לא הטוב שבהם. הוא היה ונותר אהוב על כל שדרות הציבור, וידע לגעת בכל מגזר, בכל עדה, בכל לאום ולדבר עמו בשפתו, בגובה עיניים, בעממיות אותנטית במובנה החיובי. הוא ידע להיות בן העם ומורם מעם בעת ובעונה אחת. לכן, בעיני העם הוא נשאר נשיא עד יומו האחרון, למרות טעות חייו – חזרתו לפוליטיקה אחרי שסיים את תפקידו. הוא עצמו הבין בטעותו והודה בה. הוא פרש מהחיים הפוליטיים בתום קדנציה וחצי, ב-1990 – התפטר מן הכנסת בתחושת גועל במחאה על התרגיל המסריח שרקח חברו הקרוב שמעון פרס.
יהיה זכרו ברוך!

* ממשיך דרכו – ראובן ריבלין הוא, בעיניי, ממשיך דרכו של נבון. כמו נבון, אף הוא ירושלמי, בן לדורות רבים בארץ, איש שורשי, יהודי מסורתי, ציוני בכל רמ"ח אבריו ואדם שגם בהיותו בפוליטיקה היטיב להיות מעל העסקנות הקטנה ומקובל ומכובד גם בעיני יריבים. כמוהו, הוא נשיא ממלכתי, צנוע, עממי ולא פוליטי.
חוגים ימניים קיצוניים סימנו אותו כאויב העם, כיוון שכמו נבון, אף הוא אמר אמירה מוסרית נחרצת, בעקבות פיגוע טרור רצחני שבוצע בידי בני עמנו. הם מציגים דווקא אותו, חירותניק מבטן ומלידה, מאחרוני המוהיקנים של א"י השלמה, מי שנאבק בכל נסיגה ותמיד היה מהצד הניצי בליכוד (השתייך לחישוקאים, התנגד להסכמי חברון וואי, נאבק בהתנתקות, התנגד לנאום בר אילן) כ"שמאלן", כיוון שהוא דבק במסורת ההומניסטית ליברלית של תורת ז'בוטינסקי.
אני משוכנע, שלמרות ההסתה וההגחכה של הטוקבקיזם הימני הקיצוני, המתפרע ברשתות החברתיות, רוב העם מוקיר ומעריך אותו כנשיא מצוין.

* לא מתיישב עם הכרונולוגיה – בגיליון האחרון של "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של ד"ר צביקה צמרת על ספרו האוטוביוגרפי של יצחק נבון "כל הדרך". במאמרו, מביא צמרת סיפורים אחדים, בלשונו – "צימוקים", מתוך הספר.
אחד הצימוקים אינו מתיישב עם העובדות הכרונולוגיות.
נבון מספר שבתחילת 1952 גויס ללמד את בן גוריון ספרדית, כדי לאפשר לו לקרוא בשפת המקור את ספריו של הפילוסוף דוכובנה. כעבור חודשים אחדים כבר השתלט ב"ג על השפה ונאם בספרדית מעל דוכן הכנסת, לכבוד משלחת מאורוגוואי. חבר-כנסת מתנועת החירות ערי ז'בוטינסקי התרעם על כך שראש הממשלה נאם בשפה זרה, ובעקבות המקרה הוחלט שניתן לנאום בכנסת בעברית ובערבית בלבד.
הכול טוב ויפה, זולת העובדה שב-1952 ערי ז'בוטינסקי כבר לא היה ח"כ. ז'בוטינסקי כיהן רק בכנסת הראשונה, שהתפזרה ב-1951. עוד קודם לכן, הוא פרש מסיעת "חירות" והקים סיעת יחיד.

* עמוד האש – בימים אלה אני שב וקורא את "שירי עיר היונה" של אלתרמן – השירה הגדולה על מלחמת השחרור של עם ישראל; המאבק בבריטים, ההעפלה ומלחמת העצמאות. אלתרמן, גדול משוררי ישראל, פרסם את הספר לקראת שנת העשור למדינה. לאחרונה, יצא הספר במהדורה חדשה, מלווה במסכת מאירת עיניים מאת יריב בן אהרון.
המשורר הדגול והפרטיזן, חתן פרס ישראל אבא קובנר, אמר לאחר צאת הספר, ש"אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו נכתבו 'שירי עיר היונה'."
אני קורא את השירה, וחש תחושת התעלות. אני נפעם מגדולת המשורר ומגדולת שירתו, עד שאני מתקשה להכיל את הגדוּלָה. כשאני קורא את "שירי עיר היונה", תחושתי זהה לתחושתי כשאני קורא את נביאי התנ"ך. אלתרמן היה נביא. כשצריך, הוא היה נביא תוכחה וכשצריך, הוא היה נביא נחמה, אך גם תוכחתו באה מאהבה גדולה, אהבה ללא גבול, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתרבות ישראל ולמדינת ישראל.
אני קורא את "שירי עיר היונה" וכולי ערגה לימים שבהם אנשי רוח אמתיים כביאליק ואלתרמן היו נושאי דגלה של הציונות; עמוד האש הצועד לפני המחנה, אנשי הרוח המפיחים רוח גדולה במפרשי האומה. ונצבט לבי לנוכח הידלדלותה של הרוח הישראלית בימינו.
ובעיצומה של קריאת השירה הזאת, קראתי באכזבה על כך שעמוס עוז, אחד הסופרים האהובים עליי, החליט להתחפש ליצחק לאור. וחשתי צער גדול עליו.

* התקרנפות – לאורך שנים רבות, סונט השמאל הרדיקלי בישראל ובאירופה בעמוס עוז, על כך שהוא מתעקש להיות אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה, כיאה לשמאל ציוני. החלטתו להחרים את אירועי משרד החוץ מצערת, כי היא מבטאת התקרנפות של עוז, והתיישרות עם המיליטנטיות של השמאל הרדיקלי. לא ממשלת ישראל הקצינה, כטענתו, אלא הוא.

* יציאה מן המשבר – בביקורו של נתניהו בארה"ב, יוכח עד כמה מופרכת היתה ההפחדה של מְהלכי-האימים המקצועיים, על פיה המאבק שניהל נתניהו נגד הסכם הגרעין עם איראן ימוטט את יחסי ישראל-ארה"ב ויסכן את הסיוע הביטחוני האמריקאי.
ההיפך הוא הנכון, מכל בחינה שהיא. מי שחולל את המשבר ביחסים בין המדינות לא היה נתניהו אלא אובמה. לא בנאומים ודיבורים אלא במעשים – בהסכם שפגע פגיעה קשה מאוד בביטחון מדינת ישראל, בת הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב בעולם.
חובתו של ראש ממשלת ישראל היתה לעשות כל מאמץ לסכל את ההסכם. למרבה הצער הוא לא הצליח, אם כי יתכן שאלמלא המאבק שניהל ההסכם היה גרוע אף יותר.
אני בטוח שהאמריקאים וגם אובמה מעריכים את המאבק שניהל נתניהו ולבטח אינם רואים בו דבר בלתי לגיטימי, כפי שהדבר הוצג בידי מהלכי האימים בישראל. נכון שהם כעסו ונלחצו, כי היה להם נוח הרבה יותר ללא מאבק, שהביא את רוב הציבור האמריקאי להתנגד להסכם.
דעת הקהל האמריקאית השוללת את ההסכם והעובדה שהפגיעה בביטחון ישראל עמדה בלב הדיון בבתי הנבחרים ובתקשורת האמריקאית – כל אלה מחייבים את אובמה לצאת מגדרו כדי להוכיח את נאמנותו לישראל. הדבר יחזק את המחויבות שלו לסיוע ביטחוני מוגבר לישראל.
על נתניהו לבוא לאובמה כתובע, בזכות ובדין, לא בחסד – תובע מבן ברית שבגד בנו ופגע בנו, לפצות אותנו על הפגיעה הזאת, כדי לצמצם את הנזק שהוא גרם. יש לתבוע תביעות בנושא האיראני – הסכמות על מנגנון התגובה על הפרת ההסכם בידי האיראנים. אין ספק שהוא יופר, הרי אף ילד אינו מאמין שיש חיה כזאת "גרעין איראני לשם שלום" [צחוק פרוע בקהל]. יש לתבוע שיתוף פעולה מודיעני במאבק נגד איראן ולקבוע מהם הקווים האדומים שחצייתם תביא לביטול ההסכם.
יש לתבוע סיוע ביטחוני מוגבר באופן משמעותי, כדי למזער את הנזק לביטחון המדינה.
ויש לחתור להישגים מדיניים, כמו חזרה למסמך בוש והכרה בסיפוח הגולן. ההישגים הללו הם בעלי משמעות ביטחונית הקשורה להסכם הגרעין. מאז מלחמת יום הכיפורים, לא היו מלחמות כוללות בין ישראל למדינות ערב. דווקא תבוסתן במלחמת יום הכיפורים הרתיעה אותן. אולם סיבה משמעותית לכך, היא ההגמוניה הגרעינית המוחלטת של ישראל במזה"ת (על פי מקורות זרים) – והפחד מפני שימוש בפצצה אם ישראל תילחץ כשגבה אל הקיר. הם העדיפו להמיר את המלחמות הכוללות בהגברת הטרור, ירי תלול מסלול וכד'. אם ישראל תאבד את ההגמוניה הגרעינית וייווצר מאזן אימה גרעיני בינה לבין איראן, עלול הדבר לעודד את הערבים לחזור למלחמות הכוללות נגד ישראל.
לכן, הסכם הגרעין מחזק את הצורך בחיזוק כוחה הקונבנציונלי של ישראל, ובמיוחד את ההכרח בגבולות בני הגנה. מסמך בוש מכיר, בין שאר הדברים החשובים שיש בו, בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לשליטה ישראלית קבועה בבקעת הירדן. יש לחתור להסכמה עם ארה"ב בנושא הבקעה והגולן (במיוחד היום, כשברור שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום דאע"ש היו על הכינרת).
איני חושב שיש סיכוי לכל הדרישות הללו להיענות, אך חשוב להציב אותן היום על השולחן, להשיג מה שניתן מתוכן, וליצור את התשתית להמשך המו"מ בין המדינות בעידן שאחרי אובמה.

* שאלת ההתאמה לתפקיד – בדיון על מינויו של ד"ר רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי, נאחזים תומכי המינוי בחופש הביטוי, בזכותו של אדם לכתוב את דעתו כאדם פרטי ברשתות החברתיות ובטענת סתימת פיות.
הסטת הדיון לאפיק הזה מחמיצה את העיקר, כיוון שכלל אין שאלה על זכותו של ברץ לכתוב את הדברים שכתב. הסוגייה היא אחרת לגמרי. השאלה היא מי האדם המתאים להוביל את מערך ההסברה הלאומי של ישראל, מול מתקפת הדה-לגיטימציה החמורה, מול תעשיית השקרים נגד ישראל ומול האתגרים המדיניים המורכבים שניצבים בפנינו. כלומר, השאלה היא שאלה מדינית ומקצועית.
האם ברץ מתאים לתפקיד הזה?
לפני חודשים אחדים קראתי מאמר של ברץ באתר "מידה" (שאותו הוא יסד ועורך), שבו הוא ביטא עמדה נחרצת וחד משמעית נגד הימין הקיצוני, נגד האלימות הפוליטית. הסכמתי עם חלק ניכר מן הדברים שכתב, אף שלא אהבתי את האשמותיו הגורפות כלפי הדתיים והחינוך הדתי.
אני מזכיר זאת, כיוון שנוצר רושם שגוי באשר למיקומו על הספקטרום הפוליטי. הוא ימני הרבה יותר מתון מכפי שהוא מצטייר. ובכל זאת, אין הוא מתאים, כיוון שהתבטאויותיו במיספר סוגיות גורמות לו לייצג דמות הפוגעת בעמדתה של ישראל ובהסברתה.
שעה שישראל ממקדת מסע דיפלומטי והסברתי בינלאומי נחרץ, המסביר את מחויבותה המוחלטת לשמירה על הסטטוס-קוו בהר הבית, מינויו לתפקיד זה של מי שכתב עמדה הפוכה בתכלית, התואמת את ההאשמות נגד ישראל בנושא זה, שישראל מתנערת מהן בתוקף – הוא שגיאה חמורה. מי שכתב את הדברים אינו האיש המתאים לעת הזו לתפקיד הזה.
שעה שישראל וארה"ב מצויות בניסיון להתגבר על משבר האמון הקשה שנוצר בעקבות ההסכם עם איראן, מינויו לתפקיד זה של אדם שהשתלח בגסות כזאת בנשיא ארה"ב ובמזכיר המדינה, והאשים את נשיא ארה"ב באנטישמיות, אינה מסייעת למאבק ההסברתי של ישראל אלא פוגעת בו.
מינויו לתפקיד זה של אדם המשתלח בגסות בנשיא המדינה, דווקא שעה הוא מצוי בעיצומה של מתקפת הסתה חמורה נגדו, אך ורק כיוון שיצא נגד טרור של יהודים, הוא נזק לתדמיתה של המדינה ולמטרות ההסברה שלה.
ההפרדה בין מה שהאיש כתב כאדם פרטי למה שהוא מייצג בתפקידו הממלכתי, אינה אפשרית כאשר מדובר בפער כזה בין הדברים שכתב לבין קו ההסברה של ישראל. פער כזה יוצר תמונה של חוסר אמינות במסרי ההסברה של ישראל.
כאשר מדובר במינוי של נבחרי ציבור לתפקידים פוליטיים, לעיתים אין מנוס מפשרות עם הכוח הפוליטי שמייצג בעל התפקיד. לא כן, כאשר מדובר במינוי בשירות הציבורי. זוהי משרת אמון של ראש הממשלה, אדם שחייב להיות קרוב אליו, והנזק של זיהוי ראש הממשלה עם האמירות של ברץ, הוא נזק כבד.
נתניהו מבין זאת ולכן הִשהה את תהליך המינוי. הוא עשה זאת כדי לרמוז לברץ שהוא מצפה ממנו למנוע את המבוכה ולרדת בעצמו מן הסולם. ההתנצלות של ברץ היא במקומה, אך טוב יעשה אם יודיע שהוא מוותר על התפקיד.

* המועמד הראוי – המועמד המתאים ביותר בעיניי לתפקיד הוא העיתונאי בן דרור ימיני, שאין שני לו בהבנת מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שאין שני לו בהתמודדות עם תעשיית השקרים נגד ישראל ואין שני לו בהעברת מסרי ההסברה הראויים.

* מדינת-חוק יהודית – אנשי הימין הקיצוני מהלכים אימים על שלטון החוק כדי למנוע הריסת מבנה בלתי חוקי בגבעת זאב. סיסמת הקרב הדמגוגית: במדינה יהודית לא הורסים בית כנסת.
במדינה יהודית מתייחסים בכבוד לבית כנסת. לכן, לא הופכים מבנה בלתי חוקי לבית כנסת ואין בונים בית כנסת בניגוד לחוק. אני יכול לפלוש לחצר של השכן שלי, לבנות שם מבנה בלתי חוקי להגדירו כבית כנסת, ואי אפשר יהיה להרוס אותו?!
ישראל אינה מדינת אנרכיה אלא מדינת חוק. במדינת חוק יהודית, הורסים מבנים בלתי חוקיים.
אל נידרדר לאנרכיה בנוסח – בימים האלה אין חוק בישראל, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מורדים במלכות – בערוץ 10 נראה האספסוף במיבנה הבלתי חוקי בגבעת זאב צורח על כתב הערוץ, "בגללך עצרו את אטינגר" וקריאות גנאי ואיום בשל כך.
מיהו אטינגר? חומץ בן בתו של חומץ, נכדו של "הרב" כהנא – אבי אבות הטומאה. אטינגר יושב היום במעצר מנהלי בשל הקמת מחתרת שנועדה לרצוח ערבים כדי להצית מלחמת גוג ומגוג שבה תיחרב מדינת ישראל, שנואת נפשם, ותקום תחתיה מפלצת כהניסטית – מין שילוב של קנאות ג'יהאדיסטית "יהודית" עם פשיזם.
אלה האנשים המתבצרים במיבנה הבלתי חוקי, ששים לקרב עם צה"ל. כניעה להם, היא כניעה למרד במדינה. עליהם לדעת, שמי שיעז להרים יד או חפץ על חייל צה"ל הוא בוגד ואויב, ויש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אויב.

* שרץ ההסתה – מוטי יוגב נעלב מאוד מן האמירות שקשרו בין דבריו על בית המשפט העליון והשופט פוגלמן, לבין ההסתה שקדמה לרצח רבין.
בפוסט ארוך בדף הפייסבוק שלו, הוא סיפר על הערכתו והערצתו לרבין, סיפר על מפגשים שלו, כמפקד בכיר במערך השדה של צה"ל, עם שר הביטחון רבין והתרשמותו מהגיבוי, המקצועיות ולקיחת האחריות של השר. הוא סיפר על מסדר אבל שערך לחייליו למחרת הרצח.
ניכרים דברי אמת ואני מאמין לכל מילה שכתב. אך הדבר אינו מטהר את שרץ ההסתה שלו נגד בית המשפט.
רבים העלו השבוע, כדי להפריך את ההשמצות הקושרות את נתניהו להסתה נגד רבין, את דבריו מעל המרפסת בכיכר ציון שבהם יצא נגד הקריאות "רבין בוגד" והאמירה החד-משמעית שלו: "הוא לא בוגד, הוא טועה."
מי שהעלה זאת, אמר בפירוש שהצגת רבין כבוגד היא הסתה, אלא שאין להאשים בה בשום אופן את נתניהו. ואכן, זו הסתה. ואכן, אין להאשים בה את נתניהו. ואכן, נתניהו יצא נגד ההסתה, אם כי לא בחריפות מספקת, לטעמי.
ומה אמר יוגב על השופט פוגלמן? הוא אמר שהוא "טועה"? אילו אמר שהוא טועה, זו ביקורת לגיטימית. מותר ורצוי לבקר את בית המשפט, כמו כל גוף במדינה דמוקרטית. מותר לבקר שופט בבית המשפט העליון (אף שאני דווקא תומך בהחלטה הספציפית הזאת של פוגלמן). אבל יוגב אמר על פוגלמן שהוא "שם עצמו בצד של האוייב." כלומר – בוגד. מה זאת אם לא הסתה פרועה נגד שופט בישראל? הוא אמר שיש לעלות עם D9 על בית המשפט העליון. מה זאת אם לא הסתה פשיסטית נגד בית המשפט במדינת ישראל?

* האיש הזה חבר בכנסת ישראל – ח"כ טאלב אבו עראר מקרטל הלאומנות הערבית מאשים, שהמחבל הבדואי מחורא לא ביצע את הפיגוע בבאר שבע וכן שישראל קוצרת איברים מגופות מחבלים. אבל הוא לא הסביר לשם מה ישראל קוצרת איברים. הרי זה ברור – היא משתמשת בהם לאפיית מצות בפסח.

* צהלה בכנסת – ח"כים באופוזיציה מוחאים כפיים וקופצים בהתלהבות. יש! הבסנו בהצבעה את הקואליציה! יופי. הבעייה היא שלא את הקואליציה הבסתם, אלא אבות וילדים, שמנעתם חוק שישים קץ לאפלייה ולחזקה האוטומטית של אם על ילד, לאו דווקא על פי טובת הילד, אלא על פי סטיגמה מיושנת. ואו, ניצחתם את הקואליציה על גבם של אבות וילדים, על גב אושרם. עוד ניצחון כזה ו...

* והנה רוח גדולה באה – אנו, בצפון הגולן, למודי רוחות עזות ושרקיות אדירות. אולם סערה בעוצמה כמו הסערה היום היא נדירה ביותר. בלמעלה משלושים שנותיי כאן, ספק אם היתה כזאת. עמודי חשמל נעקרו ונפלו, רעפי גגות נשברו והתעופפו, חצר הקיבוץ מלאה בענפים שבורים, השערים במגרש הכדורגל נפלו. ועיקר הנזק הוא במטעים, שבהם טרם נקטפו תפוחי הפינק-ליידי, ורבים מהם נפלו ונפגעו בסופה.

* ביד הלשון תֶּנֶה מָכָּה – מי יודע מה זה תֶּנֶה מָכָּה? יש מילה כזאת? – תֶּנֶה מָכָּה היא מעין סיסמה שהיתה נהוגה בין שכנים, בשכונות הספרדיות בירושלים של ראשית המאה שעברה, כדי שהילדים לא יפריעו להורים ביום הכביסה. ההורים היו שולחים אותם לשכנה ואומרים להם לבקש תֶּנֶה מָכָּה, והשכנה הייתה יודעת שצריך לשמור על הילדים ולהעסיק אותם. מקור הביטוי הוא בלדינו/ספרדית: tiene me aca, כלומר "שמרי עליי כאן."
הסיסמה הזאת פרצה לתודעת הציבור בזכות המחזמר הפופולארי "בוסתן ספרדי", שכתב יצחק נבון. במחזה, מחיה יצחק נבון את הווי החיים בשכונה הספרדית אוהל משה בירושלים. ההצגה עלתה לראשונה על הבמות ב-1969 וזכתה לפופולאריות רבה ועד היום היא מוצגת ב"הבימה".
ונשאלת השאלה, האם "יום כביסה" לא היה אף הוא שם כיסוי של ההורים, כתואנה להוציא את ילדיהם מן הבית הקטן בעל החדר האחד, למטרות אחרות...
מחזה נוסף הקשור ליצחק נבון הוא "ששת הימים – שבעה שערים", המבוסס על אגדה ירושלמית שכתב יצחק נבון לאחר שחרור העיר. במלאת עשור לשחרור ירושלים. אימי רחל ז"ל ביימה את המחזה למסיבת הסיום של כיתתה, כיתה ח' בבית הספר "שילה" (היום בן גוריון) ברמת גן.