בארבעים ושמונה וחצי השנים מאז שחרור הגולן, מדינת ישראל יצרה נכסים משמעותיים להבטחת אחיזתה בחבל ארץ זה והעמקת שורשיה בו. החשוב והמשמעותי ביותר, העומד מעל כולם, הוא מפעל ההתיישבות בגולן, אחד ממפעלי ההתיישבות המוצלחים ביותר בתולדות הציונות. ללא ההתיישבות, מזמן לא היינו כאן. ללא ההתיישבות, לא היינו יוצרים את הנכסים האחרים.
הנכס השני הוא הריבונות הישראלית, שאותה החילה הכנסת עם קבלת חוק הגולן בדצמבר 1981. לכך ניתן להוסיף את "חוק שריון הגולן" שהתקבל ב-1999, והבטיח שנסיגה משטח ריבוני של ישראל תחייב רוב של לפחות 61 ח"כים ומשאל עם, אך היתנה את החלת הסעיף על משאל עם בחוק יסוד שיסדיר אותו ואת קבלת חוק יסוד משאל העם אשתקד, שעיגן בחוקה את ההכרח באישור משאל עם לכל נסיגה משטח ריבוני. ניתן להוסיף לכך גם את פסיקות בג"צ שקבעו שמשמעות החוק הוא שהגולן הוא חלק ריבוני של ישראל לכל דבר, שכן עד היום יש מי שמפיצים נראטיב מוזר לפיו החלת החוק, המנהל והמשפט אינו ריבונות.
הנכס השלישי הוא דעת הקהל. הציבור הישראלי אוהב את הגולן. אחד מחבלי הארץ האהובים ביותר על הישראלים הוא הגולן. לעיתים הדבר נובע מתמיכה אידאולוגית במהות ריבונותה של ישראל על הגולן ומהכרה בחשיבות הגולן למדינת ישראל. לעתים זאת אהבת הנוף, הטבע, הסביבה, האנשים, היש הנמצא כאן. לעיתים זה שילוב של השנים. ובכל מקרה – זאת אהבת מולדת במובנה הבסיסי ביותר.
על שלושת הנכסים הללו ניתן להוסיף גם נכס תודעתי, שלא אנו יצרנו אותו – השפעת התפרקותה והתפוררותה של סוריה, הן על המציאות הגיאו-פוליטית והן על דעת הקהל. אנשים רבים שתמכו בנסיגה מהגולן, מבינים היום איזה אסון לאומי נמנע, כתוצאה מכך שלא נסוגונו מהגולן. רבים שסברו שנסיגה מהגולן עשויה להביא לשלום, מבינים היום שנסיגה מהגולן היתה מביאה לשליטה של דאעש על הכינרת. ולכן, למעט קומץ "אסטרונאוטים" מנותקים ואנשים שפשוט אינם מסוגלים, פיזית ונפשית, להודות בטעותם, הרוב המוחלט של הישראלים כבר מבינים ויודעים.
לצד הנכסים ההתיישבותיים, המשפטיים והתודעתיים שצברנו לאורך השנים, בתחום אחד לא הצלחנו עד כה להתקדם כמלוא הנימה – התחום המדיני. גם היום, 48.5 שנים לשחרור הגולן ולהתיישבות בגולן ו-34 שנים לחוק הגולן, אפילו מדינה אחת בעולם טרם הכירה בריבונותנו על הגולן.
אפשר לזלזל בכך, לומר שזה כלל לא חשוב, זה לא מפריע לאף אחד, לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים. הזלזול הזה אינו במקומו. יש מחיר לאי ההכרה.
יש לכך מחיר מעשי. רק לאחרונה החליט האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים, בין השאר מהגולן. אין ספק שהחלטה זו מזיקה מאוד, לפחות בצד הסמלי-תודעתי ואולי גם הכלכלי, נקווה שלא.
מנהל מחלקת הספורט של מתנ"ס הגולן, יאיר נירון, אמור היה להשתתף במשלחת לארה"ב של מנהלי מחלקות ספורט במתנ"סים יהודיים וערביים, כאורחי מחלקת המדינה האמריקאית. ברגע האחרון, מחלקת המדינה סירבה לאשר את השתתפותו והוא לא קיבל ויזה, כיוון שהוא מהגולן. כמנהל המתנ"ס לשעבר, אני זוכר את הקושי בהשגת תרומות מהקרנות היהודיות בארה"ב, שהן התורמות הגדולות למתנ"סים, כיוון שהממשל האמריקאי אינו פוטר ממס תרומות ההולכות אל מעבר לקו הירוק. לעיתים מצאנו דרכים לעקוף זאת, אך באופן בסיסי יכולתנו לגייס משאבים היתה נחותה מלכתחילה לעומת מתנ"סים אחרים.
אך מעבר לנזקים המעשיים הללו, יש חשיבות רבה להכרה הבינלאומית. האימרה "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" המיוחסת לבן גוריון, היא שיבוש של דבריו. הוא מעולם לא אמר שלא חשוב מה יאמרו הגויים. במצעד יום העצמאות תשט"ו 1955 הגיב בן גוריון להחלטות ועידת בנדונג, ועידת המדינות הבלתי מזדהות, שקיבלה בתשואות את המופתי הירושלמי, וקיבלה החלטות אנטי ישראליות ופרו ערביות קיצוניות, במילים: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
ואכן, גם עתידנו בגולן תלוי בראש ובראשונה במה שעשו ויעשו היהודים: בהתיישבות, בריבונות ובדעת הקהל. לא התנינו את העשייה הזאת בהסכמת העולם. אך חשוב גם לרתום את "הגויים", כלומר את העולם, לכיבוד הריבונות הישראלית על הגולן.
הציונות מעולם לא זלזלה בצורך להשיג את תמיכת העולם. כבר בתוכנית באזל, מצע היסוד של התנועה הציונית, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897) נקבע: "הציונות שואפת להקים בית-מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל." לפי משפט הכלל, כלומר בתמיכה בינלאומית. לצד ההישגים האדירים של הציונות המעשית ביישוב הארץ, בעלייה לארץ ובהקמת המדינה-שבדרך וכוח המגן העברי, היו לציונות הישגים מדיניים גדולים ובראש ובראשונה הצהרת בלפור (1917) והחלטת כ"ט בנובמבר (1947).
ולכן, בנוגע לכיבוד הריבונות הישראלית בידי העולם, השאלה אינה האם הדבר רצוי, הוא רצוי, אלא האם הוא מעשי.
מאז החלת הריבונות הישראלית על הגולן ישראל לא ניסתה לקדם הכרה בינלאומית בהחלטה, ובצדק – לא היה לכך כל סיכוי, ולא היתה כל סיבה להציג את הנושא כדי להעיר דובים מרבצם ולהיענות בשלילה. נזקו של מהלך כזה היה גדול יותר מתועלתו. למרבה הצער והבושה, חמישה ראשי ממשלה ישראליים, ובהם הנוכחי (בקדנציה הראשונה שלו), הציעו נסיגה ישראלית מהגולן, תוך התעלמות מהריבונות הישראלית. ואם כך אנחנו מתייחסים לריבונותנו, מה לנו כי נלין על מדינות אחרות?
כעת, דומני, חלו שינויים המצדיקים לראשונה העלאת הנושא על סדר היום המדיני – לא בקול תרועה רמה, אלא בגישושים זהירים.
השינוי העיקרי והמהותי הוא התפרקותה של סוריה. סוריה היתה מאז ומעולם מדינה מלאכותית. היא היתה, לכאורה, מדינת לאום, אולם מעולם לא היה לאום סורי. הלאום הסורי, לכאורה, היה האוכלוסייה שהתגוררה בגבולות המדינה הסורית. את הגבולות הללו קבעו פקידים קולוניאליסטים של צרפת ובריטניה, לפני 99 שנים, על שולחן השרטוטים באירופה, ללא כל היגיון גיאוגרפי או דמוגרפי; לפי שיקוליהם הקולוניאליסטיים בחלוקת עור הדוב של האימפריה העות'מאנית בטרם ניצוד (הסכם סייקס-פיקו, 1916).
מאז הקמתה של סוריה ב-1946, מה שאיחד את "האומה" הסורית היו רק כידוני ומגפי הדיקטטורים שרדו בה, והמלחמה באוייב הציוני. איכשהו הדבר החזיק מעמד עד לפני פחות מחמש שנים. אחרי מאות אלפי הרוגים, מיליונים רבים של פליטים, המוני פצועים, מעשי פשע נוראים נגד האנושות, אונס אכזרי של רבבות נשים וילדים, הרס המדינה, החברה, הכלכלה, שנים שלא היו בהם חיים סדירים בסוריה – אי אפשר יהיה עוד להחזיר את הגלגל לקדמותו. כל ניסיון להגיע לשלום על בסיס קיומה של סוריה מאוחדת, נועד לכישלון. גם אם יהיה הסכם "שלום" כזה, הוא לא יחזיק מעמד לאורך ימים. אין מנוס מחלוקתה של סוריה, בהתערבות המעצמות. אם זה לא יקרה בקרוב, זה יקרה אחרי עוד שנים של הקזת דם הדדית, אחרי עוד נהרות של דם שיישפך לשווא, אחרי עוד סבל נורא, חסר תכלית. בסוף זה יקרה.
וכשזה יקרה, עלינו להיות שם, הן כדי להשפיע על זהות שכנינו, ובעיקר כדי להבטיח שהחלוקה הזאת תכלול הכרה בינלאומית בריבונות הישראלית על הגולן. וכיוון שאיננו יודעים מתי זה יקרה, עלינו להתחיל להעלות את הנושא לתודעה הבינלאומית כבר עתה.
השינוי השני הוא הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם הזה טומן בחובו שינוי מהותי לרעה במאזן הכוחות המזרח תיכוני. ההסכם, ההופך את איראן למעצמת-סף גרעינית, עלול להפוך אותה די בקלות למעצמה גרעינית בפועל. מצב כזה ישנה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, שלפי מקורות זרים, ועל פי אמונת הערבים, היא נהנית ממונופול על הנשק הגרעיני במזרח התיכון. אמונה זו, והידיעות על כך שבמלחמת יום הכיפורים עלה על הפרק שימוש באופציה גרעינית (על פי מקורות זרים), הם אחד הגורמים (לא היחיד, כמובן) לכך שמאז מלחמת יום הכיפורים נרתעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל.
איראן גרעינית היא שינוי דרסטי, ממצב של מונופול ישראלי למצב של מאזן אימה. מצב זה עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות. המאבק שניהלה ישראל נגד תוכנית הגרעין, והרוב בציבור האמריקאי המתנגד להסכם, הביאו את הממשל להכרה בהכרח לפצות את ישראל. לצד דרישות אחרות, על ישראל לתבוע את חיזוק יכולותיה הקונבנציונליות, בשל סכנת חידוש המלחמות הכוללות. עומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה, הם מרכיב מרכזי לביטחון ישראל במלחמה קונבנציונלית. ולכן, על ישראל לדרוש הכרה אמריקאית בזכותה לגבולות בני הגנה. גבולות בני הגנה לישראל הם הירדן ורכס התלים בגולן. לכן, על ישראל לתבוע תמיכה אמריקאית בשליטת ישראל על בקעת הירדן ובריבונות ישראל על הגולן.
מסמך בוש – הישגו המדיני החשוב של אריק שרון, הכיר בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לבקעת הירדן, אך ללא שימוש מפורש בשם האזור. יש לחזור ולדרוש מהאמריקאים לאשרר את המסמך.
גם בנושא הגולן יש לנו מסמך נשיאותי. לפני חודשיים מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במסגרת הפיצוי הביטחוני שראש הממשלה רבין דרש מן האמריקאים על נכונות ישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי, השיג רבין מכתב מהנשיא ג'רלד פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי הגבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."
כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).
המכתב הזה יכול להיות הבסיס ליוזמה מדינית ישראלית להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן. בביקורו האחרון בארה"ב הזכיר זאת נתניהו באוזני אובמה, כבדרך אגב. אובמה התעלם. נתניהו לא צריך היה לעשות יותר מכך, לעת הזאת. אין טעם להעלות רשמית דרישה שתידחה. יש להתחיל להרגיל את האוזן האמריקאית לעמדה הזאת. איני חושב שיש סיכוי לכך עוד בכהונתו של אובמה, אך חשוב שהסוגייה תהיה על סדר היום, כ"שלח לחמך", אפילו למצב שבו ישראל תידרש לוויתורים ומחוות כלשהן ותוכל לדרוש זאת בתמורה.
שני השינויים המהותיים הללו – התפרקותה של סוריה והסכם הגרעין עם איראן, יצרו הזדמנות לחולל שינוי בעמדת ארה"ב והעולם בסוגיית הגולן. איני יודע עד כמה גדול הסיכוי, אך הציונות השכילה תמיד לנצל הזדמנויות כדי לקדם את ענייניה. כך ראוי לנהוג גם הפעם.
לראשונה, קיימת הזדמנות להוסיף לנכסים ההתיישבותיים, החוקיים-משפטיים והתודעתיים שיצרנו – גם נכס מדיני של הכרה בינלאומית בריבונותנו בגולן. מן הראוי להעלות את הנושא על סדר היום בישראל, כדי לקדם יוזמה מדינית ישראלית כזאת.

2. טרור הדה-לגיטימציה

אירופה במלחמה. כך הכריזו מנהיגי אירופה בעקבות מתקפת הטרור האסלאמיסטי הקנאי על פריז.
אירופה מצויה במלחמה נוספת, שאינה מנותקת מהמלחמה בטרור האסלאמיסטי הקנאי – מלחמה על נפשה של אירופה. המאבק על סימון מוצרים ישראליים הוא מאבק על נפשה של אירופה. האם זו אירופה החוזרת לימיה האפלים, שבהם סימון חנויות של יהודים, בתים של יהודים, עסקים של יהודים – נתן את האות לזוועות הקשות ביותר שידעה האנושות? או שמא זו אירופה החדשה, המתנערת מעברה האפל וצועדת בדרכי הנאורות, החירות והצדק?
ביום השנה ה-77 לליל הבדולח קיבלה נציבות אירופה את ההחלטה האומללה לסמן מוצרים שיוצרו בישראל (במזרח ירושלים, יהודה, שומרון והגולן). רק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יכול להתעלם מהסמליות המצמררת שבמועד הזה. ורק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יתעלם מהסמליות המצמררת בכך שהראשונים לקפוץ על קרון החרמות היו גרמנים – בעלי הכלבו הגרמני ״קה.דה.ווה״ שהיה שייך ליהודים והופקע בידי המשטר הנאצי. הנהלת הכל-בו הורידה מן המדפים בקבוקי יין ישראליים.
לא חלפו שעות מעטות, והנהלת הכל-בו חזרה בה מהחלטתה, החזירה את היינות למדפים והתנצלה. הזיגזוג הזה מעורר תמיהה: האם בעלי הכל-בו הם אנטישמים, אנטי ישראלים, המורידים מן המדפים מוצרים ישראליים? או שמא הם בעלי עסקים הגונים, הסולדים מאפלייה על רקע אנטישמי ואנטי ישראלי, ולכן הם החזירו את המוצרים למדפים והתנצלו? סביר להניח שהם פשוט מבולבלים, ונמצאים בזירה של לחצים סותרים.
הלחצים הסותרים הללו, הם המלחמה על נפשה של אירופה, אותה הזכרתי. על כף אחת של המאזניים נמצאת הרוח הרעה של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, לקיומה של מדינה יהודית, שבאה לידי ביטוי בקריאות לחרמות נגד ישראל, נגד האקדמיה הישראלית, נגד מוצרים ישראליים.
על הכף השנייה - הרוח של אירופה הדמוקרטית, הנאורה, המתנערת מן האנטישמיות.
המהירות שבה חזרה בה הנהלת הכל-בו מההחלטה היא אות מבשר טוב. היא מוכיחה עד כמה החלטת נציבות האיחוד האירופי רחוקה מלהיות סוף פסוק. היא מוכיחה שהרוח הרעה רחוקה מלנצח, וכיח אין כל מקום להרים ידיים. היא מוכיחה שיש מצפון באירופה, ואין סיבה להתייאש מן היבשת. היא מוכיחה, שהירתמות ישראלית למתקפת נגד מול מתקפת הדה-לגיטימציה, למתקפת אמת מול תעשיית השקר, עשויה לחולל שינוי מגמה. היא מוכיחה שבכוחנו לנצח את האויב במלחמת הדה-לגיטימציה נגד קיומנו.
הזכרתי בפתח המאמר את הזיקה בין המאבק על נפשה של אירופה, לבין המאבק של אירופה נגד הטרור האסלאמיסטי הקנאי. יש קשר הדוק בין השניים. אירופה שתיכנע לרוחות הרוע והאנטישמיות המבעבעות בתוכה, לא תוכל לעמוד איתן מול האויב האסלאמיסטי הקנאי התוקף אותה. רק אירופה נחושה לעמוד על ערכי החירות והצדק ולהילחם עליהם, תנצח במלחמה הזו.
עוד זה מדבר וזה בא. ביום שבו הסיר הכל-בו הגרמני מוצרים ישראליים ממדפיו, החליט איגוד האנתרופולוגים האמריקאי להחרים את ישראל. גם לארה"ב הגיעה הרוח הרעה, רוח הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, וגם שם יש לה הצלחות. האוניברסיטאות בארצות הברית נתונות כבר שנים רבות למתקפה קשה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, של תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. המתקפה הזאת, המלווה ברפיסות התגובה הישראלית, נותנת את אותותיה.
הגיעה השעה שישראל תגדיר את מתקפת החרמות והדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי, ותירתם למתקפת-נגד רבתי, בפעולה משותפת של כל הגורמים הפטריוטיים בישראל, מן הממשלה והאופוזיציה כאחד. על ישראל לגייס את העם היהודי בארה"ב ובאירופה ואת כל שוחרי הטוב בארצות אלו – למלחמת חורמה בטרור הדה-לגיטימציה. יש להשקיע במאבק הזה משאבים רבים ככל שיידרשו, בדיוק כפי שאנו נוהגים כאשר אנו מותקפים בידי צבאות, טילים או טרור פיסי. טרור הדה-לגיטימציה והטרור הפיסי הם שני צדדים של אותה מתקפה, וכלל לא ברור איזה צד מסוכן יותר. במלחמה הזאת אין לנו ברירה, אלא לנצח.

3. צרור הערות 22.11.15

* אסיר ציון יצא לחופשי – אסיר ציון יונתן פולארד יצא לחופשי. זהו יום גדול, בשורה גדולה למדינת ישראל.
כן כן, אני יודע. יודע הכול. אני יודע על הנזק שפרשת פולארד גרמה ליחסי ישראל ארה"ב ועל הנזק שהיא גרמה ליהודי ארה"ב. אני יודע על השגיאות החמורות שביצע פולארד עצמו, שגרמו לחשיפתו, ולאחר החשיפה הריצה חסרת האחריות לשגרירות ישראל, במקום לברוח מארה"ב. אני מכיר את סיפורי הכסף והסמים, מתן שירותים למדינות אחרות, כל אותם סיפורים שאיני יודע מה מהם אמת ומה בדיה ולבטח מעורבים בהם אמת ובדייה. נכון.
אבל כל אלה בטלים ומבוטלים לעומת העובדה שיהודי מסר את שנותיו היפות ביותר למען מדינת ישראל ובשליחותה, ושילם מחיר איום ונורא, שלושים שנות מאסר בתנאים קשים.
השגיאה הגדולה היתה בעצם הפעלתו, ולה אחראים הדרגים הגבוהים ביותר – ראשי ממשלות ושרי ביטחון. ולכן, יש לראות בו חייל שגילה גבורה בקרב, ומילא פקודות שהתבררו בדיעבד כשגויות. אין בכך כדי להעיב כהוא זה על גבורתו.
ראוי פולארד לכל גילוי של סולידריות יהודית, לכל גילוי של סולידריות ואהדה מצד אזרחי ישראל.

* ערבות הדדית – "אל גינת אגוז ירדתי" נאמר בשיר השירים. ובמדרש שיר השירים רבה נאמר על פסוק זה, שנמשלו ישראל לאגוזים. "מה אגוז זה אַתְּ נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל; לקה אחד מהן כולן מרגישין." ובלשון ימינו – עם ישראל נמשל לגל של אגוזים, המסוגל להיות יציב רק כאשר כל האגוזים נמצאים במקומם. במידה ששולפים אגוז אחד הגל מתמוטט ומתרגש.
זהו ביטוי ציורי נאה לרעיון של "כל ישראל ערבין זה בזה." הערבות ההדדית, שהיא סוד קיומו של העם היהודי לאורך הדורות. זה הרעיון שבבסיס גילויי הסולידריות בתוכנו עם פולארד. ואילו כל זרזירי העט המשתלחים בפולארד ומבזים אותו, להכעיס ולתיאבון, גם אחרי שישב 30 שנה בכלא למען מדינת ישראל, הם אלה שהוציאו עצמם מגל האגוזים, מן הערבות ההדדית היהודית.

* נפל בשבי – כאזרח אמריקאי, פולארד בגד במדינתו. כיהודי, הוא חירף את נפשו למען עמו, למען מדינת הלאום של עמו. איני אמריקאי, אני יהודי, ישראלי. ולכן, מבחינתי הוא גיבור שסבל סבל נורא למען מדינתנו. מבחינתי הוא חייל שנפל בשבי.

* אצילות ואחריות – עם שחרורו של פולארד, ראוי להעלות על נס את רפי איתן, ראש הלק"ם ומפעילו של פולארד, על האופן האצילי שבו נטל את מלוא האחריות להפעלת פולארד, וטען שהדרג המדיני לא ידע דבר על הפעלתו, למרות שראשי הממשלה שמיר ופרס ושרי הביטחון ארנס ורבין היו שותפים מלאים להפעלה. רפי איתן עשה זאת מתוך אחריות לאומית, כדי למזער את הנזק ליחסים בין ישראל לארה"ב. מבחינתו, הסוד הזה היה יורד עמו אל הקבר. האמת נחשפה במחקרים וספרים.
יש לזכור, שממש באותה תקופה, עמיתיו של רפי איתן, בכירי השב"כ, ניסו להטיל על האלוף יצחק מרדכי את האשם בפרשת קו 300, כדי לחלץ את עצמם.
יחי ההבדל.

* ביטחון וזכויות האדם – באירופה נפתח ויכוח ערכי על השאלה האם ועד כמה מותר לפגוע בזכויות האדם למען הביטחון. אני הייתי מנסח זאת אחרת. הביטחון הוא חלק מזכויות האדם – הזכות לחיים, הזכות לחופש מאימת הטרור, הזכות לחיים בטוחים. ולכן השאלה היא מה האיזון הנכון של פגיעה בחרויות שונות למען הבטחת חרויות אחרות.

* חיבוקיזם – כרבים מחבריה לדבוקת שוקן, כולל כותב מאמר המערכת בעצמו, הזדרזה אווה אילוז, למחרת מתקפת הטרור על פריז, להסביר שאין להשוות את הטרור נגד אירופה לטרור נגד ישראל, שהוא פוליטי ויסתיים ברגע שהפלשתינאים יקבלו ריבונות ועוד כל מיני קשקושי הבל מן הסוג הזה, שאני מאחל לאילוז שהיא עוד לא הידרדרה למקום שבו היא גם מאמינה להם. ועל כך היא הוסיפה אזהרה לאירופה, שלא תלך בדרכה של ישראל, "הביטחוניזם", "תעשיית הביטחון".
כלומר? להכיל ולחבק? היא אינה מבינה שמה שקורה היום באירופה הוא תוצאה של החיבוקיזם, תעשיית החיבוק?

* צוק צרפתי איתן – פיגוע חמור אחד, ובו ביום נשיא צרפת מכריז על שלושה חודשים של מצב חירום, מצהיר על כך שכנראה יוארכו, מדבר על שינוי החוקה. נשווה בנפשנו סיטואציה שבה במשך חודש וחצי פריז תהיה תחת מתקפת טילים, כפי שישראל היתה בקיץ שעבר. איך אז תהיה התגובה?
בניגוד לצרפת, ישראל אינה מוגדרת כ"מולדת זכויות האדם והאזרח," אך אין עוד מדינה בעולם, שבה הדמוקרטיה הליברלית היתה נשמרת בקפדנות כזו, לנוכח מצב ביטחוני דומה, סכסוך דמים ממושך על עצם זכות קיומה, כאשר בתוכה חי מיעוט גדול של בני העם הלוחם נגד קיומה, והוא נהנה ממלוא זכויות האדם והאזרח.
ואצלנו יש מי שבחוצפתם, שקרנותם ועיוורונם – נהנים מהלקאה עצמית ומהטלת דופי בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

* אחים מוסלמים – הטבח ההמוני במלון "רדיסון בלו" במאלי, בוצע בידי הארגון "הג'יהאד אל-מוראביטון", שהנו פלג של אל-קאעידה. שלטון האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס, האחים המוסלמים, אל-קאעידה, הג'יהאד האסלמאי, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, בוקו-חראם, ג'ובהאת אל-נוסרה, דאעש, הג'יהאד אל-מוראביטון – כל אלה זרועות של אותו תמנון: הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמית, המאיימת על שלום האנושות.

* אחריות לאומית – התייצבותם של המחנ"צ ו"יש עתיד" לצד החלטת הממשלה להוציא את הפלג הישראלי של דאעש אל מחוץ לחוק, מבטאת העדפת האחריות הלאומית על האופוזיציה האוטומטית, ולכן היא ראויה לשבח.

* הערבים המתונים – האם בין ערביי ישראל יש גורמים מתונים, שקולים, שפויים? בטוח שכן. אז איך זה שהם אינם משבחים את הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק? הם מפחדים.

* האם הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק אפקטיבית? – התשובה לשאלה זו תלויה בנחישות שלנו לא לתת לנחש הארסי הזה להרים את ראשו תחת שמות כיסוי שונים.
אחרי הטבח במערת המכפלה בידי הכהניסט גולדשטיין, הוצאו ארגוני הטרור "כך" ו"כהנא חי", בית הגידול של המחבל, ההשתקפות בעברית של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, אל מחוץ לחוק. אבל הם ממשיכים לבעוט ולהזיק תחת שמות כיסוי שונים, כמו "הרעיון היהודי", "להב"ה" ועוד, אפילו הכניסו ח"כ (מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה) והפרא הכהניסטי מרזל הורשה להתמודד בבחירות האחרונות, תחת כנפיו של אלי ישי.
אם כך תיאכף הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, חבל על המאמץ. יש לקוות שהפעם תהיה אכיפה אמיתית, ושסוף סוף מדינת ישראל תאכוף כראוי גם את משמעות הוצאת הכהניסטים ועוזריהם אל מחוץ לחוק.

* מכחישת שואה – "הארץ" הקדיש מחצית העמוד בגיליון ערב שבת למאמר שטנה של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכותרתה: "צריך ואפשר להשוות" וכל כולה השוואה של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. אה, היא גם שירבבה איזו אמירת כסת"ח: "השוואה איננה ל'שואה'." (המירכאות סביב המילה שואה – במקור, כמובן). ויש לומר בבהירות – כל ההשוואות מן הסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה. העבריינית הסדרתית אילנה המרמן היא מכחישת שואה.

* תחי השחיתות – ב"ביקורת טלוויזיה" על שידורים שעסקו ברקב ובשחיתות העמוקה, ההרסנית של אולמרט, כתב רוגל אלפר ב"הארץ" שחבל שהשחיתות של אולמרט נחשפה, כי אלמלא נחשפה הוא היה שם קץ ל"אקיבוש".
הגישה הזאת מושחתת מעיקרה. גישה שלפיה המטרה מקדשת את כל האמצעים. אבל למה ניתן לצפות ממי שתומך ללא סייג בפיגועי הטרור וברצח יהודים?

* האם בית המשפט העליון עומד לחבור ללהב"ה? – הנראטיב שאולמרט ויחצניו (רביב דרוקר ושכמותו) מפיצים, מספר את תאוריית הקונספירציה הבאה: אולמרט עמד להביא לשלום קוסמי נצחי. הוא היה במרחק נגיעה מהגשמת חלום הדורות. ואז שונאי השלום ואוהבי המלחמה קשרו קשר להדחתו ותפרו לו תיק, כדי להכשיל את השלום.
מי ומי בקושרים? הימין הקיצוני, כולל משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט. ועכשיו נשאר להמתין לבית המשפט העליון ולראות האם גם הוא יחבור לקנוניה של הימין הרדיקלי.

* שיא הטיפשות – הטיפוס ההזוי [רון וייס] משתומם על כך שאני מגדיר אותו טיפוס הזוי, אך בפסקה הבאה ברשימתו הוא עצמו מספק את התשובה. "מדוע כשנתניהו אומר שהטרור הפלסטיני והטרור של דאע"ש חד הם, זה שיא החוכמה? וכששרת החוץ של שבדיה קושרת בין הסיבות לטרור הפלסטיני לטרור של דאע"ש, מדוע זה שיא הטיפשות?"
הזוי. הטרור של טירוף הקנאות הג'יהאדיסטית כאן ושם חד הוא, ולכן נתניהו צודק. שרת החוץ של שבדיה מאשימה את ישראל בטרור הזה, ולכן דבריה מטורפים. והם מטורפים באותה מידה כאשר היא מדברת על הטרור בפריז ובישראל. אבל את ההגדרה "שיא הטיפשות" אני משאיר להזוי שאינו מבין זאת. הרי ככל שנסביר לו הוא ימשיך לא להבין.

* מדידה נאותה – לא הופתעתי כלל מכך שבראש מדד אחוזי הגיוס ובפרט הגיוס ליחידות קרביות בין בתי הספר, עומדים בתי ספר מהחינוך הממלכתי דתי. כל מי שקצת בקיא, יודע זאת.
אך הדבר הזכיר לי סקר דומה שנערך לפני שנים אחדות, כשעוד שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן. באותו סקר, הישיבה התיכונית בחספין, ישיבת הגולן, היתה במקום נמוך באחוזי הגיוס. זה היה אבסורד, הרי אנו יודעים שאחוז הגיוס בו הוא 100% ואחוז המתגייסים ליחידות קרביות הוא 100% מבעלי הכושר הקרבי ואלה שהצליחו להסתיר מגבלות רפואיות. איך הגיעו לתוצאה כל כך עקומה?
כיוון שהשירות המשמעותי בצה"ל הוא מרכיב מרכזי בסדר היום החינוכי בגולן, ערכנו דיון על הנושא באגף חינוך וחברה במועצה, והחלטנו לבדוק זאת לעומק עם עורכי הסקר (אם איני טועה הסקר נערך מטעם משרד הביטחון).
התברר שהסקר בדק את הנתונים בקרב בני המחזור בשנה שלאחר כיתה י"ב. וכך, כל ההולכים לשנות שירות ומכינות קדם צבאיות, למשל, נחשבים כלא-מתגייסים ולכן ככל שאחוז ההתנדבות היה גבוה יותר, מקומו של בית הספר היה נמוך יותר.
איזה אבסורד! רבים מבוגרי ישיבת הגולן הולכים למכינה קדם-צבאית ולא מעטים אף דוחים בשנה-שנתיים את הגיוס כדי להעמיק את לימודיהם בישיבה גבוהה, ומתגייסים לאחר הלימודים לשירות המשמעותי והקרבי ביותר, רבים מהם הולכים לקצונה, וזאת בתחושה שהם הגיעו בשלים יותר מבחינה מנטלית ורוחנית, בזכות אותה דחיה.
כנראה שעורכי הסקר הבינו את טעותם והפעם ביססו את הסקר על נתוני אמת.
אותו סקר שגוי מזכיר לי סיפור נוסף. מיד לאחר שידור הידיעה על אודות חטיפת שלושת הנערים, עוד בטרם פורסמו שמותיהם, נמסר שאחד מהם, בן 19, הוא תלמיד ישיבת "שבי חברון". הכוונה היא לאיל יפרח, שאף הוא דחה את הגיוס כדי להתחזק מבחינה רוחנית, על מנת ששירותו יהיה משמעותי יותר.
מיד כתבה אישה רעה בפייסבוק משפט שזיעזע אותי: "נער בן 19 לא אמור לשרת בצה"ל?"

* פראייר גאה – בכתבה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" סיפרה מירי בראון, שעמדה בראש הפורום לשוויון בנטל, שהיא תסית את ילדיה לא להתגייס לצה"ל וקראה לסרב לשרת, במחאה על השתמטות החרדים.
מאז ומתמיד סלדתי מהמאבק שנשא את מסר ה"פראיירים". אני שולל את ההשתמטות החרדית, כיוון שאני רואה בה דבר רע בפני עצמו, בלתי מוסרי ומנוגד לערכי היהדות. אולם מעולם לא עלה על דעתי להתייחס להשתמטות הזאת כאל דבר שמקטין כהוא זה את המוטיבציה שלי לשירות ואת החינוך שלי לילדיי בנדון. העובדה שיש גנבים אינה גורמת לי להיות גנב, העובדה שיש מושחתים אינה גורמת לי להיות מושחת והעובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. עצם הדיבור על השתמטות מזנה את המאבק למען הגיוס.
אני סולד מהמסר של "פראיירים", של "נטל". וכפי שהשתמטותם של חרדים לא תצדיק בעיניי השתמטות, גם השתמטותה של מירי בראון ודומיה לא תצדיק בעיניי השתמטות. ואם מישהו רואה בכך "פראייריות" – אני פראייר גאה.

* התנשאות – רוגל אלפר, לא נגענו: "קטורזה לא מצחיק אותי אבל אני לא קהל היעד. מי זה קהל היעד? אנשים פחות אינטליגנטים ממני."
רוגל אלפר ממתיק סוד עם קוראיו: אנחנו שייכים ל"אנשים החושבים" ולא ל"ישראלים". "הישראלים" הם נחותים.

* צחוקים – מתוך "חדשות האמת", המדור הסטירי במוסף העיתון לאנשים חושבים. "איבדנו את הבושה: חשיפה: שרת החוץ של שבדיה מקבלת מימון מממשלה זרה!" "גאווה: 93% מחתני פרס נובל היהודים עברו ברית מילה ללא הרדמה..." "לא למדו את הלקח! דו"ח מיוחד של הליגה נגד השמצה חושף: רוב אזרחי אירופה לא עומדים בצפירת יום השואה."
ונכון שהסיבה שלא צחקתי, היא שאיני קהל היעד? שקהל היעד הוא אנשים יותר אינטליגנטיים ממני?

* קינאתי בהם – נורית גלרון הנפלאה השתתפה בתוכנית "בית ספר למוסיקה" ושרה עם הילדים המתוקים והמוכשרים משיריה. לצערי, ראיתי רק את שני השירים האחרונים – "נפרדנו כך" ו"סוס מעץ". ראיתי, נהניתי, התרגשתי (ובינינו, גם קצת קינאתי בילדים...)
מה שצרם לי היתה העובדה שהמנחה צביקה הדר הסביר קצת את הרקע לשירים, ו... לא ממש הקפיד על שיעורי הבית. על "נפרדנו כך" הוא אמר שהשיר הוא מתקליטה הראשון שיצא ב-1972. שתי שגיאות במשפט אחד. תקליטה הראשון ("נורית גלרון" המוכר כ"התקליט הסגול") לא יצא ב-1972 אלא ב-1978 והשיר הזה אינו מהתקליט הראשון אלא מהשביעי, "משהו בלבבה" שיצא ב-1986. על "סוג[?] מעץ" הוא אמר בצדק שהוא מן התקליט "אני ראיתי יופי", אך הוא הציג אותו כתקליט השלישי של נורית, בעוד הוא הרביעי.

* הנצחה ציונית הולמת – לאחר אחת מפעולות הטרור הפלשתינאי בירושלים, בשנות השישים שלפני "אקיבוש", הבטיח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בלשון פרקי אבות: "הפנקס פתוח והיד רושמת."
הבטיח – וקיים. לאחר סדרה של פיגועי טרור נוספים מגבול ירדן, יצא צה"ל לאחת מפעולות התגמול הרציניות ביותר, פעולת סמוע בדרום הר חברון, שבה נהרגו 26 ירדנים ופוצצו ארבעים בתים.
בפעולה נפל קצין הצנחנים הנערץ סא"ל יואב שחם. פקודיו ייסדו לזכרו את מושב העובדים הראשון בגולן, גבעת יואב, ב-1968. גבעת יואב קמה סמוך לבני יהודה הישנה, המושבה שקמה סמוך לכפר ביר א-שגום בתקופת העלייה הראשונה, ואחרוני תושביה נסו ממנה במאורעות 1920 – כשהשכנים הערבים תקפו אותה בפוגרום רצחני. שנים אחדות לאחר ייסוד גבעת יואב, קם בסמוך לו היישוב הקהילתי (אז הוא נקרא "מרכז אזורי") בני יהודה, שהנציח את שמה של המושבה.

* ביד הלשון: ארוחת צעריים – אחת השורות האהובות עליי ביותר בשירה העברית, היא של אברהם חלפי:

צער לך וצער לי
על כך מעידות העיניים
בואי, אישה, ביום זה אווילי
לארוחת צעריים.

איזה יופי. מפגש שלה ושלו, של הצער שלה והצער שלו, והארוחה היא ארוחת צעריים, ארוחת שני הצְערים.
ואם מישהו יעז לכתוב "לארוחת צהריים" – הוא הסתבך אתי.
כמובן שהמאיית האוטומטי במחשב מסמן לי שגיאה. הרי אין מילה כזאת "צעריים". זאת שגיאה לשונית, אך אמת פואטית.