הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק חמישי
פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן
(מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּוּ).

"את תוספת השורה האחרונה לא הבנתי," אמר רני.
"פירושה שאני ערכתי את השיר, ובכל מקום שידפיסו אותו, צריך לצרף אותה, באותיות קטנות יותר."
"אבל השיר היה קיים לפני שערכת אותו!" התפלא רני, "אתה רק עשית בו קצת סדר, כאילו ניקית, פיענחת – "
"אני אחראי על הנוסח הזה!"
"וחוץ מתוספת השורה האחרונה המצחיקה הזו, הכול כבר מובן? בעיניי, למשל, זו השורה היחידה המובנת בשיר, אך היא אינה שייכת לו כלל, ודווקא כל השאר – תעלומה."
זאת אמר כמובן קפיטן יוקי.
"כדי להבין שיר צריך ללמוד שנים באוניברסיטה או להיות מבורך בחוש טבעי של סופר או משורר." אמר אבבטן.
"כדי להבין שיר צריך להיות בעל שכל ישר ולב מרגיש." אמר לו קפיטן יוקי. "ולשם כך אין צורך ללמוד או להיות גאון כמוך! האוניברסיטה, אבבטן, אינה תעודת-ביטוח מפני הטיפשות. אם כי, כמובן, אין מחסור בטיפשים גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה."
"אני חושב," הציע רני, "שהשיר מתאר מישהו שהיה נשיא או מנהיג של בני-עמו, וכי הכול התרחש במידבר, וכי מסופר על איזו מלחמה שבה נהרגו, או היו עלולים ליהרג, הרבה יהודים. ומאחר ששמענו את השיר בעברית, זאת אומרת שמדובר בגיבור יהודי מידברי מלפני שנים רבות!"
"יופי! יופי רני – " מחא קפיטן יוקי כף, ונשמע קול צלצול מתכתי קל של חליפת-החלל אותה לא הסיר מעודו. "בבת-אחת פתרת את התעלומה. אתה מחונן בדיוק בדברים שהזכרתי קודם – שכל ישר ולב מרגיש."
לפתע רעדה במקצת העוגה. איש מהם לא נבהל. משהתרגלו למדחס-החלל הפכו לשלישייה קשוחה למדי.
"מה פתר? מי פתר?" התרעם אבבטן, תוך שהוא מגרד בכף-המרק את גבו הרחב, מבעד לצווארון, כדי להסיר פתיתים אחדים של ציפויי-סוכר שנשרו מגג-העוגה, כתוצאה מטריקת הדלת של המקרר, בעל דופן הזכוכית, שהכיל את העוגה בה נמצאו. "ומה אם השיר מתורגם – מערבית, למשל?"
"אבל החרוזים!" אמר רני כמנצח, "החרוזים הם בעברית – "
"ידידי הצעיר, מתרגם טוב יכול לתרגם גם שיר-בחרוזים עד שיידמה לך כי כך נכתב במקור. יכול אני להביא לכם דוגמאות מהזיכרון: 'בחצות ליל קור וסער, עת אני שבור הצער...'"
"תודה, תודה, אין צורך," הפסיקו קפיטן יוקי. "אגב, אבבטן, אני בטוח שגם אתה ניחנת בשכל ישר ולב מרגיש, וגם בזיכרון מצויין."
אבבטן לא הרגיש כלל בעקיצת הלעג – על כך שהוא מקנא בשבחים שבהם זכה רני, ואמר ברצינות גאוותנית:
"תודה. כי לפי דבריך קודם, קפיטן יוקי, אפשר היה לחשוב שחוץ מרני אין כאן איש שניחן בשכל ישר ובלב מרגיש, אם לא איכפת לך – "
"הצדק איתך, אבבטן. ועכשיו, אולי אתה יכול לשער היכן לחפש את עקבות הגיבור היהודי, או הערבי, הזה? הלא יש לך זיכרון מצויין וספרייה גדולה."
"תודה רבה. הספרים כמעט הרגו אותי פעם."
"מה?" התפלא רני, "ספרים יכולים להרוג בני-אדם?"
"אולי, אם הם מסיתים לשנוא ולרצוח," הציע קפיטן יוקי.
"לא. לא. המקרה היה הרבה יותר פשוט. ביום חמסין התמוטטו העמודים של הספרייה מאחיזתם בקירות ובתקרה, וכל המדפים העמוסים כרכים עבים נפלו על שולחן-הכתיבה ושברו כל מה שהיה מונח עליו וקברו גם את הכיסא שלי תחתם. מזלי שאותו יום חם הלכתי לבריכה. אילו הייתי נשאר לעבוד בבית – הספרים היו הורגים אותי."
[אכן כך בדיוק קרה לי קיץ אחד בחדר-העבודה שהיה לי בדירתנו בקומה העליונה תחת גג ברחוב הקליר 20 בתל-אביב. – אב"ע].
"זו היתה יכולה להיות תאונת-עבודה יוצאת-מן-הכלל!" העיר קפיטן יוקי. "הביטוח הלאומי היה משלם לליליסימה משכורת של סופר כל ימי חייה."
"אל תתלוצץ. כשנכנסתי לחדר-העבודה שלי חשבתי שהתפוצצה בו פצצה או התרחשה רעידת-אדמה – " והוא התבונן בקירות השוקולד ובצורות המפוסלות של קצף-הביצים היבש, האפוי, שהסתלסלו על מעקה-העוגה, והוסיף בדאגה, "אני מקווה שהשוקולד הזה מספיק חזק – "
"בהחלט," אמר קפיטן יוקי, "יש בו גם קצת קפה-מוקה, ולכן הוא חזק מאוד!"
"אחד הספרים שכמעט נפלו לי אז על הראש," התגרד שוב אבבטן בגבו בכף-המרק כשהוא מעלה ומוריד אותה, "הוא הספר 'בלי כוכב' של הסופר יהודה בורלא."
"מדוע נזכרת בו דווקא עכשיו?"
"כי מסופר בו על פגישה עם יהודי שבא מן המידבר."
"ובכן מה הבעייה? ניגש אל בורלא ונשאל אותו." אמר קפיטן יוקי.
"אי אפשר."
"מדוע?"
"הסופר יהודה בורלא הוא כבר ז"ל." העיר רני. "זאת סיפרה לנו המורה בכיתה."
"וגם אילו היה חי, מה היה יכול להוסיף לנו מעבר לדברים הכתובים בספרו?" הוסיף אבבטן, "הלא המעשים האלה התרחשו מזמן, מזמן, כשהשתתף בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת-סואץ, בשנת 1915 – "
"מה הבעייה?" חזר ואמר קפיטן יוקי, "בואו וניסע אל שנת 1915!"
"מה?" נדהם אבבטן, "לנסוע אחורה בזמן? יש לך דמיון עשיר מאוד, קפיטן יוקי! אולי גם תגלה לנו מאיזה רציף בתחנה המרכזית יוצא האוטובוס לשנת 1915?"
"זה יכול להיות מוצלח מאוד בתור סיפור ל'העצלן הצעיר'," אמר רני, "הילדים במכונת-הזמן מבקרים אצל החייל יהודה בורלא."
"מדחס, לא מכונת-זמן," תיקן אותו קפיטן יוקי בקריצה שובבה.
"מה, עוד המצאה של הגאון שלך, טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי?" התפלא אבבטן.
"כן. קשה מאוד היה לגלות את הבית בכפר הפולני הקטן, כעשרים קילומטרים מווארשה, שבו התגורר המהנדס דב טרנופולסקי בשנת 1941," סיפר קפיטן יוקי. "בקומת-הקרקע של הבניין התקין טרנופולסקי את המעבדה שלו, ובה עבד והשלים את התקנת מדחס-החלל, הנמצא עתה ברשותי. זה היה כבר לאחר שלכדו הגרמנים את העיר וארשה וכבשו את מרבית פולין. כך כתוב בספר 'המפתח לשער הגדול', שכתב הסופר הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שהכיר את טרנופולסקי כאשר היו כלואים יחד, בחודש יולי 1941, במשך שלושה ימים בתא בבית-הכלא של הגסטאפו הגרמני במשטרת וינה. טרנופולסקי נעלם בחודש ההוא, כנראה עקב הפרעות קוסמיות מן החלל החיצון, שפגעו בפעולת המדחס שלו. יותר מזאת איני רשאי לספר עדיין," הוסיף קפיטן יוקי, "אוכל רק לרמוז כי הגילוי קשור במסעות הבין-כוכביים של החללית 'נגה'. כאשר הגענו סוף-סוף לקומת-הקרקע של הבית שנשא טרנופולסקי בכיסו, מצאנו שם, בדיוק כפי ששיערתי – גם את התוכניות הראשונות, הסודיות ביותר, שעל קיומן לא גילה לאיש, ובהן הצעה גאונית לבניית מדחס-הזמן. העבודה לא היתה קלה, כי היא חדרה לשטח חדש לגמרי שלא נחקר עדין בשום מכון מדעי בעולם, אפילו לא בסוכנות-החלל האמריקאית. וכפי שאמר טרנופולסקי עצמו – "
"מה? גם אותו פגשת?" נדהם אבבטן כליל. "על מה אתה מדבר, קפיטן יוקי, על תחיית-המתים?"
"כפי שאומר טרנופולסקי," התעלם קפיטן יוקי מהערתו, "בכל התחלה שחיפש, עלו ובאו לפניו מכשולים שלא היה אפשר לעבור אותם. מאה פעמים חזר והתחיל ומאה פעמים התאכזב. עד שהגיע אל ראשיתה של הצלחה ממשית – "
"מה פירוש – הצלחה ממשית?" נרתע אבבטן, כחושש להמשיך את הרעיון עד סופו.
"מַחְמַ"ז!" שלף קפיטן יוקי קופסת-מתכת קטנה שגודלה כטראנזיסטור-כיס, חֶלקה עשוי חומר שקוף, כעדשת-זכוכית עבה, ובאמצעיתה לוחית עגולה כהה, אשר בסובבו אותה היה בוקע מתחת לשוליה אור כחלחל, שנעשה קלוש ככל שהיקפו התרחב. "אלה הן ראשי-תיבות: מדחס-חלל-מדחס-זמן. הנה, ראו – "
ובדברו הפך את המַחְמַ"ז והתגלה צג שחור-שקוף של שעון-מחשב ספרתי, ומתחתיו לוח מקשים של ספרות ואותיות וסימנים שונים לפעולות מיוחדות.
"שמו המלא של הדגם החדש הוא מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּ"ּו. מחמ"ז אתם יודעים. צ"ף כי הוא קשור ל'צפנת-פענח' המחשב. ותרפ"ה-פ"ו הן סמל ליכולתו להגיע לשנים רחוקות, רחוקות הרבה יותר מ-1925 ו-1926."
"יותר נחמד להגיד – תרפּ"ה-פּוּק!" הציע רני בשמחה.
"זאת אומרת ש – " נותר המשפט הקטוע של אבבטן, תלוי בחלל העוגה. "אנחנו יכולים לבקר אנשים מתים לפני ש – "
"נסה בבקשה, אבבטן, להיזכר במקום ובתאריך המדוייקים של פגישת בורלא עם היהודי המידברי."
אבבטן קימט מצחו, ניסה אולי להיראות כמתאמץ לא פחות מאותו טרנופולסקי האגדי לפני שהמציא את המדחס, ולבסוף אמר:
"בורלא עצמו לא פגש מעולם את היהודי המידברי. הוא רק שמע על אודותיו מפי מורה-הדרך הבידואי של מחנה הצבא התורכי."
"התאריך, התאריך והמקום," הפסיקו קפיטן יוקי. "נסה לתאר לעצמך שאתה נמצא בספרייה שלך ושולף את הספר מן המדף וקורא בו. הלא יש לך זיכרון מופלא, אבבטן! ואם קשה לך הדבר – תוכל להיכנס לשלושת המושבים האחוריים במכונית-המחץ ולקפוץ הביתה לכמה רגעים."
"לא, לא!" השיב אבבטן כאילו משהו מונע אותו במיוחד מלחזור הביתה (האם פחד מליליסימה פן לא תרשה לו לשוב?) – הוא חזר וגירד בכף-המרק בגבו, כי בינתיים התרחשה עוד רעידת-עוגה בגלל פתיחת מקרר-הדלפק, ושוב נפלו פירורי קציפת-ביצים אפוייה. נעשה גם די קריר, למרות ספלי הקפה והשוקו החם.
"להקפיץ לך עוד קפה חם לעוגה?" שאל קפיטן יוקי.
"לא, לא. תודה. ממילא אין איש רואה אותי יושב כאן, בבית-הקפה, וזה הפסד גמור." עצם אבבטן עיניו כשהוא יושב עתה נשען אל הדובדבן שמאחוריו, ומכרסם פרוסה שתלש ממעקה העוגה, ובהימצאו במצב זה של ריכוז כל כוחות זיכרונו המופלא, אמר:
"אדפדף קודם בספרים אחרים, כדי לתאר בפניכם כיצד התחיל המסע – "
קפיטן יוקי ורני נאנחו בחשאי. כשאבבטן מתחיל לדבר –

המשך יבוא