"אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." (אבות א יא)
הנה הדרכה לחכמים כיצד לדבר:
שלושה נוסחי דיבור:
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – מותר באמירה. האומר ייחשב לרומנטיקן איש ספרות.
שדייך מושכים – אסור לומר. האומר ייחשב למטרידן. הטרדה מינית מנוגדת לחוק.
שדייך נפולים ולא מושכים – גסות רוח. מותר לומר. גסות רוח אמנם, אבל במסגרת החוק.

בצל העצים בצל הלהבות
בפסח האחרון ביקרתי במחוז מרמורש הירוק והיפה בצפון רומניה, ביישובים הפזורים על שתי גדות נהר הטיסה, בכפרים ובעיירות הקטנות, ובעיר המחוז הגדולה סיגט, עירו של אלי ויזל.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01038.php
והנה אני הולך ברחוב ומוצא ערימת ספרים. (מנהג נפוץ בין תושבי תל אביב לזרוק ספרים לרחוב, ביניהם ספרים ישנים ויקרי ערך אפילו לאספנים, וביניהם ספרים חדשים שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס) בין הספרים אני מוצא ספר חדש ומהודר עם איורים: חיים ישראל פרל, בצל העצים בצל הלהבות, (הוצאה עצמית ללא שנת הוצאה).
אני מתחיל לקרוא. ההקדמה מאת אלי ויזל. המחבר נער צעיר ממשפחה חסידית דתית שנלקח לאושוויץ ומשם למחנות עבודה. (ב-1944 לקראת סוף המלחמה, בגלל חוסר כוח אדם, לקחו הגרמנים גם נערים צעירים למחנות עבודה במקום להשמידם).
לפני שבעים ואחת שנים בדיוק, בפסח 1944 רוכזו כל היהודים באזור מרמורש ונשלחו לאושוויץ. מחוז מרמורש היה בעבר בהונגריה ועבר לרומניה, חזר לשלטון הונגרי, והצבא ההונגרי אירגן את משלוח היהודים.
באביב 1944 כבר היה ברור שהמלחמה עומדת להסתיים בתבוסת הנאצים. וכבר היו ברורים ממדי השמדת היהודים באושוויץ, אבל קסטנר מכר את נפשו לשטן ולא דאג להזהיר את היהודים לבל יעלו לרכבת ושינוסו להרים כי כולם מיועדים להשמדה.
ליהודי האזור התמימים לא היה ידוע דבר על אושוויץ והם עלו מרצון על הרכבות. (במהלך הטרנספורטים ממחנה למחנה ייפגש המחבר מאוחר יותר עם טרנספורט המיוחסים של קסטנר).
באחד התיאורים הנוגעים ללב, מספר המחבר שעמיתו למחנה, הסופר האידי מסיגט, יחזקאל רינג – אמר לו: "חיים ישראל היקר, אינני יודע אם מישהו ממשפחתי ישרוד ויחזור, ואם אזכה לצאת מהמחנות... דבר אחד ברור לי, עם אחותי פרצ'ו (פערל) אעשה חשבון מיוחד... כשכולם כבר היו מוכנים לצאת אל תחנת הרכבת לאושוויץ והג'נדרמים ההונגרים האיצו במגורשים, חיכו כולם לפערלע. כמעט שעה עמדה לפני המראה בסלון, לבשה שמלה והחליפה שמלה, ושוב ניסתה שמלה אחרת... כל פעם קראה לאחיות הגדולות שייעצו לה איזוהי השמלה המתאימה לדרכה האחרונה... לאושוויץ..."
הספר מעלה לחיים את הווי היהודים הכפריים, חסידים ואנשי מעשה, ואת סיפור ההשמדה, החיים במחנות העבודה על הסבל הגדול, על הסולידריות היהודית, ועל ההווי המיוחד של היהודים הדתיים התמימים עד להצלה ולעלייה לארץ ישראל.
קראתי עשרות ספרי שואה והוא אחד הטובים בהם.

אחד הסיפורים האנושיים המרתקים בספר הוא סיפורו של מיכל איציק המשומד, או מיכל איציק דער גַלָח.
מיכאל-איציק ווידר היה בן יחיד לאלמנה ענייה וקשת-יום, עילוי ובעל זיכרון פנומנאלי. תלמיד חריף בישיבות של האדמו"ר מנחם-מנדל הגר שבווישא, ואחר כך בישיבת "דמשק אליעזר" אצל האדמו"ר ר' ישראל בן צפרה הגר. הוא הסב לאמו האלמנה נחת רוח כפיצוי על עניות מרודה. כנהוג בקהילות ישראל כל השדכנים, חיפשו לעילוי הזה שידוך הגון.
הרב יצחק מאיר וידמן ממאסיף שהיה גם דיין ומורה-צדק, נתברך בבת יחידה, ברוכה בבל המעלות החשובות לבת ישראל – צנועה בהליכותיה, וראויה לחופה. כמו כן הוסכם גם על דעת הקהל של ק"ק מאסיף שלאחר מאה ועשרים שנים של הרב ומכוח החוקה, יחבוש העילוי ר' מיכל-איציק את כתר התורה וישב על כס הרבנות.
אין יודעים מה התרחש באותו ליל כלולות. כל מרמורוש היתה כיורה רותחת. למחרת ליל הכלולות מאסה הכלה בחתן העילוי מיכל-איציק. הבושה היתה גדולה. לקח הרבה זמן עד שמיכל-איציק שיחרר את אשתו מעגינותה.
שפוף ומאוכזב חזר מיכל-איציק לישיבה ללימודים. נהיה יותר חריף ועוקצני כלפי חבריו תלמידי החכמים. לא מצא מנוח לנפשו. היה נעלם לתקופה ארוכה מהישיבה. התחתן עוד פעם ונדד מקהילה לקהילה כדרשן נודד. הגיע לווינה, ולא הצליח להשתלב בחוגים של אגודת ישראל. למדנותו המופלגת היתה לו לרועץ. פחדו לקרב אותו כדי שלא יבליט את גאונותו.
הגיע ללונדון. למד שפות רבות בכוח הזיכרון המופלא שלו. כאן בלונדון חיפש כנראה דרך של נקמה – התנצרות.
הוא חזר לווינה ונתקבל ללימודים בסמינר התיאולוגי הנוצרי. גם כאן נתפס לוויכוחים עם הכמורה. היה מעין איפכא מסתברא – הוא רצה להסביר את דרכו של "אותו האיש" על פי המקורות התלמודיים – מכאן הוא נע ונד עד שחזר לרומניה. והחליט לעבור לדת היוונית-אורתודוקסית השלטת ברומניה.
הוא למד ביסודיות את השפה הרומנית, קשר קשר עם הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית, והיא אירחה אותו וקירבה אותו. בחור הישיבה מיכל-איציק ממאסיף התפעל מפאר הטקסים ומהתפאורות של הכנסייה, ובהתלהבות חסידית התמסר לתפקידו ככומר וכמטיף.
בשביל האנטישמים ברומניה של שנות השלושים והארבעים, אוקטאוויאן גוגה, קוזה וואדה, אנשי משמר הברול ובראשם זעליא קודרעאנו היה ה"ז''ידאן" (היהודון) אוצר יקר.
בעיתון האנטישמי בשם "פ'ורונקה-וורעמי" (צו השעה) ביטאונו של שר הדתות הרומני פרופסור יורגה, החלו להופיע מאמרים של איבה וארס נגד היהודים. הופיע מאמר על השחיטה היהודית בהלכה, מאמר על סדרי חתונה על פי ההלכה התלמודית, וסדרי החתונה של החסידים. בכל המאמרים היתה נימה של ביקורת, חיצים מושחזים ומורעלים בציטטות מהמקורות.
החתימה על מאמרי ההסתה בשם "מיכאל הטבול" (מיכאיל בוטיואטול), לא השאירה ספק מיהו בעל המאמרים – "מיכל-איציק "דער גלח", הוא "מיכל-איציק המשומד".
כשהצבא האדום כבש את רומניה באוגוסט 1944, עזב מיכל-איציק את הכנסייה והשאיר שם את גלימת הכומר. חזר לבוקרשט וניסה לקשור מחדש קשרים עם בני עמו.
כשהגיעו הפליטים הראשונים משוחררי מחנות הריכוז והתאספו ליד בתי הכנסת השונים ובבתי התמחוי של הקהילה היהודית, הופיע גם מיכל-איציק ווידר, מגודל זקן ופאות בלבוש החסידי המסורתי. הוא היה מיוסר פנים, רזה מהורהר ומדולדל, העיניים היו כבויות ועמוקות. היה יושב בצד כעני בפתח, ובולע בשקיקה את סיפוריהם של הניצולים על הטרנספורטים לאושוויץ, התיאורים על הגעת הגטו אל הרמפה, הסלקציה, להבות האש וריח "הצלי" של הלילה ההוא, הדממה האיומה שלאחר מכן.
תיאור הדרך האחרונה בה הלכו כל קרוביו ואנשי הכפר – הגביר אצלו את ייסורי המצפון. יום ולילה היה הולך ממקום למקום ומייסד את עצמו על כך שבאותה התקופה שהוא היה עסוק בהפצת הנצרות ובכתיבת מאמרים בגנות התלמוד – מתו כל קרוביו, ואימו האלמנה, באותן "ארבע מיתות בית דין" במשרפות אושוויץ.
גמלה בליבו החלטה לשכוח את מצנפת הכמורה ואת הגלימה השחורה. הוא נדד מבית כנסת אחד למשנהו, היה ישן על הרצפה כשאבן משמשת לו כבר למראשותיו, זכר לאותו כר מפלומת האווזים שאמו האלמנה גידלה בחצרה ומרטה בשבילו את נוצותיהם, כדי שישים את הראש אחרי לילות ארוכים של לימוד התורה בישיבה. היה מורעב ומסוגף. היה אוכל ושותה כדי שיהיה לו כוח לשמוע עוד ועוד סיפורים מהניצולים. כמובן שמיכל-איציק הכיר את אחיו והם לא הכירוהו.
כשרבו הפליטים והתחילו לזהות אותו, הוא ממש נשם לרווחה. היו אנשים שרצו לגרש אותו מבית הכנסת. "מיכל-איציק דער גלח," צלם בהיכל! זעקו. חמומי מוח הרימו יד והוא, מיכל-איציק ווידר, היה צועק בכל כוחו זעקת בכי ותמרורים: "יידן" – הכו, יהודים! הכו עוד! מגיע לי! אל תרחמו עליי – הכו! הכו! מגיע לי, כשאתם נשרפתם שם באושוויץ ישבתי כאן מוגן באין מפריע.
ברבות הימים, ימי העלייה הגדולה של מעפילים לחופי ארץ ישראל, גם מיכל-איציק ווידר בין הנוסעים. הוא הגיע לשיכון ויז'ניץ שבבני ברק.
השחיין הגדול בים התלמוד ופוסקיו נכנס לבית המדרש הגדול שבישיבת "דמשק אליעזר" לבוש קפוטה מרופטת, מגבעת קטיפה משומשת, עטור בזקן ופאות והתיישב בספסלים המערביים ככל קבצן ואורח. החליק את זקנו הדליל האדמדם ששערות מכסיפות השתזרו בו, היטיב את פאותיו המסותרות. עיניו דלקו כעיני תנשמת באפלולית בית הכנסת, פניו נפולות ומיוסרות. מחכה להצטרף לתפילת מנחה ומעריב.
חסידים מעמיקי מבט הבחינו באורח. כמו כרישים טורפים המריחים ממרחקים ריח דם של דג פצוע, התקרבו אליו בצעדים מדודים. יש מי שהושיט לו יד ל"שלום עליכם" כמקובל ויש חסידים בעלי עיני נשר ואף מרחרח שזיהו את "בעל הדבר", אותו איש... הלא הוא מיכל-איציק ווידר.
השנאה והקנאה התעוררו כמו להבה, הלחשוש הפך ללחש של צפעונים. הרשרוש של הקפטנים הלך וגבר, כגלים הסוערים ושוצפים לפני הסערה. הרחש השקט הפך לזמזום של צרעות. התעוררו כעס ושנאה התובעים עלבונה של תודה מיהודי שרמס אותה – מיכל-איציק דער משומד!
הרבי הגיע. האדמו"ר ר' חיים מאיר בן ר' ישראל הגר נכנס בליווי פמליית בחורי ישיבה נשען על שני גבאים לתפילת מנחה ומעריב. (מיכל-איציק היה תלמיד חבר של הרבי) בחושיו הקדושים ובמבטו העמוק הרגיש באווירה המיוחדת היום מיומיים. במבטו החודר הבחין באורח היושב מכונף ומכונס.
הרבי הכירו. בעיניו הבוחנות חדר לפני ולפנים כקורא מחשבות בלב איש. הוא עלה בצעדים מהירים אל הבמה, הכה בחוזקה והושלך הס. הרחש נפסק וניגשו לתפילה. בין מנחה למעריב ניגש אל האורח הנכנע והמיוסר, הושיט לו יד ל"שלום עליכם" והושיב אותו במקום מכובד.
הגבאי הביא לאורח אחד הקפטנים המשומשים של הרבי, וטלית מצוייצת. הרבי בעצמו הושיט אותם לחברו ותלמידו החוזר בתשובה - מיכל-איציק ווידר.
מיכל-איציק הראה פתק שקיבל מהרבנים החשובים שברומניה: האדמו"ר מסקולן ר' אליעזר זוסיא פורטוגל, הרב צבי גוטמן אב בית הדין של בוקרשט והרב משה דוד רוזן, מחודש מנחם-אב תשס"ז 1956, בזו הלשון:
"לעורר בזה את לבב אחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר המצוינים במידה של אהבה וחסד על המוסר כתב זה מיכל יצחק ווידער שיחיה אשר נוכחנו שהוא בגדר בעל תשובה גמור. רבות שבעה נפשו וקיבל עליו סיגופים ועינויים קשים על כן יש לקיים מצות 'והחזקת בו' לקרבו ולכבדו לתמכו ולסעדו, והעיקר להמציא לו מקור פרנסה כגון משרת מלמדות, שכן הוא מחונן כישרונות נעלים, ולדאוג בעדו על המחייה ועל הכלכלה ובזכות זאת יתקיים דברי חז"ל: 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים' ותתברכו בכל מילי דמיטב... ועל זה באנו על הכתוב: ביום ד' לסדר 'את הברכה אשר תשמעו' שנת ה' תשט"ז."
קרבתו של הרבי לא עזרה לו להתקרב גם אל הקהל. הם לא סלחו לו על מעלליו. בסוף ימיו, כשהתקרב לגיל שבעים, שבע רוגז ומדורים, עזב את בני ברק ועקר לטבריה. שיכון ויז'ניץ וחסידיו הזכירו לו יותר מדי את יהודי מאסיף והסביבה. כל מכשול ומחסור היו עבורו שביל ודרך למירוק עוונות. בטבריה התגורר באחד הכוכים קרוב לבית העלמין. נשים רחמניות שראו את הסגפן בעל קפוטה ומקל עם גולת כסף, הלומד כל הימים והממלמל תפילותיו מתוך בכי וכוונה גדולה, הביאו לו תבשיל חם ופירות. בין שבילי המצבות מצא את דרכי התשובה.
בעיר הקדושה טבריה נפח את נשמתו כחוזר בתשובה גמור.

השואה ככלי בידי התעמלנים המוסלמים הגזעניים
ועוזריהם היהודים
במאמר באתר החדשות "ערבי 48", של בל"ד, פרסמה ח"כ הערבית-מוסלמית חנין זועבי מאמר דעה בו קוראת לחשוף את "הקשר" בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית וקוראת לא להסס "להשוות בין מה שעשו הנאצים ליהודים ובין מה שישראל עושה לנו."
הישראלים, כותבת זועבי, הצליחו ליצור מונופול על היסטוריית השואה והיא שואלת "האם אין זו אחריות פלסטינית להתקומם כנגד מונופול זה? האם אין זה הכרחי 'לתקן' את כתיבת ההיסטוריה, שעל ידי זיופה ממשיכה ישראל בהנדסת תודעת דורותיה וסחיטת תודעת העולם?"
זועבי ממשיכה ושואלת רטורית כי "האם אין עלינו לתת מחשבה נוספת ביחס להשתתפותם של חלקי מחברי הכנסת הערבים במשלחות ישראליות לביקור השואה? לא מתוך אי-הזדהות עם הקורבן אלא מתוך אי-הזדהות והתנגדות לניצול הישראלי של השואה וקורבנותיה."
לאחר מכן, כותבת זועבי על "הקשר" בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית.
היא מבקרת את הזנחת "הדיון הפוליטי בשאלת שיתוף הפעולה בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית בתחילתה," ומוסיפה כי "לתנועה הציניות לא היה איכפת מהרג יהודים לא-ציונים וכי התנועה הזדהתה עם האידיאולוגיה הנאצית עד לפתרון הסופי." וכן כי התנועה הציונית הגיעה לסיכום כי גרמניה תגרש את היהודים לפלסטין.
בהמשך קוראת זועבי להשוואה בין היהודים בגרמניה בשנות השלושים והפלסטינים וכותבת: "למה אנחנו מהססים להשוות בין מה שהנאצים עשו ליהודים לבין מה שישראל עושה לנו? ולמה לא להשוות בין אמצעי ההתנגדות של היהודים או האירופאים באופן כללי נגד הנאצים ובין אמצעי ההתנגדות הפלסטינים?"
בסוף המאמר, מדגישה זועבי כי ההשוואה היא בין ישראל וגרמניה שלפני עליית היטלר לשלטון. היא מוסיפה ורומזת כי ישראל עלולה להביא שואה על הפלסטינים וכותבת "כי חשוב יותר ממיספר הקורבנות וממידת הפשעים היא הדרך אשר הובילה אליהם," ואומרת כי ההתעלמות של הישראלים מהפשעים בפלסטינים היא אותה ההתעלמות של הגרמנים בשנות השלושים מהפשעים ביהודים.
https://www.facebook.com/arabistmideast/?fref=nf

עמיתתה של חנין זועבי, האקטיביסטית והתעמלנית היהודייה הפרו-איסלמית (העבריינית המתנאה בהברחת מסתננים מוסלמים לארץ), אילנה המרמן, מזדהה עימה וכמותה משווה בין היהודים לנאצים (אילנה המרמן, אפשר וצריך להשוות "הארץ" 19.11.15)
המרמן מתארת גרמנים שכנים של יהודים שראו כיצד מתעללים ביהודים ב"ליל הבדולח" ומפחד שתקו ולא מחו נגד המעשים. לכן היא מצדיקה את דבריה של הגזענית המוסלמית חנין זועבי המשווה את מעשי הגרמנים בליל הבדולח לשתיקת היהודים לנוכח מה שלדבריה נעשה לערבים.
על דעת התעמלנית הפרו-איסלמית המרמן לא עולה כלל העובדה שדווקא ההשוואה המתאימה לליל הבדולח היא ההשוואה למעשי הערבים-מוסלמים. שהרי היהודים בגרמניה לא הכריזו מלחמה נגד הגרמנים במטרה להשמידם כפי שמכריזים הערבים המוסלמים שמטרתם היא השמדת היהודים.
על דעת התעמלנית הפרו-איסלמית המרמן לא עולה על הדעת העובדה שבעוד שבגרמניה הנאצית היו גרמנים שיצאו נגד האידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. כלומר אין ערבי-מוסלמי שאינו שותק.
על דעת האקטיביסטית והתעמלנית הפרו-איסלמית המרמן (איש פטיש) לא עולה כלל להשוות את תוכנית הפתרון הסופי של הנאצים עם תוכנית הפתרון הסופי של המוסלמים, שהרי לפי תוכניתם גם המרמן (הקולבוראטית) מוגדרת כחזירה וקופה שיש להשמידה.
לאור עמדותיה אלו אין תימה שהמרמן רואה בצרפתי האנטישמי תומך הנאצים סלין, דמות מופת שללא תרגומו לעברית תיפגע התרבות הישראלית כולה.

כל התופעה של התעמלנים הערבים-מוסלמים (ועוזריהם היהודים) המשווים את היהודים לנאצים נעוצה במידה לא מבוטלת באשמת היהודים.
מאמצים רבים נעשו ע"י יהודים רבים להנחיל לערבים את תודעת שואת יהודי אירופה, אך בד בבד כל הגורמים היהודים מונעים בנחישות רבה את העיסוק בהנצחת שואת יהודי ערב (חיסול הישוב היהודי בערב ע"י מוחמד) שהיא היא המקור לגזענות הערבית-מוסלמית.
כל דיון ערבי-מוסלמי בשואת יהודי אירופה מסתיים במסקנה כי היהודים דומים לנאצים.
אם במקום זאת השיח הערבי-מוסלמי היה עוסק בשואת יהודי ערב לא היה מבחינת הערבים מנוס מלהשוות את יחס המוסלמים ליהודים בערב, לעומת יחס היהודים למוסלמים בארץ, השוואה שהיתה מביאה למסקנות שאולי היה בהם סיכוי לדו-קיום.
וידוי אישי. שנים רבות אני עוסק בניסיון להנציח את שואת יהודי ערב ונכשל. כל מאמציי עולים בתוהו. גם היהודים (מכל הזרמים) וכמובן הערבים מתנגדים בכל בתוקף להנצחה.
מדוע הערבים-המוסלמים מתנגדים זה מובן לחלוטין. למה היהודים מתנגדים? לחידה היא לי. וכך ימשיכו כולם הגזענים הערבים-מוסלמים ועוזריהם היהודים הפרו-איסלמיים להשוות את היהודים לנאצים.

האקטיביסט והתעמלן הפרו-איסלמי רון וייס
כאדבוקטוס דיאבולי
להפתעתי קיבלתי השבוע מייל מהאקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס. המכתב היה ללא מילה כאשר בכותרת כתוב בלעג: פתוא של מועצת חכמי הדת העליונה במרוקו: הטרור אסור באסלאם. לידיעת "המומחה" נעמן כהן.
וקישור:
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4013
הנה יופי, חשבתי, אולי בכל זאת רון ויס צודק, אולי בכל זאת האיסלם הוא נגד ג'יהאד וטרור. אולי בכל זאת מועצת חכמי הדת העליונה במרוקו קבעה כי דברי מוחמד באמנת החמאס, והמופתי של אש"פ, לפיהם יש להשמיד את כל היהודים בעולם – נקבעו כגזענות ולא כמופת מוסרי. לחצתי על הקישור, וקראתי את הכתוב.
מסתבר שהמלך האבסולוטי, מלך מרוקו, הפוחד מטרור "המדינה האיסלמית" במגרב, כינס את חכמי הדת תחת שלטונו והם קיבלו החלטה שרק השליט רשאי לצאת בג'יהאד. כמובן שבמרוקו זה רק מלך מרוקו, אבל לפי החלטה זו כל שליט רשאי להכריז על ג'יהאד וטרור.
ב"מדינה האיסלמית" (דאע"ש) זה רק השליט אבו בכר אל בגדדי, ב"תנועה האיסלמית" בארץ זה רק השייך ראאד סלאח, בלבנון זה השייך נסראללה, באיראן זה חמנאי, וכן הלאה וכן הלאה.
לא רק שלפי הפתווה הטרור אינו אסור באיסלם, אלא הוא מצווה דתית ובלבד שיוכרז ע"י השליט.
למרבה הצער רון וייס ממשיך בתעמולה הפרו-איסלמית כאדבוקטוס דיאבולי.

סייד קשוע – אני האיש הרע
"אני מוסלמי, וככזה אני מה'באד גייז'," כותב עיתונאי "הארץ", הערבי-המוסלמי, סייד קשוע, מגלות אמריקה (מוסף הארץ 20.11.15). קשוע מוסיף: "יש לי שנאה תהומית לדע"ש אל קעידה בוקו חראם. אני לא מכיר מוסלמי אחד בארץ שאינו מתעב את המושג דעא"ש." אבל, "אני מרגיש מאוים כשממשלת ישראל מתנפלת על התנועה האיסלמית."
מעניין שקשוע לא שמע על עשרות מערבי ישראל שהצטרפו למדינה האיסלמית, ועל האחוז הגדול התומכים בה מקרב הערבים המוסלמים הסונים בארץ, אבל איך נגדיר אדם המזדהה עם התנועה האיסלמית החורתת על דגלה את חיסול מדינת ישראל ואת השמדת היהודים במצוות מוחמד? (נכון בירת החליפות לא ברקה, אלא בירושלים).
אז ככה, אם קשוע כתב את הדברים בהפוך על הפוך כלומר הוא אומר שהוא איש רע אבל סובר שלאמיתו של דבר שייך לטובים מ"הגוד גאיז", אז הוא צודק הוא באמת מהבאד גייז שכן כל המזדהה עם "התנועה האיסלמית" ומצעה, הוא איסלמו-נאצי, והוא כמובן מה"באד גייז".

הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) –
השיח' ראאד סלאח ואני
איש הימין הקפטליסטי, הפיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) הזעיר בורגני, הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) נזכר בנוסטלגיה ביחסיו הקרובים עם השיח' ראאד סלאח. (השייך ואני, "הארץ" 27.11.15)
ב- 1992 כשיצחק רבין הגלה 415 אנשי חמאס ללבנון, אירגנו הערבים אוהל מחאה למען מגורשי החמאס. הבולט בכל המנהיגים האיסלמיים, מתאר אויסטרמן-אבנרי שהצטרף למוחים, היה השיח' ראאד סלאח. הוא "הוביל בדרך הדוגמה האישית" ואפילו ניקה לבדו את השטח. "אני מודה הוקסמתי מהאיש," מדגיש אבנרי. "רחל אשתי ממש התאהבה בו. התווכחנו על יהדות ואיסלם. למדתי הרבה, ואולי גם הנחלתי מעט ידע ביהדות."
לא ברור מה בדיוק למד אבנרי מהשיח' ומתורתו? מסתבר ששום דבר. כמה שנים לאחר מכן השתתף אבנרי בהפגנה נגד כהנא באום אל פחם ואז השייח פשוט התעלם ממנו.
עכשיו מתרפק אבנרי ואומר "הלוואי שיהיו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של השיח' ראאד גרסת 1992".
הנה כאן ההוכחה למונח "פיליסטיניזם". כיצד אויסטרמן-אבנרי לא למד דבר ולא ידע כבר ב-1992 שמצע החמאס דורש ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל והשמדת היהודים?
אויסטרמן-אבנרי שחרט על עיתונו "בלי מורא ללא משוא פנים," אך הצהיר שמעולם לא כתב, ולא יכתוב רע על ערפאת – ממשיך להיות תעמלן פרו-איסלמי כאשר הוא מתנגד להוצאת התנועה האיסלאמית מהחוק ותובע הכרה בה כתנועה לגיטימית למרות תביעתה לחיסול מדינת ישראל, הקמת חליפות איסלמית במקומה, והשמדת היהודים.
לפי אותו היגיון אסור היה גם להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנאצית בתקופת רפובליקת ווימר, ומי כאבנרי יודע מה קרה כתוצאה מכך.
פיליסטיניזם כבר אמרנו?

האם נלך בדרכו של אבו בכר אל בגדדי?
הנה קם אינקביזיטור חדש הדורש להטיל צנזורה. הקורא יעקב זמיר כותב על מישהו (רק מפחד הוא אינו מזכיר את שמו) שהוא "גרפומן שממלא דונמים של מילים בכל עיתון," "שלאיש אין בהם עניין," ודבריו הם "קש וגבבה ואין בהם עניין לקוראים. הם  גורמים אי נחת ועוגמת נפש לקוראים האומללים של העיתון החמוד הזה ובהחלט יש לצנזר אותם כליל." ("חדשות בן עזר", גיליון 1098)
בין אם מר זמיר מתכוון אליי, או אל כותב אחר, זכותו כמובן להביע ביקורת, אבל נשאלת השאלה מי בכלל מחייב אותו לקרוא את הדברים. למה כה יאמלל את עצמו? הוא יכול פשוט לדלג לקטע הבא.
אני כשלעצמי כותב לאחד או שניים מהקוראים שכן מתעניינים בדבריי. (ולאלה המעתיקים דבריי לאתרים אינטרנטיים שאיני מכירם כלל).
וליעקב זמיר אומר: רחוקה הדרך מביקורת חריפה (ואפילו עם דברי בלע) עד לדרישה פשיסטית לצנזורה.
אני דווקא מאד נהניתי לקרוא את סיפורי המעשיות מבגדד שכתב יעקב זמיר יליד בגדד. אם הם היו נראים לי סיפורי "קש וגבבה" הייתי פשוט מדלג עליהם, אבל מעולם לא היה עולה על דעתי לקרא להטיל צנזורה עליהם, ולדרוש שלא לפרסם יותר את דברי כותבם.
כדאי לזכור, איננו חיים כבר בבגדד, ואיננו מאמצים את תרבות הצנזורה של אבו בכר אל בגדדי.