הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!
ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק תשיעי
זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים.

לא קל היה למצוא את רחוב החבשים בירושלים. היום שמו רחוב אתיופיה, אבל אבבטן, שזכר את שמו הקודם מן הימים שלמד באוניברסיטה העברית, הינחה נכון את ספינת-האוויר השקופה, שנסעה אחורה בזמן כשהיא מופעלת באמצעות המַחְמַ"ז (מדחס-חלל-מדחס-זמן).
זה היה לפנות-ערב, וירושלים נראתה זרה ומשונה מאוד. אמנם בדרום נראו מסילת-הברזל ותחנת-הרכבת בסופה, קטר שחור לא-גדול עם דוד-קיטור וארובה, וקרונות. בניינים אחדים, וכן מושבה של גרמנים שגגות רעפיה אדומים ושמה "רפאים". באופק-המזרח הרי מואב ועמון, ובתהום שביניהם לבין גבעות ירושלים ומידבר יהודה – בקעת יריחו המרוחקת, וקצה הראי המוכסף של ים-המלח. גם הר-ציון ומגדל-דוד וחומת העיר העתיקה סביב-סביב, על גושי-האבן הגדולים שביסודותיה, וכן שער יפו על מגדלו – כולם ניצבו על מכונם ללא-שינוי כפי שהם נראים כיום. אך הרחוב הראשי, רחוב יפו, לא היה אלא כביש תורכי גרוע, אמנם – חלקו עם מדרכות משני צדדיו, ועליו הילכו חמורים אחדים וערבים רוכבים עליהם, ומשאם – שקי-תבן גדולים ונאדות-מים גדולים, ולפעמים עברו בו עגלות-נוסעים רתומות לסוסים.
מצידו האחר של רחוב יפו היתה חלקת שדה זרועה תבואה, והשיבולים הצהובות הניעו ראשיהן ברוח המלטפת אותן, והלאה – גבעות, כרמי-זיתים וסלעים לאין-ספור, ורק פה ושם בניינים חדשים בטעם אירופי עם גינות יפות, ושכונות-מגורים קטנות, "נחלת שבעה", "אבן ישראל", "מזכרת משה" "מאה שערים", "שערי צדק", "בית ישראל". וכן החצר הגדולה, הבנוייה, של "מגרש הרוסים" על כנסייתה בעלת כיפות-הבצל. מולה היה גן ציבורי גדול, ומרחוק – הבניין החדש, היפה – של בית-הספר לאמנות "בצלאל". לא נראו "היכל שלמה", לא מגדל ימק"א ומלון המלך דוד, אף לא אחד מבתי-המלון הגבוהים, רבי-הקומות, התקועים כעצמות בגרונה של ירושלים כיום, גם לא לב העיר והשכונות החדשות הרבות, והירק, המקיפים אותה בתקופתנו. רק עוד כמה כנסיות ומנזרים גדולים וחתומי חומות, ושכונות קטנות של יהודים, מרוחקות זו מזו, כאילו שלוחות של מידבר יהודה מפרידות עדיין ביניהן.
השלושה הגיעו לרחוב החבשים, עתה פסעו ברחוב הבלתי-סלול, לבושים בבגדים בסגנון עתיק במקצת, סגנון הימים ההם, כדי שלא להתבלט – נעליים גבוהות עם חתיכות גומי בשני הצדדים (את סנדליו השאיר רני בינתיים בספינת-האוויר), חולצות-בד בהירות שהיו ללא כפתורים, עם פתח רחב, אלכסוני, בצוואר, וכובעי-קש רחבי-שוליים.
הבתים הבודדים היו בנויים סביב חצרות פנימיות שבמרכזן – בור מים, ממנו נראו רק מכסה האבן ומשאבת-יד. זו היתה שעה של לפנות-ערב. הם הקישו על דלתות פה ושם ושאלו על רחל לישנסקי ועל אבנר.
איש לא ידע.
"אולי טעינו בשנה?" אמר אבבטן, והחליט לשאול עובר-אורח שבא מולם, יהודי צעיר עטור זקן ופיאות, לבוש בחלוק-פסים ארוך, חום-לבן, ומגבעת פרווה עגולה לראשו –
"סליחה אדוני, אולי תוכל לומר לי מה השנה?"
"אִיך הָאבּ נִישְׁט קַיין זֵייגֶר," השיב הלה – אין לי שעון.
"לא השעה – השנה!"
"תרס"ח, גוֹיְלֵם, תרס"ח! טוֹיזֵענְד נַיין הוּנְדֵערְט אוּן אַכְט" שפירושו – תרס"ח, גולם, תרס"ח, אלף תשע מאות ושמונה!
"אִיך בִּין אַ שְׁרַייעבֵּר!" נעלב אבבטן וקרא – אני סופר! "דוּ בִּיסְט אַ גוֹיְלֵם!"– אתה גולם!
"דוּ בִּיסְט אַ פְֵרעסֶער, נִישְׁט אַ שְׁרַייעבֶּר!" – אתה זללן, לא סופר! – קרא לעברו האברך החיוור והצנום, ונעלם בקצה הרחוב כשהוא מותיר אחריו עוד כמה מילים מעליבות באוויר:
"דוּ בִּיסְט פֶאט וִי אַ פֶאסְל!" – אתה שמן כמו חבית!
ונעלם.
הם עמדו רגעים אחדים, נבוכים והמומים מקבלת-הפנים.
"חשבתי שאנשי ירושלים הם יותר נחמדים." אמר אבבטן.
"הם לא רגילים לאנשים שמנים כמוך," השיב לו קפיטן יוקי. "אתה צריך לדעת טוב ממני כי החיים בתקופה הזו בירושלים קשים. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לאכול כל כך הרבה."
"אבל בכל מקום שרים ואומרים שפעם החיים בארץ-ישראל היו הרבה יותר יפים!" קרא רני.
"אומרים! אבל אף פעם אנשים לא זללו והתפטמו כמו בתקופה שממנה באנו לכאן. ראה איך ירושלים נראית עכשיו, ב-1908 – עלובה, לא-בנוייה, מלאה אבק, קנאים דתיים וגללי-חמורים מיובשים. זה יפה בעיניך? זוהי ארץ-ישראל היפה והנשכחת?"
"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אני לא מוכן שיעליבו אותי פעם נוספת."
"יותר טוב שרני ישאל. לילד לא מסרבים."
ואכן, רני שאל אישה אחת, טובת-פנים, שאמרה: "אלה ודאי הצעירים שגרים עתה בבית שהיה של 'בצלאל' לפני שעבר לבניין החדש."
ואכן, עד מהרה הגיעו לבניין גדול, אשר בקומתו העליונה היו המרפסות כתלויות-באוויר, וחלונותיו גבוהים ופתוחים לרווחה. סביב הבית – עצים, ובסמוך לו – הכנסייה החבשית על כיפתה הנישׂאה, חלונותיה הצבעוניים, והרגשת ההוד והחשיבות העולה ממנה. מפִּתחה יצא נזיר כהה-פנים, לבוש גלימה כהה וכובע גבוה, כהה. שערותיו מגולגלות על עורפו מאחור בצמה מהודקת, מעיניו נשקף איזה מבט של תשוקה עצובה, ובעיני השלושה נראה הנזיר מסתורי, כאחד מיהודי המידבר אשר אותם יצאו לחפש.
הם עלו במדרגות הבית, ועד מהרה פתחה בפניהם את הדלת בחורה נאה כבת עשרים-ושתיים, לבושה שמלה ארוכה וכהה, פנים עגלגלות, שערה הכבד אסוף סביב ראשה ומסורק עם שביל באמצע, אך שערות מרדניות רבות מזדקרות לכל עבר, כאילו התעוררה לא מזמן משנתה. עיניה הישירו מבט אל הבאים, עירניות, קצרות-ראות כלשהו, וסקרניות.
"במה אוכל לעזור לכם, חַבֵירים, הבאים מרחוק!" קולה התמשך במין התלהבות ילדותית, מתוקה כדבש ומעצבנת מעט, ובהברה רוסית מתנגנת. אך ניכר בה היטב שהיא בחורה בעלת אופי חזק, היודעת את אשר לפניה ולא תירתע בעת סכנה. בדברה הרימה אל עיניה משקפי-פֵּנְסְנֶה שהיו קשורים בסרט דק ללולאות בשמלתה, מרכיבה אותם על שורש-אפה, כמו קפיץ, וסוקרת מבעדם בדקדקנות את הבאים, כאילו עמדו להתקבל כחברים בארגון חשאי.
"מבקשים אנו לשמוע ממך על יחזקאל חֶנקין ואם פגש את היהודי המידברי!" השיב רני באומץ.
"יחזקאל'ה – " אמרה, והעברית הדִבְשִׁית שלה מתנגנת בהברה רוסית, "בוודְזַאי! רק אתמול ישב כאן עימנו, על המחצלת, וסיפר על יהודי המידבר. אנא, שבו גם אתם. אבנר יצא לבקר אצל הפרופיסור בוריס שץ, הפסל הידוע, מייסד 'בצלאל', וטרם חזר. ואני בינתיים אספר לכם על יחזקאל'ה, אך קודם אכבד אתכם במאכל ובמשקה. אם שמעתי על יהודי המידבר? איזו שאלה! בוואדְזַיי – "
במרכז החדר, שלא היו בו שולחנות וכיסאות, נפרשה מחצלת גדולה, וסביב לה, ליד הקירות, תיבות-נפט אחדות. אלה היו בעצם ארגזים שבהם היו אורזים בשעתם את פחי-הנפט, נפט שהובא כך באוניות לארץ-ישראל. התיבות הללו שימשו בתור רהיטים לחלוצים הצעירים, שעלו ארצה חסרי-כול. שתי תיבות זו על גבי זו – והרי לך כוננית, ארון. שתי תיבות מרוחקות זו מזו ועליהן שני קרשים – והנה מיטה, או ספסל, כרצונך. ואם מציב אתה תיבה אחת לרוחב, ואחת לגובה – והרי לך כיסא ושולחן.
זה היה ריהוטו הדל של החדר, בתוספת פרימוס אחד, כמה קופסאות-פח המשמשות סלים, קומקום מפוייח, ספלונים אחדים, מזוודות שתיים, וספרים רבים.
"מהיכן אתה, ילד עברי?" שאלה את רני בהתכופפה אל הפרימוס, ומשקפי-המצבט נושרים משורש-אפה כמו מאליהם, אך אינם נשברים בזכות הסרט שבו הם קשורים.
"מתל-אביב."
"לא שמעתי על מושבה עברית בשם הזה. האומנם נוסדְזַה מושבה חדשה ואני לא ידעתי?"
בידיה העדינות יצקה ספירט לקערונת, שמממנה צומח "ראש" הפרימוס, ראש הנראה כמין כובעון שחור, מלא חורים, עשוי מתכת. הדליקה את הספירט כדי להלהיט את הראש הזה, ניפחה ביד אחת והגבירה בבוכנת-המשאבה את הלחץ במכל-הנפט הכרסתני, העשוי פליז זהוב-נוצץ, שאותו תמכה בידה השנייה. ניקתה את מעי ה"ראש" במחט דקיקה, כדי שאדי הנפט המחומם ייזרקו היטב כלפי מעלה ויבערו בנקבוביות הברזל המלובן. הקומקום הונח מעל הפרימוס, ורעש הפרימוס הבוער ליווה מעתה את השיחה.
השלושה ישבו על המחצלת, ורחל לישנסקי מולם, בהתלהבות ילדותית, כמורה צעירה אל תלמידיה: "בשבוע הראשון לעלייתי לירושלים בא יחזקאל'ה חֶנקין לאחר ששוטט במידבר, וישב כאן על המחצלת, ממש במקום שאתם יושבים, וכולנו הקשבנו לדבריו בנשימה עצורה. הוא סיפר על נדודיו בין שבטי הבידואים. כאשר דיבר היה כל שריר מתוח בגופו, חסון הוא, שזוף ועורו כבר שדוף מעט מרוחות המידבר היבשות. את רוח הישימון הביא עימו אלינו. איכלו אורחים יקרים, איכלו נא!"
והיא העבירה ביניהם, בקופסאות-הפח, זיתים שחורים וסאלאט עגבניות ובצלים בשמן-זית כהה, צהוב-ירקרק, ופיתות טריות, מעט חלווה, ותמרים.
"איכלו נא, איכלו! רק חבל שאין לי מספיק כפות. יודעים אתם מהם השזיפים השחורים הקטנים הללו? זיתים! ואני טרם התרגלתי לטעמם, וגם לא לריח השמן בסאלאט. אבל אלה הם מאכלי ארץ-ישראל, ועלינו להרגיל עצמנו בהם אם רוצים אנו להיות לעם בריא של איכרים ועובדי-אדמה, עם של פועלים עבריים! במאות, באלפים! המונים, המונים – "
אבבטן, שזלל זיתים בזה אחר זה, השתעל כדי להחזיר את רחל המתלהבת אל מטרת הביקור. כי ככל שהיתה צעירה ונחמדה, דומה היה כי אם אך יותן לה להיסחף אחר קולה הדִבְשִי, המפציר – ומיד תתחיל לנאום –
"מיד התה יהיה מוכן!" נבהלה רחל פן בלע אורחה חרצן. "במה הפסקתי, אורחים יקרים?"
"את רוח הישימון הביא עימו אלינו!" זכר רני בעל-פה.
"כן! בין בידואים ערומים-למחצה הוא התהלך בדרום מידבר-יהודה, ערום-למחצה גם הוא, כאחד מהם. וכך דבק בו משהו מן ההווי של השודדים במידבר. ולא שנעשה דומה לבידואי בצורתו – קצר-קומה ובהיר-שיער הוא יחזקאל'ה, תלתלים פרועים שחורים אינם מעטרים את פניו. אך כל מילה, כל סיפור היוצא מפיו, ספוגים באוויר המידבר.
"על חיות המידבר סיפר לנו, ועל הציפורים למיניהן, על בת-היענה ועל הנחשים. דרך דיבורו לאט היא ובנחת, ומחיקו הוא מוציא נחשים והם מתפתלים בין אצבעותיו, כאן – על גבי המחצלת הזו, בחדר. ואני נרתעת, והוא מרגיע אותי – כבר למד להבחין בין הנחש הארסי לבין הבלתי-מזיק. צייד הוא. צייד יהודי הנודד במידבר וליבו נמשך אחרי הבידואים, אבל – כל דיבוריו על הישימון הם רק כפתח לעיקר –
"ומהו העיקר? – סיפורו על השבט הבידואי העברי, יהוד-אל-חייבּר, הנשמעים ממש כאגדה!"
"יהוד חייבר?" קרא רני.
"כן."
ואילו אבבטן החל שוב משתעל.
"אמרה לך הגברת רחל שלא לזלול את כל השזיפים השחורים – " העיר לו קפיטן יוקי, אשר חשש פן אבבטן מלגלג עליה בשיעוליו, מתוך קינאה, כמובן, כדרכו מדי פעם, כשהיה חושש פן מישהו מדבר עברית יפה לא פחות משלו.
אגב, כדי לאכול מן הפחיות הם השתמשו, כמובן, בכפות אשר עימן יצאו לדרך.
"חֲבִירָה, אורחים יקרים, חֲבִירָה ולא גברת!" אמרה הבחורה הצעירה ברצינות גמורה, ונראה היה שאין לה חוש הומור, "כי הפלאטפורמה של פועלי-ציון לפרובלימה של מעמד הפועלים היהודי בארץ-ישראל היא לשנות את הפיראמידה – "
"חייבּר! יהוד-חייבר!" ביקש להזכיר רני.
(ואילו אבבטן, בחשאי – "פְפְפְ... פְפְפְ...")
החברה רחל, בעלת השיער המתבדר ומשקפי-המצבט ששוב טיפסו אל עיניה החודרות, עיניים שעם זאת כאילו הן נעולות גם באיזו נקודה שמעבר לשומעיה (ואולי זה נראה כך בגלל קוצר-הראיה), התחשבה ברני והמשיכה באותה התלהבות ילדותית, מהמקום שהפסיקה –
"כדי לגלותם למד את מלאכת הצָיִד. לשם כך נדד למידבר-יהודה ולערבה: חלומו הגדול הוא לגלות את שרידי יהוד-אל-חייבר – שארית הפליטה של שבטי-ישראל מימי מוחמד, שנשמדו בידי הערבים. יהודים אלה, סיפר יחזקאל'ה, היו צאצאי המורדים העבריים שנמלטו למידבר אחרי החורבן, וסיגלו לעצמם אורח-חיים של בידואים. ובכל נדודיהם, במשך דורות ארוכים, שמרו על גחלת האמונה של ישראל, נלחמו בשבטי ערב, נחרבו ונרדפו, אך שרידיהם עודם חיים כיום במידבר חי'אז, ומדי פעם נסער הדימיון משמועות מעורפלות על הבידואים היהודיים האלה, הנודדים במידבריות על גמליהם."
רחל הפסיקה דבריה כדי לכבות את הפרימוס, לאחר שהמים רתחו, והחלה מוזגת תה בספלים הקטנים. נשמע רק צליל בחישת הכפות הגדולות בספלונים. ולרגע השתרר שקט, שקט ירושלמי של שנת 1908, לפנות-ערב. ואז נשמעו פתע פעמוני כנסיות מצלצלים, וקולות עדר עיזים החוזרות מן המירעה, ורחל המשיכה לדבר באפילה שהחלה יורדת על החדר, ומשקפי-המצבט שוב צנחו על שמלתה.
"יושבת הייתי כאן על המחצלת כשכולי קשובה לדברי יחזקאל'ה, שברגעים אלה הוא עצמו היה דומה לאחד הבידואים העבריים. דבריו היו חדורים תקווה לוהטת – לגלות את האחים הנידחים. פעם הנמיך קולו ומסר, בהתרגשות עצורה, דברים ששמע מפי בידואי אשר ראה במו עיניו אחד מבני 'אִל-יָהוּד' הללו, רוכב על גמל. ומפי בידואי אחר סיפר שמועה על יהוד-אל-חייבר שנהגו לגבות 'חווה' – מס-דרכים, מאת הבידואים העוברים בגבולם בחייבר. יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין ולו רק בגרעין של אמת שבדברי-האגדה הללו, אילו הצליחו חברינו להגיע עד אליהם, במידבר. אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להביא לכאן את אלה שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים עד מהרה את השמירה בגליל וביהודה!"

המשך יבוא