"על שפת ים כינרת" – מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי,
מילדי הקוצים והתכלת בעמק-הירדן, בעריכת זאבה זבידוב
את הספר "על שפת ים כינרת", ערכו וכתבו אנשים בני העשור התשיעי לחייהם – זאבה זבידוב שיזמה, ערכה, אספה את החומר והפיקה ומרבית הכותבים. עובדה זו, כשלעצמה, אינה מובנת מאליה. קל וחומר, כאשר הספר הוא על מוריהם של אותם בני 80+ בשנות בית הספר היסודי שלהם. אין אישור בולט יותר מכך להיותם של אותם מורים, שושנה ועמינדב ישראלי, שבמשך שנים רבות היו מורים, מחנכים ומנהלים של "בית החינוך" – בית הספר של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן, מורים לחיים, במלוא מובן המילה.
ואכן, מדברי התלמידים עולה הכרתם בהשפעה האדירה של המורים עליהם, לאורך כל חייהם. אין אלו רק דברים שכתבו אותם תלמידים מתוך נוסטלגיה של עשרות שנים, אלא גם דברים שכתבו לאורך השנים, במכתבים למוריהם לשעבר, כמו למשל במכתבים לעמינדב בתקופת שירותו בצבא הבריטי.
היטיב לבטא את הדברים הסופר וחוקר הספרות, פרופ' צבי לוז, מאנשי הרוח הבולטים בתנועה הקיבוצית, בן וחבר קיבוץ דגניה ב' ובנו של יו"ר הכנסת בשנות ה-60 קדיש לוז, בהספד על שושנה, לאחר מותה בת 91 ב-2001:
"רבים וטובים בינינו, תלמידיה של שושנה, שכבר בגרנו ושָֹבְנוּ, רואים בה את אימנו השנייה, אימנו ברוח. אנחנו רואים בשושנה את מורתנו, את המעיין ואת המקור הראשון שממנו רווינו את ההשראה לחיינו הרוחניים.
"זכיתי להימנות עם המחזור הראשון שחינכה שושנה. במשך ארבע שנים יפות – מכיתה א' ועד סיום כיתה ד', קיבלנו ממנה את לקחיה הטובים שהעניקה לנו מלוא חופניים! בשיעוריה לא היה 'עול' מעיק, אלא חוויית-היפתחות ושמחת-התעשרות. כדרכה, בעקביות תכליתית, הנמשכת משיעור לשיעור, עוררה בנו תשוקת-דעת וצימאון ליופי ונתנה בדעת וביופי הללו צביון יהודי מקורי שהיה כה חסר וכה נחוץ לילדי-העמק.
"... ואומר עוד דבר אישי על שושנה מורתי, אימי השנייה: עלה בגורלי לעסוק רוב-חיי בערכי-תרבות ורוח, ותוך כדי-כך נוכחתי פעמים רבות מספור כי בעבודתי אני נענה לגרעיני ההשראות שזרעה בי 'שושנה המורה'. לכן, הייתי חוזר אליה במהלך השנים הרבות ומשתף אותה בעיסוקיי, ותמיד מצאתי בשיחותיי עמה את השומעת החכמה וגם את התורמת והמכוונת." (ע' 501).
עמינדב ומשפחתו. הוא בן העיר רובנה (או רובנו) שבחבל ווהלין, שהיא גם העיר שבה נולדה אימי. שושנה נולדה בעיירה ברז'ינה שבבלארוס. אביו-מורו של עמינדב ודמות המפתח בחינוכו ובהשפעה עליו, לאורך כל ימיו, היה יצחק אלתר יוסילביץ', שהיה מוכר בכינוי "דער לערער" – המורה. בפרקים העוסקים במשפחותיהם של גיבורי הספר בגולה, ניתן לקרוא תיאורים דומים להפליא של תלמידי האב, לסיפורים של תלמידי הבן. עמינדב ושושנה הצעירים הספיקו ללמד בבית הספר העברי "תרבות" בעיר הורוחוב. בראשית שנות השלושים, והם כבני עשרים, עלו לארץ, והשתלבו במהרה כמורים ומחנכים בבית החינוך. עד בואם, התקשו המורים להתמודד עם בני הנוער הקשים והשובבים של הקיבוצים. הם לא החזיקו מעמד והתחלופה היתה מהירה מאוד. כבמטה קסם, עמינדב ושושנה הצליחו לכבוש את לבבות תלמידיהם, והיו מחנכי מופת, מוריהם לחיים, הוריהם הרוחניים.
שושנה ועמינדב התיישבו בדגניה ב', אך במשך שנים רבות חיו בקיבוץ כשכירים, אם כי היו מעורבים מאוד בחיי הקיבוץ, הגיעו לאספות החברים, היו חברים בוועדות השונות, כתבו לעלון הקיבוץ. רק לאחר קרבות תש"ח, שבהם השתתף עמינדב לצד חבריו ותלמידיו בהדיפת הצבא הסורי, ובהם איבד רבים מאוד מתלמידיו וחבריו, החליטו שושנה ועמינדב להצטרף לקיבוץ כחברים. היתה בכך נחמת מה לחברי הקיבוץ השכול.
גדולתם של שושנה ועמינדב היתה ביכולת לגעת בלבבות תלמידיהם ברוך ובנועם, ב"חנוך לנער לפי דרכו", ויחד עם זאת להציב בפניהם דרישות גבוהות מאוד, מגובות בדוגמה אישית מופתית, ובערכים היהודיים, הציוניים, הקיבוציים וההומאניים שהעניקו לתלמידיהם.
כתב על כך בחלוף עשרות שנים צבי לוז: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופייה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי הביניים ושירת-התחייה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ-ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל-כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. ... בזכות הלימוד שחווינו ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחייה הציונית בארץ ישראל, והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה." (115).
"הלימוד שחווינו," כותב לוז, ואכן הקפידו שושנה ועמינדב להפוך את הלימודים לחווייה ולהנחיל את הערכים והמסרים, לא רק בדיבור ודוגמה אישית, אלא דרך החווייה, ההתנסות, העשייה, הטיולים, האמנות, העבודה החקלאית וההתנהלות הדמוקרטית האוטונומית למחצה.
אמחיש זאת בשלוש דוגמאות.
"לקראת כל לימוד חג הכינה מורתנו המחשה מרתקת. בכיתה א' התוודענו לאותיות האלף-בית כחוויה מושכת-לב. בכל שיעור למדנו לכתוב אות חדשה באמצעות ציוריו היפהפיים של זאב רבן, מלוּוים בשירי לוין קיפניס. עם כל אות חדשה שלמדנו – הוסיפה שושנה את ציור האות של זאב רבן לשורת האותיות על קירות חדר הכיתה. יחד עם לימוד הכתיבה של כל אות דקלמנו ושרנו את שיריו של לוין קיפניס." (139).
"'הקריאה בלב' הייתה הכנה ל'קריאה בקול רם'. בתרגול חוזר וסבלני החילה שושנה לתלמידיה את ה'קריאה בקול רם', היא הקפידה על קריאה בהטעמה של כל מילה והברה, בהיגוי נכון ובהבנה והזדהות עם השיר, הסיפור או הפרק בתנ"ך שלמדנו." (140).
ומספר אשר גלעד: "השנה 1937. תרצ"ח. נר ראשון של חנוכה בבית-הספר בדגניה. לילה. הסתיימה תהלוכת הלפידים. חושך. שיה בן יעקב עומדת במעלה-המדרגות ומדקלמת בקול גדול ורוטט מתוך 'למתנדבים בעם' של ביאליק: 'הוי בני המכבים! העמידו את עמכם, הקימו הדור! חשפו אור! חשפו אור!' ואז שמואל קוינט מדליק את החנוכייה הענקית שעל גג בית הספר וכל המגרש נשטף פתאום באור... לאחר טקס-הלפידים על המגרש התכנסו כל תלמידי-ביה"ס בחדר האוכל. התלמידים הבוגרים שרים שירי-מולדת. לפתע מישהו מעמעם את האורות ומתחיל לשיר: 'בחשאי ספינה גוששת, ליל-שחור, הים סוער. הוי שמעי אדמת-מורשת, שב אליך בן חולם...' המחנכת שושנה ישראלי יושבת עם תלמידיה מכיתה ב' במעגל וגם הם שרים את שיר המעפילים המסתורי.
מבטה של שושנה רציני. תסרוקתה מוקפדת והצדודית שלה מושלמת. ממש המלכה היפהפייה נפרטיטי. שושנה ועמינדב שניהם היו זוג מורים יפהפה.
ולפתע קם ממקומו אהרוניק ישראלי מכיתה ז' [אין קשר משפחתי לשושנה ועמינדב. א.ה.] ואמר בקול דרמטי: 'ילדים, בשעה זו שטה בים-התיכון אל חוף נהריה ספינה עם אלף מעפילים, וזה סוד, אז שקט! האנגלים רוצים לתפוס את הספינה ולגרש אותם לאירופה. צריך להפסיק לשיר כי זה מסכן אותם'. השתתקנו והרגשנו שמרגע זה אנחנו חברים במחתרת 'ההגנה'. אוי, שושנה, שושנה, שושנה..." (154).
כך הנחילו המורים לתלמידיהם את אהבת העם והארץ, את האמונה היוקדת בצדקת הציונות.

מקריאת הספר ניתן לראות עד כמה שגויה ומעוותת הסטיגמה לפיה ילדי הקיבוצים היו מנותקים מן היהדות. התנ"ך, אגדות חז"ל והשירה העברית המתחדשת – היו מזונם הרוחני של הילדים. הם למדו וידעו על פה פרקי תנ"ך, מדרשים, פרקי אבות ושירה. ואלה היו ונותרו שגורים על פיהם כל חייהם.
מספרת חניתה כרמי: "מנהג יפה הנהיג עמינדב בבית-החינוך: לפני ארוחות-הבוקר והצהריים היו המורים קוראים לכל התלמידים בחדר-האוכל פרק מפרשת-השבוע ומפרקי-אבות. הקריאה הזאת, שחזרה ונשנתה, הביאה את התלמידים להיכרות עם הטקסטים ולידיעתם בעל-פה. התלמידים הורגלו להתנהג בנימוס בכל שעות-הלימודים, בהפסקות ובעת הארוחות. בחדר-האוכל שררה דממה במשך האכילה." (271-271).
עם זאת, אין לתאר זאת כאידיליה. לימודי התנ"ך אמנם היו לב החינוך הקיבוצי, אולם לימוד המסורת היהודית היה שנוי במחלוקת והיה כרוך בעימותים, ובסופו של דבר אף היה אחד הגורמים להחלטתה של שושנה, ב-1972, לעזוב את בית החינוך, ולעבור לסמינר "אוהלו", בו לימדה ואותו ניהלה עד פרישתה לגמלאות.
וכך סיפרה שושנה בראיון לעלון קיבוצה: "במשך כל השנים לא היתה התקדמות בתחום התודעה היהודית. דיברתי על כך רבות במועצה הפדגוגית של בית-החינוך ועם חבריי המורים. טענתי שלא ייתכן שילדי ישראל יגמרו את ביה"ס ולא ידעו דברים בסיסיים ביותר ביהדות: קידוש, ברכת עלייה לתורה, 'קדיש' ועוד מטעמן של מצוות שונות, ואני דרשתי שיינתנו בבית החינוך ידע וחינוך בתודעה היהודית. אבל דרישתי נדחתה כי ראו בה 'קלריקליות'..." (199).
סטיגמה נוספת, שאף היא מופרכת מכל וכל בספר, היא הפניית העורף לגולה. רבות נכתב בספר על הקשר לעם היהודי בגולה, והנה אחת הדוגמאות:
"הורינו עלו לארץ מן הגולה. הם התגעגעו מאוד להוריהם ואחיהם שנשארו שם והרבו לספר לנו ברגשות כבוד, באהבה ובכאב על משפחותיהם ואנו, הילדים, הזדהינו עם רגשותיהם. כשלמדנו את יצירות הספרות העברית והמתורגמת מהמקור באידיש – הפנמנו בחינוכנו אמפתיה והזדהות עם סבלם של אחינו בגולה. עם שושנה למדנו בכיתות א'-ג' את 'אל הציפור' ו'בשדה' שירי הגעגועים אל ארץ ישראל, מאת ח.נ. ביאליק. בהיותנו בכיתה ד' למדנו בפואמה 'ילדות' על סבלו של אבי-המשורר, על התייתמותו של הילד מאביו ועל כך שנאלץ להיפרד מאימו האלמנה ומכפר מולדתו המואר ולעבור לבית-סבו בעיירה מוכת העוני. ... בכיתות ה'-ו' למדנו עם עמינדב את סיפוריו המתורגמים של שלום עליכם וי.ל. פרץ. התרגשותו של עמינדב דבקה בנו לאהוב את 'יהודי-השבת' של י.ל. פרץ, ואת ההומור החכם שמעורבים בו דמע ושחוק, ביצירותיו של שלום עליכם ב'טוביה החולם' ו'מוטל בן פייסי החזן'. התוודענו גם באמצעות שיריו של ביאליק 'על השחיטה', 'בעיר ההריגה' לזוועות-הפוגרומים, ואת האידיליות של טשרניחובסקי – 'לביבות', כחום היום', 'ברית מילה', 'חתונתה של אלה'. עמינדב ושושנה שמרו על קשר עם תלמידיהם בבית הספר העברי בהורוחוב. ילדי כיתתו של עמינדב התכתבו עם ילדי הורוחוב ובכיתה א' של שושנה ייבשו הילדים פרחי בר ושלחו בצירוף ברכות לילדי-הכיתה שלימדה בהורוחוב." (121).
אחד מתלמידיהם הבולטים של שושנה ועמינדב, שעשו חיל בהמשך דרכם, היה הסופר, המשורר, העיתונאי והמתרגם אורי סלע. בהיותו תלמיד בכיתה ח', ערך אורי את עלון בית הספר "באת ובעט". וכך כתב אורי במאמר המערכת בחשוון תש"ג, 1942: "במה מרגישים אנו, ילדי הכפר השלו, את המלחמה, את מוראותיה ואימתה? והלא המלחמה כמעט שלא פגעה בנו, לא חשנו אותה על בשרנו כלל: לא גורשנו מארצנו, לא נכלאנו בגטאות ובמחנות הסגר. ובכן, במה, אפוא, מרגישים אנו את המלחמה האכזרית הזאת?
אנו מרגישים אותה בלבנו הכואב את כאב עמנו המדוכא, את עלבון הצדק הנרמס ברגלי-רשע." (307).
במלחמת העולם התנדב עמינדב, שכבר היה בעשור הרביעי לחייו, לצבא הבריטי, ושירת בו למעלה משלוש שנים. לתלמידיו המודאגים והמאוכזבים הסביר שאם לא יתגייס, לא יוכל להביט בעיני ילדו, כאשר ישאל אותו בעוד שנים רבות "מה עשית במלחמה בנאצים?"
תלמידת כיתה ה' יוכבד אפרת כתבה לעלון ביה"ס מאמר על גיוסו של עמינדב לצבא הבריטי וכך סיימה אותו: "תהי נא ברכתנו שלוחה אליו כי ישוב בשלום מן המלחמה בלי כל פגע רע ושמחת-עולם על ראשו!" (307).
בספר מתוארת מסיבת הפרידה מעמינדב, עם גיוסו: "ביום קיץ לוהט, בשבת אחרי הצהריים, ערכנו מסיבת-פרידה לעמינדב בחדר המוזיקה של בית החינוך. את המסיבה פתחה נעמי [נעמי שמר א.ה.] בנגינת-פסנתר קסומה של 'המארש התורכי' מאת מוצרט. אחרי נגינתה שרנו את השירים שעמינדב לימד אותנו והיו אהובים עליו ועלינו. בשני קולות שרנו את השיר 'תורת-אמת' וגם את 'שתלתם ניגונים בי אימי ואבי': שירי הזיכרונות והגעגועים למשפחות, שנשארו באירופה הכבושה. ועוד משירי-הארץ: שירי בניין ועבודה, נעורים ותקוות. נעמי ליוותה את השירה בנגינתה על הפסנתר. את השירים שקראנו ודקלמנו בעל פה בחרנו מתוך שפע של יצירות הספרות העברית שלמדנו עם עמינדב. בין הדקלומים שדקלמנו היה הקטע 'תורת ארץ ישראל' מתוך האידיליה 'מצבה' מאת דוד שמעונוביץ', אשר למדנו וגם דקלמנו בעל-פה בכיתה ו'. כתריאל החלוץ, גיבור האידיליה 'מצבה' מבטא בדבריו ומגשים בחייו את תורת ארץ ישראל כפי שהגשימוה החלוצים בוני הארץ." (309-310).
אחד המאפיינים המובהקים של שיטת החינוך שהנהיגו עמינדב ושושנה, בהשראת יאנוש קורצ'אק, הוא היכולת לשלב יחס אישי, אבהי/אימהי חם ואוהב לילדים, כבוד לכל ילד, פתיחות לדרכו של כל תלמיד ולנטיותיו האישיות, הומור כמרכיב משמעותי בחיים ובחינוך, עם הצבת דרישות גבוהות מאוד, הן בתורה ובעיקר בדרך ארץ.
את העדינות, ניתן ללמוד מהאופן בו הציגה שושנה להורי תלמידתה נטע את בעיות ההתנהגות שלה. בשני מכתבים שונים, היא נתנה להורים להבין את הציפיה לשינוי משמעותי בהתנהגות, מבלי לפגוע ולהעליב חלילה, בלשון נקיה ואף בקצת אירוניה. "בתכם נטע 'תלמידה חכמה' ועושה חיל בלימודיה. הנני מקווה כי גם בהתנהגותה ובהליכותיה תדע נטע בעתיד הקרוב לשמח את לב הוריה ומוריה גם יחד." ובמכתב נוסף: "הנני שמחה להודיעכם כי בתכם נטע מתקדמת בלימודים ואף שוקדת עליהם. נקווה שבמכתבי הבא אציין את התנהגותה של נטע, שבוודאי תהיה למופת." (282).
ודווקא על רקע זה, בולט המסר המעמיד את תרבות החובה והמחויבות, על ראש שמחת הילדים והמוסד החינוכי. גם את המסר הזה נחל עמינדב מאביו: "אבא היה ישר ונאמן מאוד, מסור לעבודה ציבורית עד קצה-הכוחות. נאמנות קיצונית דרש גם מאתנו, ילדיו. בדברו אלינו הדגיש תמיד כי הרגשות הן עניין חשוב, רק לאחר מילוי החובה!" (12).
את הערך הזה הנחילו עמינדב ושושנה לתלמידיהם. בחנוכת חדר האוכל של בית החינוך, ב-1938, אמר עמינדב לתלמידיו: "עליכם להיות טובים ומועילים בחברה, כי זוהי דרכו של כל אדם. אדם העושה טובה לזולתו, אדם המרגיש שיומו לא עבר לבטלה, אלא עשה משהו חשוב ופעל גם לטובת אחרים, מאושר הוא. והרגשת אושר זו ממריצה אותו להוסיף ולעשות טובות. ואם חלילה יקרה איזה מעשה לא יפה, אל תפלו ברוחכם, מעשה אחד טוב יכפר על הרבה שגיאות. ההכרה ברע שבמעשה תיתן לכם את הכוח והרצון לתקן את אשר עוויתם.
בקרוב יבואו אליכם ילדים אשר גורשו מחיק אימותיהם ומבית אביהם. הם יבואו הנה למצוא מולדת ובית. היישוב בארץ מקבל אותם בזרועות פתוחות. לכם יש בית, חברת-אנשים דואגים לכם, אהבה וחיבה אליכם מרגישים אתם מכל צד, מולדת אמתית יצרו בשבילכם – הוכיחו, יקירים, כי ראויים אתם לכך." (123).
כעבור 34 שנים, אמר באירוע בר מצווה של תלמידיו: "היהיו הם טובים? הידעו ויבינו את מורשתם והאם יהיו גאים בה? הידעו לעמוס על כתפיהם את עול היותנו יהודים וידעו ויבינו וירגישו את הייחודיות שבגורלנו? הידעו כי הננו כאן רק חלק מעם גדול ועתיק, בעל מסורת מפוארת אצילה? הידעו למשוך את העם אלינו ולארצנו ובשעת הצורך להיות אתו ולהיצמד אליו? זהו באמת מה שרציתי לאחל ליקירנו המתבגרים: שיהיה להם טוב, שיהיו הם טובים לזולתם ויזכרו תמיד כי יהודים המה, ואז יראו עולמם בחייהם." (482).
בדבריהם של תלמידים רבים, הם העלו על נס את חזותם החיצונית המוקפדת והמרשימה של עמינדב ושושנה, את הקפדתם היתרה על הסדר והניקיון בבית הספר ועל ניקיון ספרי הלימוד והמחברות. רבים ציינו את כתב ידו היפה והנקי של עמינדב. ואכן, בהמשך הספר מוצגים מכתבים בכתב ידו של עמינדב, והוא כתב-יד מרשים ויפה. כשראיתי את כתב היד, הוא נראה לי מוכר, ולא זכרתי מהיכן. כאשר הוצג צילום ממכתב של נעמי שמר, נפל לי האסימון – כתב ידה המוכר של נעמי שמר, דומה לכתב היד של מורה הנערץ. ותמונות של מכתבי תלמידים נוספים הפתיעו אף הם בדמיונם לכתב היד של המורה.
עמינדב לימד רבים מתלמידיו החל מכיתה א' ולאורך מרבית שנות לימודיהם בבית הספר היסודי. הוא היה מודל לחיקוי בעבורם, וכך גם כתב ידו.
קשר מיוחד נוצר בין שושנה ועמינדב לבין תלמידתם נעמי שמר, שאימהּ, רבקה ספיר, היתה חברתה הקרובה, חברת נפש של שושנה. בספר מוצגים מכתבים ששלחו לה מוריה בבגרותה, ובהם התייחסות לשיריה, כדוגמת "ירושלים של זהב".
לא אחת נשמעת התפעלות ואף תמיהה מהידע הרחב של נעמי שמר במקורות ישראל, ברמת היכרות אינטימית וטבעית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברבים משיריה. איך מי שגדלה בקיבוץ חילוני, עולה השאלה, נחשפה כך למקורות? דומני שספר זה, ודברים שנעמי כתבה על מוריה, נותן את התשובה. נעמי שמר נחלה את שיריה, במידה רבה, מתורתם של מוריה.
ברבים משיריה נמצא הד לתורת מוריה. דוגמה לכך היא השיר "הכול בגלל מסמר". "נעמי צירפה לשיר 'הכול בגלל מסמר קטן' גם את הלקח שלמדנו מעמינדב, על החובה להקפיד ולמלא כל תפקיד במלוא האחריות פן 'תיפול כל העיר בגלל מסמר קטן אחד'." (318). וכך מופיע הלקח במילות השיר: "הכול בגלל מסמר קטן / הכול בגלל מסמר. / ... הובס הקרב, נפלה העיר / כסוס קרבות דוהר. / וכול השיר וכול השיר / חדל בגלל מסמר."
לאורך כל הספר סיפרו התלמידים והמורים על השלווה והרוח הטובה שהִשרה עמינדב על בית הספר אותו ניהל, ברוח המתינות שאפיינה את התנהגותו. עם זאת, במכתביו ניכרת לא אחת רוח ביקורתית מאוד, חוסר שביעות רצון מתמדת, תחושה של אכזבה וכישלון, של פער בין דיבורים גבוהים לבין המעשים. אמחיש זאת בשתי דוגמאות.
במכתב לשושנה, מתח עמינדב ביקורת חריפה על שנת הבר-מצווה בדגניה ב'. "אין ליבי שלם עם כל ה'טרסק' שמקיימים בקבוצה בקשר עם ה'בר-מצווה': כאן מגיעים אנו לשיא המילוליות, מדברים ונואמים על חובות, על עניינים שמזכירים לילדים יום יום ושעה-שעה, ולאחר זה – אין כל מעשה ואפילו סמלי בלבד. הן הופך הדבר להטפת מוסר נוספת בצירוף ממתקים ו'דֶקְלַמָצְיָה'. וכל זה בקבוצת-אנשים הדוגלת בשם ההגשמה והמעשה... לו הייתי אני בין הילדים, הייתי מרגיש את עצמי כנזוף פעם נוספת. ומה הן המצוות החדשות המוטלות עליהם? מה מחייב אותם מהיום והלאה יותר מאשר עד היום? אתמהה!" (316).
זאבה זבידוב, עורכת הספר, הגיבה, לצד המכתב: "עמינדב טעה בביקורתו השלילית." זאבה מתארת מזווית ראייתה את מסיבת בר המצווה המדוברת, של המחזור שלה בדגניה ב': "למסיבת הבר-מצווה שלנו, שנחוגה בשנת תש"ג בדגניה ב', התכוננו במשך כמה חודשים בהנחייתו ובביומו של מנחם הלוי. מנחם, בר אוריין ביהדות ובמסורת, הכין עמנו את ההצגה 'ילדים בין זאבים'. עפ"י עלילת-המחזה, ילדים יהודים מגורשים ע"י זאבים מבתיהם וממשפחותיהם אל היערות ושם, ביער האפל והמפחיד, מצילה אותם... משפחת זאבים: האם הזאבה, הזאב-האב והזאבונים הקטנים מאכילים את הילדים, דואגים לכל מחסורם ושומרים עליהם מפני הסכנות האורבות לחייהם ביער אפל. ההצגה מסתיימת במשפט בלתי-נשכח מפיו של אחד מהילדים (אסף אגין) בהרימו את ידיו אל השמיים: 'אכן, יש אלוהים בלב החיה!'
"כולנו ('השחקנים', בני המצווה, ועימנו כל חברינו, בני-הכיתה וחברי הקבוצה שחגגו עימנו) התרגשנו מאוד מן ההצגה וממשמעותה הפסימית והאופטימית גם יחד. ... כנהוג באותם הימים קדמה להצגה 'מסכת' של דקלומים, ברכות ושירה. במרכז 'המסכת' דקלמנו את שירו של יהודה הלוי, 'המו גלים ברוץ גלגלים'. המשורר מתאר בשירו את דרכו לארץ הקודש ואת סערת-הים עד כדי סכנת טביעה לאנייה – לנוסעיה ומלחיה. השיר מוקדש לאחינו המעפילים הבורחים באניות רעועות מאירופה הכבושה לארץ ישראל." (316-317).
דוגמה נוספת לכך, היא התייחסותו המרומזת של עמינדב להשפעה המזיקה על התרבות ועל הנוער בקיבוצים, של גל המתנדבים מחו"ל בשנות השבעים. במסיבת פרידה מבוגרי כיתה ח' ב-1972 הוא אמר: "הנני ער לנעשה בזמן האחרון בקיבוצינו ויודע לאיזו חברה אתם נקלעים מהיום. לא אחת אני תוהה ושואל את עצמי האם חיסנּוּ אתכם דייכם כדי לעמוד בתהפוכות ההתבוללות המתפשטת והולכת והגיעה עד אלינו? קשה להשיב על השאלה – ימים יגידו. ועל כן נושא אני תפילה בליבי, עם בקשה אחרונה אליכם: זכרו כי יהודים אתם. בנים לעם גדול ונבון בעל מסורת מופלאה. זכינו להיות בין מקימי-המולדת לכל העם בתפוצות, מפני שידענו לשלב את הישן בחדש. לימדו גם אתם היטב את תולדות תפארתו וסבלותיו של עמנו. לימדו את דרכי גדולינו בכל הדורות ותיווכחו לדעת שהמוסר-הצרוף ואצילות-הרוח והצדק-הסוציאלי הדריכו את חייהם." (481).
את הספר "על שפת ים כינרת", ערכה זאבה זבידוב, בתו של המנהיג הרוויזיוניסט אב"א אחימאיר, שאימה נפטרה בילדותה, והיא גדלה בבית דודיה בלומה ואליעזר ורדינון בדגניה ב'.
הספר אינו ביוגרפיה, אלא קובץ תעודות עדויות ותמונות; דברים של גיבורי הספר ועליהם, ולצידם מילות שירים שאותם לימדו בני הזוג את תלמידיהם, טקסטים שהיו מקובלים בכיתותיהם וציטוטים רבים מהגותו הפדגוגית של יאנוש קורצ'אק. הקובץ הזה, המשתרע על פני 508 עמודים מצייר אט אט את דיוקנאות גיבורי הספר בעיני הקורא. עם זאת, טוב היה אילו נפתח הספר ברשימה ביוגרפית קצרה, בת עמוד אחד, המציגה את המסגרת הכוללת של סיפור חייהם של שושנה ועמינדב.
לאורך כל עמודי הספר, מלוות הערות שוליים את המקורות והתעודות בהסברים, בהצגת האנשים ששמותיהם מוזכרים, אירועים היסטוריים וההקשר של כל טקסט. בהערות אלו נפלו שגיאות עובדתיות, שראוי לנכשן אם יצא עותק נוסף של הספר.
כמה דוגמאות לשגיאות הללו:
זלמן שז"ר לא כיהן כנשיא עד פטירתו. הוא נפטר שנה וחצי לאחר תום תפקידו.
היודנרט לא היה משטרת היהודים בגטו, אלא מועצת היהודים בגטו.
זאב ז'בוטינסקי לא אירגן את "ההגנה" בירושלים בפרעות תרפ"ט, אלא בפסח תר"פ.
בווין לא היה מנהיג הלייבור וראש ממשלת בריטניה, אלא שר החוץ בממשלת הלייבור בראשות אטלי.
נאמר ש"שנות 1970-1971 היו שנים קשות... בשל ההפגזות ממדינת ירדן" – ההפגזות הסתיימו בקיץ 1970, עם סילוק מחבלי אש"ף מירדן ב"ספטמבר השחור".
שגיאת פיסוק חוזרת ונשנית לאורך הספר, היא השימוש בגרשיים במקום בגרש. לדוגמה: קורצ"אק במקום קורצ'אק.
אין בכל אלה כדי להעיב על החוויה המרגשת של קריאת הספר על האנשים המיוחדים האלה. מרגש היה להיווכח כמה מן התלמידים בחרו בהוראה כדרך חיים, הצביעו על שושנה ועמינדב כמי שהשפיעו על בחירתם. כואב היה לקרוא כמה מתלמידיהם נפלו במלחמות ישראל ובפרט במלחמת השחרור. קריאת הספר מאפשרת להבין מה המזון הרוחני והתרבותי שהזין את החוסן, הנחישות והדבקות של דור תש"ח, שאפשרו את העמידה והניצחון.
אסיים את מאמרי בשלושה ציטוטים מדבריו של עמינדב:
מתוך מאמר שכתב ב-1955: "בית-היוצר לנשמת-הילד הוא בבית הספר! באותו המקום בו רוכש הילד את ידיעותיו, רוכש גם את הרגליו התרבותיים וסופג את מיטב האידיאלים של העם." (457).
מתוך נאום במסיבת סיום ב-1950: "אנחנו צריכים למצוא תיקון לנשמת-עמנו על ידי העלאת תכונות האדם לשיא מאוויינו ולהגשים את חזון-הצדק החברתי והגאון הלאומי (לא הגאווה!) שעליהם נלחמו נביאנו וטובי האנושות. התיקון מוכרח לבוא!" (457).
מתוך מאמר בעלון דגניה ב' ב-1951: "התרבות נמדדת במידת היכולת של האדם לכבוש את יצריו ולהשליט את 'הנכון' על ה'אני רוצה' ועל ה'אני לא רוצה'." (466).
[פורסם לראשונה בחוברת 200 של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, נובמבר 2015]

2. הגדיר את עצמו: סוריסט
יוסי שריד היה יריב אידיאולוגי ופוליטי מר ועיקש של ההתיישבות בגולן. אך הוא היה יריב בעל שיעור קומה. הוא היה בעל שיעור קומה כאינטלקטואל מזהיר, כאיש רוח אמיתי, כנואם דגול, כאוהב עברית ויודע עברית ובקיא בתרבות היהודית ויודע ללהטט ברבדי השפה העברית. הוא היה בעל שיעור קומה כפוליטיקאי ערכי, נקי כפיים, שלא דבק בו רבב, שתוכו כברו, שפיו וליבו שווים, שבצמתים שבהם היה עליו לבחור בין דבקות באמונתו לקידום הקריירה האישית, הוא בחר באידיאולוגיה. יוסי שריד היה בעל שיעור קומה, אך הוא היה יריב פוליטי ואידיאולוגי מר ועיקש.
המנהג היהודי היפה של "אחרי מות קדושים", הוא ביטוי לכבוד האדם, ומאפשר לנו להעניק לנפטר חסד של אמת, באמירת שבחו והצנעת גנותו. המנהג ראוי, כל עוד השבח הוא שבח אמת, כיוון שהדבקת תכונות פיקטיביות למנוח, אינה מכבדת אותו. עשרות מאמרים כתבתי לאורך השנים שבהם ביקרתי בחריפות את שריד ותקפתי אותו, אך אני עומד על כל דברי השבח שכתבתי, כיוון שהוא אכן ראוי להם. כך חשבתי גם בחייו, ולא אחת כתבתי זאת לצד הביקורת.
המנהג של "אחרי מות", אין משמעותו זיוף בביקורת על דרכו של המנוח. פטירתו של אדם, אינה הופכת את דעותיו לנכונות יותר מכפי שהיו בחייו, ואינה הופכת את טעויותיו לצודקות. יוסי שריד נהג לומר, בענווה אופיינית: "נמאס לי לצדוק כל הזמן." הוא טיפח תדמית של נביא זעם מודרני, שייסר את עמו בנבואות תוכחה, וכיוון שעמו לא הלך בדרכו, כל דברי התוכחה התגשמו. אולם האמת היא, שבדרך כלל יוסי שריד טעה. טעה והטעה.
בארבעת החודשים האחרונים, הוא הציג באובססיביות, בטור שלו ב"הארץ" ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, תואוריה על פיה ממשלת ישראל וכוחות הביטחון אינם מנסים לתפוס את המחבלים הרוצחים, בני עמנו, שביצעו את הטבח הנפשע, הצתת בית משפחת דוואבשה על יושביו. הוא עמד עם סטופר ביד וספר את הימים שחלפו מאז הטבח והמחבלים לא נעצרו, וכל יום שחלף היה בעיניו "הוכחה" לתיאוריה שלו. מה הוא רוצה לומר? תהיתי. שממשלת ישראל תומכת במציתי משפחות? שכוחות הביטחון רוצים שהמחבלים יסתובבו חופשי כדי שימשיכו לשרוף תינוקות במיטותיהם? איזו מין טענה מרושעת זו?
והנה, בשלושת הימים האחרונים לחייו, החלו להיחשף פרטים על כך שגורמי האכיפה שמים ידיהם על המחבלים. ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות, כמלוא הנימה.
אני רוצה להתעכב על טעויותיו הגדולות בנושא הגולן. יוסי שריד התנגד בתוקף להתיישבות בגולן מיומה הראשון ועד יומו האחרון. הוא היה מהבולטים והבוטים בין מחרחרי הנסיגה מהגולן.
ב-14 בדצמבר 1981, החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, בשלוש קריאות ביום אחד. ההצעה שבאה לכנסת במפתיע, בידי ראש הממשלה בגין, ביום צאתו מאישפוז בבית החולים, פילגה את המערך. רוב חברי הסיעה תמכו בסיפוח הגולן ובין חבריה היו רבים מיוזמי החוק, כולל ראש שדולת הגולן אברהם כץ-עוז, שדחפו בכל כוחם את קבלתו, ותבעו תמיכה בו. והיו מתנגדים חריפים ובראשם יוסי שריד, שהיה אז במפלגת העבודה. כדי למנוע מבוכה – פילוג סיעת המערך בנושא כה קריטי, התקבלה הצעה יצירתית של גד יעקובי – הסיעה תחרים את ההצבעה והדיון, במחאה על כך שחוק כה חשוב מובא להצבעת בזק (כאילו לא קדם לכך דיון ציבורי לאורך שנים). התוצאה היתה מביכה הרבה יותר. המערך התפצל לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך חברי הכנסת כץ-עוז, שושנה ארבלי אלמוזלינו, דני רוזוליו ויעקב צור הפרו את ההחלטה ותמכו בחוק. חברי מפ"ם (שהיתה חלק מן המערך ולימים – חלק ממר"צ) ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד החוק.
יוסי שריד לא נכנס לתוך האולם ולא התיישב על מקומו, בשל ההחלטה להחרים את הדיון. הוא הילך הלוך ושוב, זועם כארי בסוגר, לאורך האולם מאחורי מושבי הח"כים, ידיו בכיסיו, מקטרת בפיו ומפעם לפעם הוציא את המקטרת וקרא בקול קריאות: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה... אתם ממיטים עלינו מלחמה נוראה," עד שנקרא לסדר שלוש פעמים. ובישיבת סיעתו, הוא דרש התייצבות נגד החוק, ולא חסך במילים: "מול התנהגות של אדם חולה ומעורער [בגין א.ה.] התרופה היחידה היא תגובה אחידה נגד החוק."
מלחמה נוראה לא פרצה כתוצאה מהחוק. להיפך, הגולן נשאר לאורך עשרות שנים האזור השקט ביותר בישראל, גבול שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. שריד טעה והטעה.
השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון מאוד, כיוון שהוא נערך בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ושריד תמך בהתלהבות בנסיגה ובחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.
הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת הצפון בנושא האקולוגי ובמחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני 21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, בהשתתפות ראשי המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.
וכך אמר שריד בדבריו: "נוהגים לומר עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאיני פלשתיניסט. אני דווקא מגדיר את עצמי כ'סוריסט'. מה פירוש 'אני סוריסט'? פירושו של דבר, שאני רואה את השלום עם סוריה כמטרה הראשית. ולמה אני 'סוריסט'? כי אני יודע, שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. שלום עם סוריה יביא לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת, משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה."
הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן... שריד טעה והטעה.
הסיפור השלישי הוא מתקופת ממשלתו של אהוד ברק. שריד היה שר החינוך בממשלה. ברק הוביל בנחישות חסרת תקדים מו"מ ממוקד לנסיגה מהגולן.
יהודה הראל ביקר באחד הימים בכנסת, במסגרת הפעילות נגד הנסיגה, ופגש באקראי את שריד. שריד אמר לו בשמחה: "מהיום בעוד שנה, לכל היותר, יהיה שלום עם סוריה." ובאומרו "שלום עם סוריה," ברור היה למה הכוונה, או במילים אחרות, הוא איחל ליהודה הראל: "יחרב ביתך."
"בוא נתערב שאתה טועה," השיב לו יהודה הראל, ושריד קיבל את ההצעה בשמחה. הם התערבו על ארוחה, באותו יום כעבור שנה. יהודה עדיין מחכה.
פתחתי את המאמר בדברי שבח על יוסי שריד, וברצוני להוסיף על כך שבחים נוספים. להזכיר שבשנות השבעים הוא עלה עם משפחתו לקריית שמונה, עיר תחת מתקפת קטיושות ותחושת הזנחה חברתית מצד ממשלות ישראל לדורותיהן, כדי לחיות בה שנה וללמד אזרחות, לצד כהונתו כח"כ צעיר בכנסת. השנה התארכה לשלוש שנים.
בשנת 2000, לאחר התפטרותו ממשלת ברק, ובתקופה הקשה בגבול לבנון בחודשים שקדמו לנסיגה, העתיק שריד את מגוריו למושב מרגליות. הוא חזר על המעשה בתקופת מלחמת לבנון השנייה.
פעולות אלו יפות ואציליות, הראויות לכל שבח. אך כיוון שיוסי שריד היה בראש ובראשונה אדם אידיאולוגי ופוליטי, ראוי לבחון גם את המעשים הללו על פי השקפת עולמו. אילו, חלילה, יוסי שריד ניצח בהתערבות, חבריו באצבע הגליל היו היום מוקפים ממערב ומצפון בחיזבאללה וממזרח – בדאעש.
יוסי שריד טעה, וטוב שטעה. בזכות טעותו, לא דאעש הם שכניהם, אלא אנו, תושבי הגולן הישראלים.

3. צרור הערות 9.12.15

* הבהרת מושגים – דברי הבלע של שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום על "הוצאה להורג ללא משפט" ותגובות מכאן ומכאן שקראתי בפייסבוק, מחייבות הבהרת מושגים. מה בין נטרול, הריגת מחבל בפיגוע והוצאה להורג?
כאשר מתרחש פיגוע רצחני, המטרה היא בראש ובראשונה להציל חיי אדם ולהפסיק את מסע ההרג. פירוש המושג הוא, שזאת ורק זאת המטרה. כלומר, המטרה הראשית אינה להרוג את המחבל, וגם לא להימנע מלהרוג אותו. אין כאן נוהל מעצר חשוד, ירי ברגליים וכו'. יש מטרה אחד בלבד, להפסיק את מסע הרצח.
איך? במקרה כזה, של פיקוח נפש, יש לחתור למגע על מנת להרוג את המחבל. זה היעד הראוי והרצוי, כי רק כך המחבל ינוטרל בוודאות. מחבל חמוש והורג, הוא בן מוות. ההיתקלות היא קרב לחיים ולמוות. כל הרג של מחבל במהלך פיגוע הוא תוצאה מוצדקת ורצויה.
אם המחבל נוטרל ונתפס בחיים, פצוע או אפילו לא פצוע, אסור לפגוע בו ובוודאי לא להרוג אותו. הוא עצור בידינו, ומרגע זה חייו באחריותנו. הוצאה להורג, אינה ירי במחבל במהלך קרב, אלא הריגת המחבל אחרי שהוא נתפס, ללא משפט.
כל עוד המחבל אוחז בסכין ואינו נכנע, הפיגוע הוא בעיצומו, והמטרה היא להשמיד את האוייב.

הוצאה להורג היא בשום אופן לא דרכו של צה"ל, לא דרכה משטרת ישראל, לא דרכה של מדינת ישראל. הוצאה להורג ללא משפט קיימת בסיפור השקרי על מדינת ישראל, בנוסח "שוברים שתיקה", גדעון לוי ועמירה הס. הס אפילו העלתה "השערה" שצה"ל הורג סתם פלשתינאים תמימים ושותל בידיהם, אחרי מותם, סכין. רבים-רבים בעולם קוראים את זה, וזו הגרסה "הישראלית" היחידה שהם מכירים.

* מצילי חיים – בדיון על דברי הבלע של שרת החוץ השבדית, קראתי יותר מדי תגובות בפייסבוק של ישראלים (!) המצדדים בדבריה, ואף כאלה שאינם מתביישים לכנות את חיילי צה"ל, השוטרים והאזרחים שהרגו מחבלים בעת הפיגוע "רוצחים".
זו עמדה בלתי מוסרית, שמשמעותה – תמיכה במחבלים.
חשוב להציב אמירה מוסרית ברורה. כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. כל מי שהרג מחבל בפיגוע, הציל את חיי האזרחים שהוא היה רוצח, וחשוב להבין שמחבל חמוש בסכין יוצא למסע רצח שלא יסתיים בטרם ינוטרל. כלומר, כל מי שחיסל מחבל בעת פיגוע, הציל חיי אדם רבים ובכך קיים עולמות רבים.
מדובר באנשים שחירפו נפשם והסתערו על המחבלים הרוצחים כדי להציל חיי אדם. יש בהם מי שנפצעו בהסתערות הזאת. אין מעשה מוסרי יותר מהמעשה שלהם.
כל אחד ואחד מהם ראוי להוקרת העם ולברכתו.
בוז למנוולים שמעיזים לכנות אותם "רוצחים".

* ה"פליטים" ושפת השקר – מאמר התמיכה התורן בפיגועי הטרור הרצחניים ב"הארץ", הוא של קובי ניב – "מוות לחלשים". לטענתו, אין למחבלים ברירה אלא להתאבד בפיגועים רצחניים, כי הברירה שאנחנו משאירים להם היא "מוות או מוות."
"הפרופיל המשותף לכל המפגעים הבודדים הוא שהם כולם מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר של העם הפלסטיני, המדוכא והנחות בעדות ובשבטים שתחת השלטון הציוני, שהגיעו לכלל מצוקה, דיכאון וייאוש עמוקים כל כך, שדוחפים אותם עד מוות, הן של מי שנתפש בעיניהם כאשם במצבם והן שלהם עצמם."
נורא ואיום השלטון הציוני הזה. אכן, הוא מצדיק רצח יהודים. ובפיסקה הבאה, הוא מתייחס לשתי מחבלות וכותב:
"הן ממחנה הפליטים קלנדיה. הייתם שם פעם?"
ובאמת, למה הן במחנה פליטים? למה הם יושבים במחנות פליטים בסוריה, בלבנון, ברשות הפלשתינאית, בעזה העצמאית? למה אין משקמים את מחנות הפליטים?
כיוון שהמחנות הללו נועדו להנציח את הסכסוך, את השנאה, את ההזייה הפלשתינאית של "השיבה", כלומר של סילוקנו מארץ-ישראל והתיישבותם תחתינו. היום שבו הערבים יחליטו לפרק את מחנות הפליטים, להודיע שאין חיה כזאת "זכות השיבה" ולשקם את הפליטים בארצות שבהן הם נמצאים, יהיה יום השלום. ביום הזה, רוב מוחלט של הישראלים יהיו מוכנים לפשרות מרחיקות לכת.
הבה נניח שממשלת ישראל תחליט לפרק את מחנות הפליטים ולשקם אותם, משיקולים הומניטריים, ולהשקיע בכך הון עתק. מה תהיה תגובת הפלשתינאים, הערבים ותושבי אותם מחנות? ומה יכתוב על כך קובי ניב?

* שקר – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", ביקרה רווית הכט, במידה רבה של צדק, את הראיון הטלוויזיוני בערוץ השני עם חמותו של המחבל החשוד ברצח דוואבשה. בדבריה היא אמרה שהטלוויזיה לעולם לא היתה מראיינת קרוב של מחבל פלשתינאי. שקר וכזב. רק לאחרונה רואיינו בני משפחה רבים של מחבלים ערבים, בעיקר של מחבלים-ילדים.

* האיש הרע הזה – יצחק לאור הוא בראש ובראשונה איש רע. פשוט איש רע. ולכן, מקלדתו נוטפת שנאה, מפעפעת רוע. בעיקר שנאה לעמו, לעם היהודי, לחברה שבה הוא חי, החברה הישראלית ושנאה כמעט לכל אדם שהוא כותב עליו. כמעט.
אתמול, למשל, הוא פירסם בעיתונו "הארץ" מאמר מלא אהבה, הערכה והערצה, על סף סגידה. ו... תחזיקו טוב – ליהודי!
מאמר הערצה ואהבה למרגל הבוגד מרקוס קלינגברג, שמת בשבוע שעבר באיחור רב מדי. האיש שהצליח לחדור לאחד המוסדות הרגישים ביותר והסודיים ביותר לביטחון ישראל והעביר את המידע לבריה"מ, אימפריית הרשע ואויבת העם היהודי ומדינת ישראל, בעלת בריתן של מדינות ערב, שדחפה אותן למלחמות נגד ישראל ומי שסייעה לארגוני הטרור במלחמת הטרור נגד ישראל, חימשה אותם ואימנה אותם. לאור כותב בגאווה איך קלינגברג חדר ל"אחד המוסדות הידועים לשמצה של מדינת ישראל," אלא שבניגוד לשאר עובדי המכון הביולוגי הוא היה אידיאליסט וגיבור.
ניתן לומר לשבחו של יצחק לאור, שהוא אינו מתבלבל – הוא יודע להבחין בין טוב לרע. ותמיד תמיד הוא יבחר ברע.
אגב, בתו של המרגל הבוגד קלינגברג, נישאה למרגל-המחבל הבוגד אודי אדיב. כאמור במקורותינו: חרא נדבק לחרא.

[אהוד: לא חרא רגיל אלא חרא מהצד הנכון של החרא – אחרת, איך הגרפומן הזה יצחק לאור היה זוכה אצלנו לכבוד מלכים בתור משורר ופרוזאיקון – כבוד שאנשים כמונו, למשל, לעולם לא יזכו בו?]

* מלחמה בקנאות הג'יהאדיסטית – הנשיא אובמה אומר שאין מלחמה בין אמריקה לאסלאם. הוא צודק, אין מקום למלחמה באסלאם. אבל המלחמה אינה צריכה להיות נגד ארגון אחד בלבד – דאעש, אלא נגד הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על שלום העולם. ובראש הקנאות הזאת עומדת איראן. הסכנה הגדולה לאנושות, לאין ערוך יותר מדאעש, היא ניסיונה של איראן הג'יהאדיסטית הקנאית להתחמש בנשק גרעיני, נשק השמדה המוני. המטרה העליונה של העולם החופשי, צריכה להיות פירוק תוכנית הגרעין האיראנית. זו היתה גם מדיניותו המוצהרת של אובמה, עד תחילת המו"מ עם איראן. ובסופו של דבר, אובמה ורוב הקהילייה הבינלאומית הפכו את איראן למעצמת-סף גרעינית בסמכות וברשות. ואובמה רואה באיראן שותפה במלחמה נגד דאעש...
כדי להרחיק את עדותו, אובמה משתמש בסיסמאות כמו "לא מלחמה נגד האסלאם," כאילו שמישהו קורא למלחמה נגד האסלאם. האוייב הגדול ביותר של האסלאם הוא הקנאות הג'יהאדיסטית, שבשמה נרצחים מאות אלפי מוסלמים ומרחץ הדמים נמשך ללא הפסק. המלחמה בקנאות הזאת, אינה מלחמה נגד האסלאם, אלא מלחמה בעד המוסלמים.

* מי העלה את לה-פן – "החזית הלאומית" של לה-פן היא מפלגה ניאו-פשיסטית ואנטישמית. העובדה שהקסנופוביה שלה מופנית כעת כלפי מוסלמים, אינה משנה עובדה זו.
מי העלה את החזית של לה-פן וגרם להישגיה הגדולים? בראש ובראשונה הטרור האסלאמי, אך לא פחות מכך, החולשה ואוזלת היד במאבק נגדו. כאשר הדמוקרטיה אינה נלחמת בעוז צ'רצ'יליאני בטרור, היא מעלה לשלטון את הפאשיזם.
והשוואה קטנה – מספר פיגועים בצרפת בשנה האחרונה, ומפלגת הימין הרדיקאלית היא המפלגה המנצחת במבחן האלקטורלי הראשון. אצלנו, החיים בצל טרור בלתי פוסק מיום הקמת המדינה, אינם מעבירים את הכהניסטים את אחוז החסימה.

* שכחו מה זה להיות יהודים – קראתי תגובות לא מעטות של ישראלים התומכים במארין לה-פן. קראתי אותן בזעזוע, אני חייב לציין. קשה לי להבין איך יהודי מסוגל לתמוך בתופעה כזאת. כמו הטירוף של שמאלנים קיצונים, כך קיים טירוף אצל ימננים קיצונים, שהאינסטינקט הימנני שלהם חזק יותר מהאינסטינקט היהודי. האם לא למדנו על בשרנו מהי המהות של מפלגות פאשיסטיות מן הסוג הזה? האם יש מי שיודעים כמונו לתאר את משמעות הימין האירופי הקיצוני?
אני קורא ש"מארין לה-פן מתנערת מהאנטישמיות של אבא שלה." אני לא קונה את הסיפור. הגזענות ושנאת הזרים שלה מופנית כעת כלפי המוסלמים, ולכן היא מניחה הצידה את היהודים, אך אירופי פאשיסט, קסנופוב וגזען הוא בהכרח אנטישמי. האנטישמיות שלו תתפרץ במוקדם ובמאוחר.
אגב, גם בלי שיהיו אנטישמים – די בגזענותם ובשנאתם למוסלמים, כדי שאנו, כיהודים, נסלוד מהם.
שואלים אותי אם אני מעדיף רפיסות שמאלנית כמו של שרת החוץ השבדית. איזו גישה דמגוגית! – כאילו הברירה היחידה היא בין טריפה לנבלה. לא, אני מעדיף מנהיגות דמוקרטית נחושה מן הסוג של צ'רצ'יל, שהיה הלוחם הגדול בהיסטוריה בפאשיזם, ומעולם לא השאיר את המלחמה בפאשיזם לשמאל. אדרבא, אני חושב שמה שמייצגת שרת החוץ השבדית הוא הגורם לעליית הימין הפאשיסטי, על פי חוק הרדיקלים השלובים.
ליבי ליבי ליהודים באירופה, החיים בין הפטיש של עליית הימין הפאשיסטי לבין השמאל הרדיקלי האנטישמי והקנאות האסלאמית המרימה ראש. מתי הם יבינו שמקומם, כיהודים, הוא במדינה היהודית במולדת היהודית?
על קברה של בתו של הרצל, שנרצחה בטרייזנשטט, ספד הרב: "אילו שמענו בקולו של אביה של אישה אומללה זו, לא היינו כאן היום."

* תופס טראמפ – הסכנה שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב – אפסית. אם הוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקנית, כל מנהיג של המפלגה הדמוקרטית יביס אותו. להערכתי, הסכנה שהוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקאית נמוכה מאוד.
אך ראוי לבחון מה מביא להצלחתו? על איזה גל הוא תופס טרמפ?
כמו לה-פן בצרפת, כך גם טראמפ בארה"ב הוא ריאקציה לרפיסות של הממשל מול הטרור, מול הקנאות האסלאמית; הקו הפייסני, הכמעט פציפיסטי שמוביל אובמה. אובמה הוא החטא –וטראמפ הוא העונש.
ראוי העולם החופשי למנהיגות אחרת, לא מסוגו של אובמה ולא מסוגו של טראמפ. ראוי העולם החופשי למנהיג מאוזן, שאינו מייצג את הקצוות, את הקיצונים המזינים זה את זה ומגבירים זה את כוחו של זה.

* האב, הבן והרוח הרעה – יש שיטה בשיגעון של חזן האב וחזן הבן. האב חזן גנב הצבעה בכנסת. הבן חזן העליל על ח"כ פרייג', שסייע לח"כ אלהרר הנכה בעת הצבעה, שהוא "גנב הצבעה." התחקיר המעמיק של עמית סגל בערוץ 2 על חזן הבן, קשר אותו, בין השאר, לעבירות סמים. לכן, האב חזן, בעזות מצח, קשר את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שביקר את בנו והעניש אותו – לעבריינות סמים. הקשר בין אדלשטיין לסמים, הוא שהשלטונות הסובייטיים העלילו עליו עלילת עבריינות סמים, כדי לכלוא אותו, בשל היותו פעיל עלייה ומתנגד המשטר. אסיר ציון אדלשטיין דבק בדרכו ובאמונתו, ניצח את אימפריית הרשע, עלה לארץ ישראל, התיישב בגוש עציון, נבחר לכנסת, כיהן כשר, מכהן כיו"ר הכנסת ואני רואה בו מועמד ראוי לנשיא המדינה הבא. אדלשטיין הוא סמל של ניצחון רוח האדם החופשי על הדיכוי, ניצחון הטוב על הרשע, האמת על השקר, הציונות על האנטישמיות. אדלשטיין הוא סמל לישראלי היפה. ומשפחת האפסים הזאת, משפחת הפשע, ממחזרת את עלילת השווא הסובייטית כדי לפגוע במי שביקר את הבן הפוחז, וכדי להלך אימים על מי שיעז לבקר אותו.

* ביד הלשון: כִּרְכָּר –

מורי נתן סביבון לי
סביבון מעופרת יצוקה.
יודעים אתם לכבוד מה?
לכבוד החנוכה!

איזה ילד ישראלי, או מי שגדל כילד ישראלי, אינו מכיר את מילות השיר הזה, שירו של ביאליק?

אלא שלא כך כתב ביאליק. אלו המילים המקוריות:

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי
בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה –
יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?
לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

כִּרְכָּר?! – ובכן, זו הגרסה הביאליקית לסביבון. למה כִּרְכָּר? כי הוא מכרכר ומפזז.

אולם החידוש של ביאליק לא נתקבל. החידוש שהתקבל הוא סביבון, שעל זהות יוצרו שתי גרסאות, כפי שמתאר רוביק רוזנטל: האחת של איתמר בן אבי שטוען שהמציא אותה כשהיה בן חמש, והשנייה של אדם בשם שטיינברג שהיא כנראה הנכונה.
והגננות, סוכנות הזמר העברי המוקדם, שינו את כִּרְכָּר לסביבון, וכך גרסת הסביבון ניצחה את גרסת ביאליק... בשירו של ביאליק.