על ספרו של יוסי שריד – "שירים 2003-2005"

ידיעות אחרונות, 109 עמ'

פורסם לראשונה ב"מאזנים", ספטמבר 2005

זאת לא החלטה קלה לכתוב רצנזיה על ספר שיריו של יוסי שריד, חבר כנסת, ראש סיעה ושר לשעבר, ובעיקר "מוסד" בהוויה הפוליטית-תרבותית שלנו, כי הרי הוא מגיע לשדה ספר עם מטען שאיננו מאפשר בדיקה "אובייקטיבית" (עד כמה שהדבר אפשרי בתחום הפרוץ הזה של ביקורת ומחקר הספרות). בד בבד מעיקה עליי המחשבה (לא כל כך הוגנת – אני מודה) – מה היה קורה אילו סתם יהודי מן השורה – נקרא לו יוסי רבינוביץ – היה מחבר אסופת שירים באותה מידה של כישרון כמו האסופה שלפנינו, האם הוצאת ידיעות אחרונות היתה ממהרת לפרסם? האם דן מירון המפחיד, שנעמי שמר איננה די מוכשרת בעיניו, היה טורח לכתוב פתח דבר, שהוא בבחינת ביקורת "אינסטנט", נוסח מנחם פרי בספרים שהוא מוציא לאור? אין צורך לטרוח לענות – זו היתה שאלה רטורית, ואני כבר הודיתי – שאלה לא כל כך הוגנת, כי הספר צריך להיבחן לעצמו, אבל אשקר לעצמי ולקורא, אם אצהיר שמחשבה כזאת כלל לא עלתה במוחי.

לרצנזיה, כידוע, יש ערך מהותי קטן, אבל יש לה השפעה אדירה על הקוראים הפוטנציאליים – רבים מן הקוראים מחליטים אם לקרוא ספר על פי המשתמע מרצנזיה שנכתבה עליו. כך המצב גם בתיאטרון ובתערוכות אמנות. רק אחר כך מתחילה השפעתן של שיחות הסלון.

ובכן, לא אעייף את הקורא, ואומר כבר בשלב זה שהספר ראוי לקריאה מן הטעם שהוא מעניין. הספרות משמשת חרך הצצה לקורותיו ולנפשו של המחבר, והקסם שהיא מהלכת עלינו נובע מהצורך העמוק שלנו לשקוע ברכילות עסיסית, אך רצוי שלא יהיו לנו נקיפות מצפון, ונקיפות המצפון האלו מתפוגגות בקריאה, כי המחבר "מרצונו החופשי" שחרר את המידע (על הרוב בצופן שהקורא, בעזרת הפרשן, מנסה לפענח), והרכילות ממילא מקבלת תבנית אמנותית המעדנת אותה עד ללא הכר.

הספר הזה של יוסי שריד איננו מאכזב מהבחינה הזאת: אתה מתוודע אל תחושותיו לפני ואחרי הניתוח הקשה שעבר ("על הזיכרון" – ע' 13; "האם אני בארון?" – ע' 15; "סיפור ההתנתקות שלי" – ע' 17; "בבור" – ע' 21 ועוד), מסתבר לך שרגשות הרחמים העצמיים והאהבה המתחדשת כלפי כל מי שהיה יקר אי פעם, ומשום השגרה – קהו הרגשות עם השנים – כל אלה פוקדים בשעה קשה את יוסי שריד השנון והאירוני, כמו את כל אחד מאיתנו במצבים דומים ("אלה החיים" – ע' 22; "בדיקת דם" – ע' 24; "זוג יונים" – ע' 29; "אהובת השר" – ע' 31; "סוד הנישואין" – ע' 32; "לאהוב אותך זקנה" – ע' 34; "איך אני מזדקן" – ע' 35; "לבתי", "ועוד לבתי" – ע' 38, 39; "הירושה לנכדים" – ע' 45 ועוד).

לזכותם של השירים שבקובץ ייאמר שיש בהם לא מעט אירוניה עצמית, ודרכה של זאת היא למצוא נתיבים אל הלב. כשם שלא היה קל לעכל את כל הלעג שנבע מפיו של יוסי שריד הפוליטיקאי כלפי יריביו – באותה מידה ממש מתקבלת האירוניה העצמית בברכה ואף באהבה. והרי דוגמה:

לי קרה בדיוק להיפך:

יצאתי לחפש מלוכה

ומצאתי אתונות.

ומאז בין חמורים הנוערים,

אני חי על זמן שאול.

"חמורים", ע' 20

הפוליטיקה, אם כן, היא ממלכת החמורים, והוא עצמו אחד מהם, ואינו נבדל מהם, למרות שהיו לו יומרות מרקיעות שחקים. בחברת החמורים האלה חי יוסי שריד על זמן שאול – על דו-המשמעות של ההיגד: אני, בעל הפרטנזיות למלוכה – חי על זמן שאול של חמור, או – אני חי על קצבת זמן זהה לזו של שאול – כלומר, נדון למות בקרב כמוהו, למרות שאינני מלך בעל תהילה כמוהו. השיר הקצר הזה מרשים בכנות שבו.

ודוגמה נוספת:

לא הייתי כנר מחונן, אבל גדול המורים

בכל זאת לימד אותי.

פעם שאלתי אותו – המורה, מדוע תלמדני,

והוא השיב במבטא ההונגרי הכבד שלו:

יוסי, אני מאוד אוהב לשמוע אותך,

לשמוע אותך –

מדבר.

"יוסי בכינור", ע' 90

לא רק על הכישלון שלו לנגן מגחך יוסי שריד, אלא גם על הכישרון שלו, שאיש לא יכחיש – לדבר. הדיבור בשיר הזה הוא בבחינת "פיצוי" על היעדר כישרון. אני נאלץ להזכיר בעניין הזה, בתרגום חופשי, אימרה שנונה ביידיש: "לא לעשות, ולא לדבר – אפשר להשתגע!"

יש בספר לא מעט שירים מפעימי לב, כמו "שנינו" (על קשר מכמיר עם הנכד – ע' 47), "אפילה בצהריים" (על הגנבים שנצלבו יחד עם ישו וקיללו אותו – ע' 54), "חתונת דמים" (על אם שכולה – ע' 56), "המגש" (על אחד מאבות המייסדים שהיה בבחינת "מגש כסף", שעליו קמה מדינת ישראל, וכעת אין לו די כסף לקנות קציצה – ע' 63), "מחאה עדתית" (על היידיש הנכחדת – ע' 67), "שריד" (על השם "שריד" שבא במקום "שניידר" כדי להזכיר את בני עיירתו של אביו שנורו כולם מאחור ליד קברים פתוחים – ע' 93) ועוד.

יחד עם זאת, יש לי טענות לפרוסודיה של הספר: קודם כול, להרבה שירים יש אופי מובהק של פרוזה, ורק השורות הקצרות מזכירות לקורא שהכתוב אמור להיות שיר. הרי דוגמאות:

שכבתי עם הנכד שלי בניסיון לישון יחדיו.

אני הייתי נורא עייף, והוא היה בהיפר.

אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהבהיר

לו עד כמה הוא חשוב בחיים שלי ולהחלמה שלי.

"הירושה לנכדים", ע' 45

הברדלס, לדוגמה, צ'יטה, שם ערבי – פאהד, מסדרת הטורפים

ממשפחת החתוליים, כבר נכחד מארצנו.

תצפית אחרונה בברדלס נרשמה ב-1959 ליד נחל חיון,

בכביש הערבה.

"קינה על ברדלס נכחד", ע' 76; וראו גם ע' 55, 73, 78 ועוד)

אני יודע שמשוררים גדולים (כמו יצחק למדן – "במעלה עקרבים") נקטו בדרך הזאת – אך בעיניי השילוב הזה נראה לי כגולש אל מעבר לאחדות שהקורא מצפה מיצירה ספרותית.

ושנית, החרוז המזדמן, אותו נוקט יוסי שריד, אם צריך או לא צריך – נראה לי ממש פוגם בשירים, שחלקם, כאמור מפעימי לב. לחרוז יש אופי קלמבורי, שאולי מתאים לשעשועי לשון קלילים, אך בוודאי לא לשירה המתכוונת להישמע רצינית. יש תחושה שהשנינה היתה ליוסי שריד יותר חשובה מההקשבה לקול הפנימי של השיר. כל כך חשוב לו להיות שנון, עד כי אינו נותן דעתו שהתחכמות איננה יועץ טוב ליצירת אמת. הרי דוגמאות:

קודם ניסיתי לתקן את העולם בשיר

ואחר כך ניסיתי לתקן אותו בתיקון ישיר.

זה בכלל לא שייך לנישואים שלנו

אבל זה בהחלט שייך לניסויים שלי

ועכשיו אני מרגיש לגמרי כשיר

לשוב אלייך בשיר.

"תיקון עולם", ע' 33

כמו שיטפון פתאומי

פיתהומי

"איתמר בוכה", ע' 46

פיל, כה אמר איתמר,

המילה הראשונה שלו –

פיל פיל,

וזה הפיל

אותנו מצחוק,

והיה בזה המון סקסאפיל.

"פיל", ע' 48 (ראו גם ע' 37, 58, 59, 61, 66, 88, 99, 102, 108 ועוד)

מי איננו זוכר את ה"אני מאשים" של אריה דרעי בזמנו כנגד האשכנזים, נגד בית המשפט ונגד המדינה כולה, ומי ישכח את השנינה הקאלמבורית של יוסי שריד כתגובה: 'לא מדובר בז'ה אקוז (ה"אני מאשים" המפורסם של אמיל זולא בעניין משפט דרייפוס), אלא בג'אקוזי (רמז לג'אקוזי, שלפי בית המשפט הוא חלק מטובות הנאה שאריה דרעי קיבל שלא כדין). חייכתי אז למשמע השנינה ההיא, ואני מחייך גם היום למקרא שיריו, אך הפעם לא ממש מהנאה.

יוסי שריד, כנראה, חש בעצמו שעבר את הגבול בתחבולה הפרוסודית הזאת, והוא מכנה את אחד השירים שלו הגדושים החריזה קלמבורית כזאת בשם "שירשטות" (ע' 100). ובאמת, צריך להצביע בספר הזה על מידה מסוימת של ענווה, שהיא ממש לא אופיינית לו על פי היכרותנו עם האיש בהופעות שלו בפני כלי התקשורת. הרי קטע מאחד השירים האחרונים בקובץ:

בדיעבד, אולי הייתי מוותר

כמשורר

על מחצית חיי

כדי ששיר שלם אחד

יחיה אחריי.

"לחיי המשורר", ע' 108

הזכרתי בתחילת הרשימה את הרגשות החמים הממלאים את האדם כלפי קרוביו-אוהביו לאחר משבר בריאותי קשה כמו שיוסי שריד עבר. לקראת סוף הקובץ, כנראה שהרגשות האלה מתפוגגים מעט, כי הוא שר שיר על תשוקתו לצ'לנית שבתזמורת, שהוא מסתכל לה מתחת לשמלה והוזה שיוט בין ירכיה. הפעם לא אציין את שם השיר, ולא את העמוד. לכו חפשו בעצמכם! שווה לטרוח.

הזכרתי ברשימה זאת משהו על הצצה ורכילות, לא?