הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק אחד-עשר
אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)?

למחרת בבוקר, כשחזרו השלושה מסיור קצר במושבה יבנאל, שמלאו לה כבר חמש-עשרה שנה, פגשו את יחזקאל חֶנקין מיסב על המיטה הפשוטה, בחדר הפחות קטן שבבית, מוזג להם משקה חום-שחור שדומה לקפה והעשוי מאבקת חרובים יבשים. נראה עייף במקצת. כאילו לא ישן מספיק. חיה-שרה הגישה לו מנה קטנה של אבקת חינין, כנגד הקדחת, המלריה, מודדת בערך את כמות המנה, על חוד הסכין, מתוך קופסה.
"אני קראתי בחוברת אחת," פתח וסיפר יחזקאל חנקין, "שבאיזה מקום במידבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קודמות, ושם השבט 'יהוד-אל-חייבּר'. חשבתי אפוא לאסוף משלחת ולצאת אל המידבר, לחפש את השבט. התחלתי לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ולולא המלחמה שפרצה – הייתי משלים את מסע החקירה הזה.
"יש, יש יהודים נעלמים, שטרם הגענו אליהם. למשל, יכול להיות כי רבים מבין הערבים בארץ, ובייחוד הפלחים שבהם, ובייחוד כאן, בגליל – הם בעיקרם צאצאי היהודים שישבו בארץ מדורי-דורות והוכרחו להמיר את דתם בימי גזירות ורדיפות.
"הנה למשל הנוסע היהודי רבי יצחק חילו, המספר בספרו 'שבילי ירושלים' כי לפני שש מאות שנה נמצאו בדרום ארץ-ישראל יהודים נודדים, רועי-צאן, יהודים בידואים. היהודים האלה יכלו להיות רק שרידי העם שישב על אדמתו מאז ומעולם, ולא יהודים שהתחילו לבוא מחוץ-לארץ בזמן מאוחר יותר, כדי להתיישב בארץ-ישראל.
"או למשל הנוסע יעקב הלוי ספיר, אשר יצא מירושלים למסע בתימן בשנת 1858, וסיפר על יהודי תימן ועל מנהגיהם בספרו 'אבן ספיר' שיצא לפני כארבעים שנה. כן, התימנים – הם שעוררו את דימיוני. לפני כתשע שנים גרנו, חיה-שרה ואני, בחדר קטן עם מיטבח ורצפת חימר, במושב הפועלים הראשון שזה עתה נוסד בארץ-ישראל – עין-גנים, ליד פתח-תקווה. לא רחוק מאיתנו התאספו אז התימנים בשכונתם החדשה, 'מחנה יהודה'. ערב אחד ביקרתי אצלם, בחתונה. הגברים שרו שירים עבריים בעל-פה ומתוך ספר, שירי משוררים תימניים עתיקים, והיו בין השירים גם מעורבים, עברית וערבית יחד. הנשים שרו רק בערבית. ואני הרגשתי כאילו אני נמצא בין בידואים-ולא-בידואים כאחד."
"סליחה," הפסיקו רני, "אולי הם שרו גם את השיר הזה?"
והוא הוציא את מחברתו ובה, אין צורך לחזור, השיר הידוע "כאב היית לגואלנו," וכן הלאה, בעריכת אבבטן בן עצל.
יחזקאל חנקין הירהר רגע, ניגב את הזיעה מעל מצחו, למרות שהיה זה יום חורף, בהיר אך קריר למדי, ואמר:
"זה שיר נהדר. אני בטוח שהוא מספר על יהודי המידבר. אבל מעודי לא שמעתי אותו, גם לא מפי אנשי חיידאן שעלו מתימן והתיישבו בפתח-תקווה."
והוא שב לסיפורו.
"אחר-כך רקדתי איתם 'דֶבְּקָה' ערבית, ונדמה היה לי שאני בן-ישראל קדמוני שנפגש עם בני יונדב בן-רכב, יושבי האוהלים, שעליהם מסופר בתנ"ך. וכטוב ליבם של התימנים ביין, התחלתי שואל אותם אל יהודי חייבר, האורבים לעולי-הרגל למכה ושודדים אותם. והתימנים ענו: 'איננו יודעים,' 'שמענו,' וסיפרו אגדות. ואז דיברתי איתם שאבחר מהם בני-חיל, ונתחפש כבידואים, ונלך לבקש את יהודי המידבר. ועיניהם הבריקו. ואדי-היין הדליקו את המוחות והלהיבו את הפנים –
"כך הלכו הגעגועים אל המידבר וגברו עליי. ובימים ההם פנה אליי הזואולוג ישראל אהרוני, וביקש שאעזור לו לצוד וללכוד ציפורים וחיות בשביל המוזיאון הזואולוגי בברלין ובשביל המוזיאון שיסד הפרופיסור שץ ב'בצלאל' בירושלים.
"הייתי עוזב את השמירה, את סוסתי וחבריי ואת אשתי ובתי הקטנה, והתחלתי נודד ברגל, רובי על שכמי, במידבר יהודה, בסביבות ים-המלח, באדום ובמואב ובמידבר-סוריה. חיפשתי נמיות, שפנים בסלע, אווזות-פרא, בנות-יענה ואיילות משולחות, וגם את ביצי הציפור הקרוייה בשם נחשון, ואת הנגלן המצוייץ ואת היֵמִים ואת הפרא במידבר.
"אך יותר מכל היתה משאת-נפשי המסע לחיג'אז, ומשום כך שמחתי להיות ציידו של אהרוני, ולא הסתרתי ממנו את חלומי: לכונן חבר בידואים עבריים, שיחיו כנודדים ערביים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. נקשרתי בו לא רק כדי לסייע לו בחקר עופות וחיות, אלא גם, ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח-החיים הקדמוני שבו נוהגים עדיין הנודדים במידבר. נודדים אלה הם אנשי החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם מהו עול של מלכות, ואפילו תורכיה לא הטילה את מרותה עליהם ולא גייסה אותם לצבאה.
"שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים, מימי אברהם אבינו עד ימינו, ומקרבים אותנו לימי אבותינו שלנו, הראשונים. האין זה רעיון נהדר – להכיר מקרוב את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את קשרי המשפחה הקדומים בין בני שרה ובני הגר, ולהתגרות יחד מלחמה בתורכים כדי לשחרר את הארץ?
"כך הייתי משוחח עם אהרוני, בעוד אנו רוכבים – פעם על מרדעת החמור, פעם על אוכף הסוס, ולעיתים גם על כר הגמל. אך בין כל דרי-המידבר עניינו אותי ביותר 'יהוד-אל-חייבר', או חֶבֶר, או חַבוֹר, והתברר לי כי משכנם היה בחבל חייבר, מאה וחמישים קילומטרים צפונית לעיר יַתְרִיבּ, בחצי-האי ערב, אשר לימים נקרא שמה מדינה."
"מדוע הוחלף השם?" שאל רני.
"דע לך כי ספירת השנים אצל המוסלמים מתחילה מן ה'הִגְ'רָה', ההגירה, שחלה בשנת 622 לספירת הנוצרים, כלומר לפני קרוב לאלף ושלוש מאות שנים. אותה שנה עזב מוחמד את מכה בבורחו מפני רודפיו, ועבר ליתריב, שנקראה אחר-כך: 'אל-מדינה', 'מדינת אַ-נַבִּי' – כלומר, העיר, עיר הנביא. ושם מקום קבורתו.
"חבל ארץ זה שבצפונו של נַגְ'ד, והוא חלק מחִיגָ'אז, היה מיושב כולו ביהודים משנים קדמוניות, עוד לפני שבאה לעולם דת האיסלאם. היהודים ישבו בו כנראה כבר מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. מכל מקום, במאה הרביעית כבר היה יישוב זה מבוסס וגדול למדי, לדברי היסטוריונים ערביים הקימו היהודים שלוש קריות ולהן מערכת מבצרים וטירות אשר החזקה בהן היתה מצודת קָמוּס, שהיתה בנוייה על שן סלע בראש הר נישא. פרנסתם היתה על החקלאות, והם מתוארים כאמידים. לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה. שבה ובזז מטובי אנשיהם, ונפלו בידיו כל גנות התמרים אשר להם. אך הוא השאיר את היהודים כאריסים על אדמתם, כי הערבים לא ידעו את עבודת האדמה, ואילו היהודים נתנו לו את מחצית היבול."
"מה עלה בגורלם של היהודים הללו? האם הם עדיין יושבים שם?" המשיך ושאל רני.
"כל בידואי, שהיה מזדמן בדרכנו, או ללינת-לילה, הייתי חוקר אותו על אודות יהוד-אל-חייבר. כל שאלותיי היו מכוונות תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין, יהוד-אל-חייבר אלה, אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמיים, וכדומה. הבידואים היו מספרים, מדי פעם, שחייבר היא עיר בצורה, מוקפת חומה חזקה, ובה מצויות כתובות בלשון שאין איש מבין אותה. ואני מיד תיארתי לעצמי כי עברית היא הלשון הנסתרת הזו.
"עד אשר יצאנו יום אחד, לפני כשמונה שנים, למידבר חיג'אז. אהרוני קיווה שנצליח לצוד, או להשיג בדרך אחרת, את הזֶמֶר, שהוא מין בהמה שקרניה נבובות, ארוכות מאוד וישרות, ויש המכנים אותו גם בשם – פרא. ואילו אני, מטרה אחת היתה לנגד עיניי – להתקרב ככל האפשר אל יהודי חייבר, ולגלותם.
"ירדנו בשבילי המידבר אל תוך הערבה, ומשם טיפסנו ועלינו בשבילים של הרי אדום עד שבאנו אל הרמה הנישאה שבראש ההרים, ושם פנינו דרומה למען, היא מעון, שכבר ישבה על מסילת-הברזל החיג'אזית. מסילה זו, בקו דמשק-אדרעי-רבת-עמון-מען-מדינה, שאורכה היום כאלף ושלוש מאות קילומטרים, נבנתה אז עבור התורכים על ידי מהנדס גרמני בשם היינריך-אוגוסט מַייסְנֵר, שהכול כינוהו מייסנר-פחה.
"המשכנו ללכת דרומה, לאורך המסילה, במשך ימים רבים, עד אשר הגענו למחנה-העבודה שבו עסקו הפועלים בהתקנת המסילה, בקטע האחרון שבנייתו טרם הסתיימה, וזאת בשערי העיר מדינה. רכשנו שלושה זמרים, או פראים, אך היינו מוכרחים להסתלק מהר מאוד, מאחר שאנשי המחנה סיימו את עבודתם, קיפלו אוהליהם ועברו למדינה. לעיר הקדושה הזו אסור באיסור חמור ללא-מוסלמי להיכנס, וכך התנדפה תקוותי להיכנס לחייבר, לצערי ולצערו של אהרוני גם יחד. החלטנו אז שעד מהרה נחזור אל המקום הזה, רק לשם החדירה לחייבר.
"מאז לא הרפיתי מן הרעיון להקים משלחת מובחרת של אנשים עזי-נפש היודעים להיראות כבידואים לכל דבר, ועימם לחדור שוב אל מידבר חיג'אז, אל חייבר. אך בינתיים נוסד ארגון 'השומר' ונולדו הילדים, ואני נשלחתי לשמור בשפיה, בחוות כינרת, בראשון, ברחובות, בבן-שמן, במרחביה, במלחמיה, והמשפחה נדדה עימי ממקום למקום. גם לציד עבור אהרוני יצאתי, להביא את בת-היענה, והדישון, וציפורים וביצים ונחשים ממינים שונים, והנה פרצה המלחמה והתגייסתי לצבא התורכי, וברחתי בגלל הרעב, כי קיבלנו רק פיתה אחת ביום, וגם במכות איימו. ועתה אנחנו כאן ביבנאל, עם שתי הפרות, והלול הקטן, וגינת-הירק, רואים עצמנו כבעלי משק, קבועים במקומנו. ואם רק לא יתנכלו לנו התורכים, והארץ תשתחרר בקרוב מעול שלטונם המושחת, חי נפשי, אאסוף את המשלחת, ונצא אל המידבר – "

המשך יבוא