על ספרו של חגי ליניק "דרוש לחשן"
הקיבוץ המאוחד, כנרת, זמורה-ביתן, 2012, 268 עמ'
אחת החידות של הספר הזה היא מדוע הוענק לו השם "דרוש לחשן". המילים האלו אמנם מופיעות שלוש פעמים בספר: בעמ' 108 מצוין שאביה של מירה, הגיבורה הראשית, אם המשפחה הנדונה, הקים תיאטרון ושימש כלחשן. בעמ' 129 נחמיה, הגיבור הראשי, מציין שדרוש לחשן כדי שבנו לא יתבלבל בדרשת הבר-מצווה שהוא כתב עבורו. ובעמ' 218 מצוין שיש מודעה בעיתון שדרוש לחשן, כי הלחשן הקודם נפטר. קשה להלום את שלושת ההיגדים האלה עם תוכן הרומן.
המסופר ברומן מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת, עם הבזקים אחורנית בזמן, עד שלהי מלחמת העולם השנייה. אביא כאן את הפרטים העיקריים בסדר הכרונולוגי (שכמובן, איננו הסדר בספר): נחמיה היה חייל יהודי בצבא האדום, שבין תפקידיו היה לקבור את החיילים העריקים שברחו משדה הקרב, ושהאבחזים הופקדו על הריגתם. הוא נפגש באיטליה עם נורמה, צעירה גרמנייה שנאנסה, כמו מאות אלפי גרמניות אחרות, על ידי החיילים הרוסיים. הוא נושא אותה לאישה ומגיע עימה ארצה ליישוב קטן הגובל עם שדה תעופה. כמו אביו, הוא עוסק בשיפוצים ובבניין. נורמה, ששמה שונה למירה, יולדת לו ברצף 6 בנים (אולי כמעין ניסיון כפרה על ששת המיליונים), ובזמן "העכשווי" של היצירה, הבן הבכור זוהר (שהיא מכנה אותו בגרמנית – סונלֶה – הקטנה של המילה בן – נהרג בשירותו הצבאי.
נחמיה מצטייר כאיש די אטום – הוא איננו נוכח כשאישתו יולדת, איננו נוכח בברית המילה של בנו, הוא איננו מסייע בגידול הילדים, כשבנו הגדול, זוהר נשלח לפנימייה בקיבוץ – הוא לא מבקר אותו אפילו פעם אחת. הוא מפ"מניק, שהעריץ בזמנו את נאומיו של סטלין, הוא שונא את בגין שעלה לשלטון, ושונא את ראש המועצה, יוסף עזר המפא"יניק (שפעם סטר לנחמיה על פניו משום שאמר עליו שהוא טמבל). כל משאת נפשו היא להיבחר לראשות המועצה המקומית של היישוב (ששמו אינו מצוין בכל הספר). פעמיים הוא נכשל, ולקראת סוף הספר, וגם סוף חייו, הוא מצליח לגבור על יריביו וזוכה בראשות המועצה, כשמרומז שהשכול סייע להצלחתו.
הגיבורה הראשית השנייה היא מירה, שמנהלת את הבית לבדה, כי בעלה הוא מעין בעל ואב נפקד. הוא עובד בבניין, מפרנס את הבית, אבל כל העול המשפחתי מוטל עליה, ואפילו כל מה שקשור בהובלות חומרי בניין לעבודתו של נחמיה – גם כן מוטל עליה. היא סופגת עלבונות מנחמיה כשהוא שיכור – על מוצאה הגרמני, מאימא שלה הקומוניסטית במזרח גרמניה – על כך שנישאה לישראלי וילדה לו ילדים, ומאחותו החורגת של נחמיה – על שהיא מרבה להיכנס להריון. היא כמעט שאינה מתמרמרת על היחס הזה כלפיה – לאימהּ היא שולחת חבילות, ולנחמיה היא מסייעת להגיע לפסגת חייו – ראשות המועצה.
כשהבן הבכור נהרג, היא מתכנסת בתוך עצמה, יושבת ימים ולילות בחושך בשמלה שחורה במרפסת, ומביטה בתחנת האוטובוס שמול הבית, היא מבלה רבות ליד הקבר, תולה את צילומיו בכל פינה בבית, ודורשת מהצלם להכין לה פוטומונאז' של ראש הבן עם גופו של עלם זר, תמונה שבסופו של דבר הוקטנה ונתלית כמדליון על צווארה. למרות האובדן – גם היא וגם נחמיה מוכנים לחתום לארבעה בניהם הבוגרים "ויתור", כלומר, הסכמה שישרתו ביחידות קרביות. הבן החמישי, המוגבל קצת בשכלו, דורש שגם לו יינתן ויתור, אשר הוא מאמין כי הוא יציל אותו ממוות.
גיבורי המישנה הם רופא השיניים של נחמיה, ד"ר קלאוזניר, שעוקר לו את שיניו, שם לו כתר, ומותיר שן זהב אחת, שלום החובש ורילקה הסַפָּר, שניהם מבקרים אצל נפטרים ולוקחים בסתר את שיני הזהב שלהם ואת הכדורים, שהנפטרים כבר לא נזקקים להם.
גיבורי מישנה אחרים: מנחם הצלם שמבצע את הפוטומונטאז', ומייחל לזכות בפרס על צילומיו. הצלם מתל-אביב שמכין פלקטים של נחמיה ושל משפחתו (משפחתו תמיד מצולמת בלעדיו) עבור מערכת הבחירות. מזכיר המועצה שמבין כי לאחר מות ראש המועצה הקודם (שאגב דרש שדווקא נחמיה יספיד אותו לאחר מותו) – כדאי לו להצטרף למחנה של נחמיה (אבל זה לא ממש עזר לו – כשנחמיה זוכה בבחירות – הוא מפטר אותו). נחמיה זוכה בבחירות לא רק משום התומכים הרבים ביישוב, אלא גם משום קומבינה שלו עם רב מארצות הברית שמעניק לו 40 מזוקנים שימלאו את מקומם של 40 מתים מהיישוב, ויצביעו בתעודות זהות מזויפות.
סיפור המעשה, שאת קיצורו הבאתי לעיל, יכול היה להניב רומן מרתק, אלא שחגי ליניק מפליג ללא מידה בחזרות ובתיאורים טריוויאליים עד לזרא: מאות פעמים בספר מתואר העישון של נחמיה ושל מירה, מהדלקת הגפרור ועד למעיכת בדל הסיגריה. אינספור פעמים מתואר איך מירה מביטה בתחנת האוטובוס, ועל מה שקורה שם. פעמים רבות מתואר כיצד נחמיה שותה קפה ומכבד את הכלבה בביסקוויט טבול בקפה. לא ברור מדוע הסופר מפרט כל דבר, כגון עבודת מכונת הכביסה, ההצגה של רודנסקי וסגל, תיאור מדוקדק של הצגת הקרקס, תיאור מהלך הטסט שעברה מירה, תיאור עבודת הפוטומונטאז של הצלם, 3 עמודים. פירוט עבודת היציקה בבניין. פירוט כל השירים ששרה המשפחה בסדר. פירוט מה אכל נחמיה אצל ויקטור בעל גרוטאת האוטובוס המשמשת לו מסעדה, ועוד.
אני מודה שהפרטנות הזאת עייפה אותי. שאלתי בכותרת למי דרוש לחשן – אולי הסופר היה זקוק ללחשן שיציע לו לוותר על מקצת התיאורים המפורטים לעייפה.
וכן, גם צריך לעשות נו נו נו לעורך – בשנות השבעים לא היו שקלים (עמ' 121) אלא לירות.

אהוד היקר,
אני שולח לך רשימה על ספרו של חגי ליניק, זוכה פרס ספיר של שנת תשע"א. אני תוהה אם השופטים קראו את הספר.
שלך,
משה גרנות

אהוד: "דרוש לחשן" הוא כנראה מסוג הספרים המיועדים לזכות בפרסים מסוג אלה ואין צורך לקרוא אותו לשם כך.