הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שנים-עשר
ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. נווה-צדק. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה?

"וזה הכול?" קרא רני, מאוכזב.
"זהו."
"אז לא מצאת אותם?"
"לא." ענה יחזקאל חֶנקין. "אך לא מזמן פגשתי את ידידי זלמן אסושקין, אחד מחברי הארגון שלנו, 'השומר', אשר עובד עתה בדמשק, בתחנת-המוצא של מסילת-הברזל החיג'אזית. והוא סיפר לי כי יום אחד נשלח להשגיח על תיקון המסילה במקום הנקרא מדאין צאלח שבחיג'אז. וזה מקום שנקרא פעם חג'ר, וישבו בו יהודים, לא רחוק מחייבר.
"באחד הימים, אחרי הצהריים, ישב בפתח קרון-מגוריו ועיין בספר היחידי שהיה בידיו – התנ"ך, והינה עברו שני בידואים חמושים ובירכו אותו לשלום. כמנהג המידבר, הזמינם לאכול. אחד הבידואים שאל אם הוא נוצרי, וזלמן ענה: 'יהודי אנוכי, ברוך השם.' – שני הבידואים הביטו זה בזה בתימהון, ואחר-כך שאלוהו: 'בשם אלוהים, כיצד זה אתה יהודי, הרי גם אנחנו יהודים, מבני חייבר!'"
"מר חנקין," פישפש אבבטן כל אותה עת בזיכרונו המופלא כשהוא מקמט מצחו, ושאל – "האם את סיפור המסע שלך למידבר לא כתבת כבר, זאת אומרת – תכתוב, ייכתב, בְּסֶפֶר, עליך?"
"עליי?" תמה יחזקאל חנקין. "העברית שלך מוזרה. אתה מבלבל בין עבר לעתיד."
"הסיפור שלך מאוד מוכר לי, כאילו כבר קראתי אותו בספר, חוץ מן הסוף. בספר הסוף הוא כך – אתה נאסר, נשדד, מעונה, נקלע בין שבטי בידואים נודדים, ורק פעם אחת, כמו בחלום, דוהרים במרוצה על פניך חבורה של רוכבים על גמלים מבני-חייבר, ונעלמים – "
"לא. זה לא אני."
"אולי סיפרת במקרה את קורותיך לאיזה סופר עברי?"
"אני מכיר את גורדון, את ברנר, וילקנסקי? – "
"נזכרתי – ליעקב רבינוביץ?"
"זה האיש הנחמד, שְׂתום-העין?"
"כן – "
"שגר בפתח-תקווה, במלון גיסין?"
"גיסין?"
"מלון 'הירקון' – "
"כן, כן! כך קראתי על אודותיו – " אמר אבבטן.
"ובכן, אמת שנפגשנו מדי פעם, כשהייתי עובר במושבה. גם ישבנו ושוחחנו על השמירה העברית, וכיצד ראוי לנהוג בשכנינו הערבים, והאם אפשר שלא להסתבך במנהגם לגאול את דם ההרוגים – גם אם הם, הערבים, מתנפלים על המושבה שאתה שומר עליה – וגונבים את היבול ו – "
"עַמַשַׂי השומר!" קרא אבבטן. "זהו! נזכרתי – "
"אין חבר בשם הזה בארגון שלנו. אין בכלל שומר כזה!"
"לא. זה שם הספר שכתב – 'נדודי עמשׂי השומר'!"
"עמשׂי כתב?"
"לא. רבינוביץ."
"מתי?"
"באלף תשע מאות עשרים ותשע!"
"אדוני, שמתי לב שלפעמים דבריך קצת מבולבלים. עכשיו אנחנו בסוף שנת אלף תשע מאות ושש-עשרה, כסלו תַרְעַ"ז!"
"אנא, אל תכעס, יחזקאל'ה, אתה מזיע – " ניגשה אליו חיה-שרה בדאגה רבה והניחה ידה על מצחו. "נדמה לי שאתה קודח. הוזה בגלל החום. אתן לך עוד מנה חינין – " ואל השלושה פנתה ואמרה בהתנצלות – "אני מאוד מודאגת. מזמן לא דיבר כל-כך הרבה. ההתרגשות מזיקה לו. אני חוששת שהוא חולה – "
"שטויות – " אמר יחזקאל, "אשכב יומיים-שלושה, ואחלים."
"אני מאוד מבקשת – "
"אנו כבר יוצאים לדרכנו," השתיק קפיטן יוקי במבט את אבבטן, שביקש לומר דבר-מה, ופנה לחנקין – "אולי תוכל רק לומר לנו, בטרם ניפרד – היכן אנו יכולים למצוא מישהו, יהודי, שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולהיכנס בשערי מדינה?"
"ישנו רק איש אחד, איש מוזר, ושמו אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי. הוא היה שם!"
"והיכן נוכל למצוא אותו?"
"איני יודע. אדם משונה הוא. בא ונעלם. דורש דרשות ברחובות. לבוש כערבי. ויש אומרים כי התאסלם פעם, וחזר בו. ואולי הוא יושב עכשיו בבית-המשוגעים בירושלים, או מת? מי יודע, רגע, נדמה לי – פגשתי בו בפתח-תקווה, לפני כשלוש שנים – "

*

כשיצאו היתה שעת צהריים קרירה, יבנאלית, חורפית. אמנם, השמש זרחה, אך מדי פעם הסתירוה עננים שהסתערו בחטף מן הגבעות ההרריות שבמערב.
"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אולי אנחנו קופצים לאכול דג-כינרת מטוגן באחת המסעדות על החוף, בטיילת בטבריה, או אולי במסעדת-הדגים של גרשון בעין-גב?"
"איפה אתה חי? אבבטן – " אמר קפיטן יוקי.
"מה זאת אומרת? אוי! שכחתי, הלא אנחנו עכשיו במלחמת העולם הראשונה – "
ולפתע קדרו פניו.
"מה קרה, אבבטן? נחלשת ברעב – "
"יש פסוק בספר קוהלת – 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', ועכשיו אני מבין אותו היטב-היטב. הלוואי שלא הייתי קורא ויודע כל כך הרבה על ההיסטוריה של ארץ-ישראל – "
"מדוע?"
"אינכם יודעים? הלא בעוד שלושה ימים ימות יחזקאל חנקין בקדחת שחור-השתן. כסלו תרע"ז הוא החודש האחרון לחייו! רופא צבאי שיזדמן במקרה לכאן, אולי הוא כבר עכשיו בדרך – יטפל בו במסירות וינסה להצילו, אך לא יצליח – "
עתה היה זה רני שהחוויר. "בואו נחזור, מיד! – קפיטן יוקי, בחללית 'נגה' בטח יש תרופות יעילות ביותר, אנטיביוטיות, שתוכלנה לרפא אותו! היום בישראל כבר לא מתים ממחלה כזו! אני חושב היא בכלל לא קיימת – "
אך קפיטן יוקי סירב. "יוצאים אנו עתה לחפש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי."
"די!" התרגז רני, משתדל להסתיר את דמעותיו, "אתה לא אנושי! אני רוצה לחזור הביתה. נמאס לי לבקר אנשים שרק נראים כאילו הם חיים ובעצם הם כבר עוד מעט מתים, ואתה אפילו לא רוצה לעזור להם! מילא שלא רצית לעזור לתורכים במסע לסואץ, אבל כאן יש לך הזדמנות להציל גיבור, יהודי, ובייחוד שהוא יכול לעזור לנו לגלות את יהודי המידבר! מי כמוהו יכול?"
"אמרתי לך, רני, שבאמצעות מדחס-הזמן איננו יכולים לשנות את העבר, רק לבקר בו. כל אדם סופו למות. אי אפשר לשנות את הגורל, להקים את כולם לתחייה ולהביא אותם אלינו, אל החיים בישראל עכשיו, זאת אומרת – בזמן האמיתי שממנו יצאנו למסע. אבל נפלא הוא הדבר שאפשר לבקר אצל אנשים מן העבר בעודם בחיים, ולדבר עימם! ואתה הילד הראשון בעולם שרואה את המתים בעוד חיים!"
"תענוג גדול!" אמר רני, "תפסיק להפחיד אותי!"
"תאר לעצמך שהיית מקבל, בבית-הספר, למשל, לכתוב עבודה על ארגון 'השומר'!"
"ומה אם גם אנחנו עכשיו כבר רק מי שהיו, ומישהו שיחיה בעוד הרבה זמן בא לראות אותנו בשנה הזו, ולמענו אנחנו מתנועעים ומדברים, אבל כל זה רק חלום!"
"חבל על הזמן שאנחנו מתפלספים," אמר קפיטן יוקי. "ניסע לפתח-תקווה, לשנת 1913, אולי עוד נספיק לפגוש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה – אברהם העברי."
"מה כולם ממהרים לפתח-תקווה?" מילמל שוב אבבטן, "הלא אין שם אפילו שום מסעדה רצינית, ואני כבר נעשיתי קצת רעב מהמסעות שלכם!"

*

בית-הקברות הקטן של פתח-תקווה נמצא על גבעה נישאה, מוקפת פרדסים צעירים ושדות מעובדים לכל מלוא העין, בצפונה של המושבה. דרומה, לעבר המושבה, נראו גגות רעפי החימר השרוף, בצבע חום-אדמדם, וסביב לבתים הקטנים עצים, אורוות ורפתות. בצפון התנוססה שדרת אקליפטוסים על גדות הירקון, לכל אורכו. במזרח נשקפו הרי אפריים האפורים, ומבצר אנטיפטרוס החרב, ובמערב – שרידי הביצה רחבת-הידיים שמהלכים בה עדיין עדרי תואים, ג'מוסים, וערבים כחושים ודלי-מראה שוכנים על גדותיה, בסוכות חימר-וענפים דלות. והלאה משם מאהלו של שבט אבו-קישק התקיף.
הם עברו על פי חלקת הקברים של המושבה בת השלושים-וחמש, קברות תושביה ובניה שמתו בקדחת, בהתנפלויות שכנים, בתאונות ובמחלות אחרות, ורק מעטים מהם בשיבה טובה. עברו גם על פני קברו של יהושע שטמפפר שעלה ברגל מהונגריה לארץ-ישראל והיה ראש ועד המושבה עד יום מותו. הם חיפשו וחיפשו אך לא מצאו את קברו של אברהם משה הכהן חן תמים. השמש החלה שוקעת בקו-האופק של הים הרחוק, השעה התאחרה, והם החליטו לגשת למרכז המושבה, לחקור על אודותיו.
עד מהרה הגיעו לכיכר המייסדים, מקום ה"פּוֹסְטָה", הוא הדואר. תחנת הדיליג'אנסים, מרכבות-הנוסעים הרתומות לסוסים, שחוזרות לפנות-ערב מיפו, מביאות נוסעים, עיתונים ומכתבים. והבאר הראשונה, היא "בִּיר שׁוּעַ", המספקת מים לתושבים.
הם טיילו לאיטם ברחוב חובבי-ציון שהלכו בו איכרים, חלקם רכובים על חמורים גדולים, קפריסאיים. אחרוני הפועלים הערביים, שסיימו יום עבודתם במושבה. מעט פועלים עבריים, שחלקם מחפשים יום עבודה למחר. יהודים שחוזרים מבית-הכנסת הגדול. מדליק-הפנסים. בנות-איכרים לבושות שמלות צחורות, היוצאות לפנות-ערב לטייל. וילדים משחקים בקפיצות.
הם פגשו יהודי צנום חבוש מגבעת, כבן חמישים, עיניו פקחיות ותנועותיו זריזות. הוא יצא אותה שעה מבית-הכנסת, מחזיק בידו מקל מתכת. ניגשו ושאלו אותו אם הכיר את אברהם משה הכהן חן תמים.
"כן," השיב, "גבה-קומה ושחור-פנים, שערות ראשו וזקנו שחורים ומרכיב משקפיים כהים, וכשהוא מסיר משקפיו, עיניו השחורות מתיזות ניצוצות של אש זרה. הוא היה עומד כאן ליד בית-הכנסת ומדבר דברים משונים, ואנשים נאספים לשמוע אותו. ויצאה שמועה כי לא יהודי הוא, וצריך לגרשו מן המושבה. לפני שנים, כך סיפר לי האיכר משה סמילנסקי מרחובות, התאכזב האיש מן השינאה שמצא בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, וביקש פיתרון משונה. הוא למד לדבר ערבית צחה, והיה עובר ברחובות יפו ומטיף לערבים, בשם אלוהים, שיעזבו את הארץ וישובו לארצות-ערב, אשר מהן יצאו. וכשלא השפיעו דבריו, התאסלם כדי שיוכל לעלות לרגל לעיר הקדושה, למכה, ושם הטיף לעולי-הרגל הערבים, הבאים מן הארץ, את דבר אלוהים זה שבליבו. אולם גם שם לא השפיע. וחזר ארצה. ואחר כך הלך לאנגליה. ושוב חזר והיה מסתובב בירושלים ובנווה-צדק, אוסף ערבים ויהודים ומטיף להם לקבל עליהם דת חדשה ולהיות לעם אחד, וכי הארץ היא מולדתם המשותפת.
"כאן במושבה לא ישב זמן רב, נדמה לי שהיתה עימו אישה אחת, גיורת, והיא טיפלה בו עד יום מותו, בעוני ובדחקות. נאמנה ומסורה היתה לו בכל ליבה. אולי אם תשאלו בנווה-צדק, יספרו לכם על אודותיו, כי שם ישב שנתיים לפני בואו אלינו."
השלושה הודו ליהודי החביב מפתח-תקווה, ששיעשע את רני בשולחו את מקל-המתכת המשונה מאחורי גבו, מרים באמצעותו בהסתר את מגבעתו באוויר, כשהוא מניע אגב-כך את שרירי אוזניו.
וכאשר שאל רני על טיבו של המקל המופלא, הראה לו מעשה-קסם נוסף – מקל-מתכת זה לא היה אלא – קנה-רובה נסתר, שניתן לטעון בו כדור, מצד הידית, ולירות בעת צרה! –
וכשראה עד כמה רני חומד את הכלי הזה, הבטיח לתיתו לו במתנה, כשיגדל! – ואת שני המבוגרים שאל אם זקוקים הם לכמה ימי-עבודה בפרדסו. ברצון יעסיק פועלים עבריים. משה-שמואל ראב שמו, פרדסן, ובנוסף לכך גם סוחר-פרי. הוא קונה מדי שנה את תפוזי ה'שַׁמוּטִי' מידי פרדסנים אחרים במושבה, למען לא יקנו את הפרי מהם הסוחרים הערביים, המעסיקים רק פועלים ערביים בעבודת הקטיף.
הם נפרדו ממנו לשלום, וטסו מערבה, וקצת אחורה בזמן, חולפים על פני עדרי תואים [ג'מוסים] הפוסעים אחורנית, כביש תורכי, ביצה, סוכות דלות של ערבים, גבעות כורכר חשופות, מושבה גרמנית קטנה ויפהפייה, שׂרונה שמה, ואיכרים גרמניים יושבים בבית-המרזח ובירה "הַאקֶרְבְּרוֹי" זורמת מגרונותיהם אל הכוסות, והקצף הלבן הולך ונעלם כשהבירה קולחת כלפי מעלה, מן הכוסות אל החבית. ים של חולות, קצת כרמים, והנה גם הפרבר החדש, אחוזת-בית שמו – רחוב הרצל ושתי שורות של בתים קטנים משני צדדיו, חלקם בעלי גגות רעפים וחלקם שטוחי-גג – מן הבניין החדש של הגימנסיה העברית "הרצליה" ועד מסילת-הברזל יפו-ירושלים החוצה את הרחוב בקצהו הדרומי. והלאה, סביב יפו, גושי פרדסים ירוקים עם בתי-חצרות בנויים במרכזם.
"אם הגיע למכה," אמר אבבטן, "ודאי עבר את מדינה ויכול היה לפגוש בדרך את יהודי חייבר – "
"הפעם נשתדל לפגוש אותו עצמו," אמר קפיטן יוקי.
"הנה תל-אביב – " קרא רני בשמחה. "כל מי שקרא את הספרים של נחום גוטמן וראה את הציורים שלו – חולם לראות אותה כפי שהיתה פעם! והנה אני זכיתי – "
נווה-צדק נראתה צפופה, רעשנית וענייה מן השכונה החדשה שברחוב הרצל. במרכזה נמצאה כיכר נאה והתהלכו בה צעירים יהודיים שזה לא מזמן באו מרוסיה, ועל אחד מהם הצביע אבבטן מרחוק ביראת כבוד ואמר שאולי הוא הסופר יוסף חיים ברנר בכבודו ובעצמו. ברחובות שמעו הרבה אידיש, קצת ערבית, ומעט מאוד עברית. בפתח צריף אחד, ששימש בית-כנסת, עמד חזן ספרדי, לבוש חלוק ארוך וחגורת-משי על בטנו. וכל מי שיצא אותה שעה מן התפילה – נשק את ידו.
ולפתע יצא מפתח הצריף הזה, ואולי מן הסמוך לו, אדם גבה-קומה ושחור-פנים, כבן חמישים ויותר, זקנו הארוך והשחור גדל פרע ופיאותיו יורדות על זקנו. ומיד ראו אותו כמה ילדים והחלו להבהילו בקולות רעש, קוראים כתרנגולים, נובחים ככלבים וצועקים, "קוקוריקו! מְשׁוּגֶענֶער, אָבְרוּם העברי, גֵי צוּ דֶעם מְשׁוּגוֹעִים-הוֹיְז, הָאוּ, הָאוּ – "
והוא מנופף בידיו לעומתם ולעיתים אף מתכופף ומרים חלוק-אבן וזורק אליהם, כדי להבריחם.
המראה היה עצוב מאוד. כשהתקרבו אליו השלושה, הירפו ממנו הילדים הפוחחים ונמלטו. הוא ניגש אל אבבטן, היחיד שהיה גבוה כמוהו, והתלונן בקול בוכים:
"במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים, קריאת תרנגולים ונביחת כלבים, שם אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"
"מר אברהם משה – "
"לאדם ישר אי אפשר להתקיים! אני, נשמת אליהו הנביא בקירבי – "
"מר אברהם משה הכהן חן תמים," ניסה אבבטן להתעלם ממצב-רוחו של האיש, ושאל כאילו הוא מראיין אותו, "האם בדרך אל העיר הקדושה מכה, פגשת ביהודי חייבר?"
"השטן! השטן המקטרג הרחיק אותי בכל נכליו ומזימותיו מישראל ותורתו, והדיח אותי לראות בעיניי תמיד שיכורים וזוללים... שיכורים וזוללים... כי לא נתן לי המנוול ללמוד ולהשכיל..."
דבריו היו יגעים, מחשבותיו מסובכות, וכשהסיר את משקפיו הכהים, התיזו עיניו השחורות ניצוצות של אש זרה, של טירוף.
"מר אברהם העברי, ליד העיר מדינה, בחייבר, אצל יהודי המידבר, אתה היית שם?"
"אני? הלא עליי כתב הסופר חיים מיכל מיכלין בעיתון 'הצפירה' בירושלים כי, כי אני גואל המין האנושי המושחת – " תחב מול פני אבבטן קטע עיתון ישן, מלפני כחמש-עשרה שנה ויותר, "אני? תולעת אני ולא איש – "
ופתאום נפל ארצה, מתפתל בכאביו וריר יוצא מפיו ופניו השחורים האפירו. חולה-נופלים היה, כנראה, האיש. "תולעת אני ולא איש, תולעת..." מילמל.
כל המחזה היה נורא. אבבטן נרתע לאחור. אנשים התקהלו. ואז יצאה מתוך הנאספים אישה אחת רחבת פנים, בהירת שיער ועיניה כחולות וגדולות, כנראה אשתו, והרימה ולקחה אותו משם כשהיא תומכת בו, לבדה.

*

"מה נעשה עתה?" שאל אבבטן. "היהודי הזה, אם הוא הגיע למכה אינני בטוח – אבל אני בטוח שהוא משוגע!"
"נחזור לירושלים, לפגוש את חיים מיכל מיכלין."

המשך יבוא