לפני 11 שנים, בשלהי מתקפת הטרור הפלשתינאית, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", קיבלתי הזמנה למפגש מחנכי החינוך הבלתי פורמלי בתנועה הקיבוצית, עם הארגון החדש "שוברים שתיקה", בבית התנועה הקיבוצית, בארגון של האגף למשימות לאומיות בתנועה.
הלכתי למפגש בראש פתוח ובנפש חפצה. טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים חשובים מאוד בצה"ל ובחברה הישראלית, אני מאמין בהם ומחנך עליהם, ובסך הכול ראיתי בחיוב ארגון הפועל לחיזוקם של ערכים אלה ולהתמודדות עם חריגות בתחום זה הקיימות בצה"ל. הייתי נתון באותה תקופה במאבק נגד תופעת העריקה מן המלחמה בטרור (המכונה בשם החיבה "סרבנות"), וראיתי באנשי "שוברים שתיקה" אנטיתזה לאותה תופעה – אנשים שאינם עורקים, אלא משתתפים עימנו, כתף אל כתף, במלחמה הצודקת, ויוצאים נגד אותם מקרים חריגים, הפוגעים בראש ובראשונה בצה"ל.
ככל שהאזנתי לדבריהם, במהלך הפגישה, התחוור לי שאותו ארגון, שאולי קם כארגון שוחר טוב, עולה על המדרון החלקלק של הרדיקליזציה והניכור כלפי המדינה, שלוקחים אותו למקום לא טוב. כבר אז החלה הידרדרותם למה שהארגון הזה מייצג היום.
היום "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.
אל מול הביקורת הנמתחת על פעולתם, הם נוהגים להשיב בהיתממות: "אבל אנחנו אומרים את האמת. העובדות שאנו מציגים נכונות."
אמת?!
זו היתה טענתם כבר אז, לפני 11 שנים. בדיון עימם באותה פגישה, אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

"נראה לנגד עינינו את הסרט הבא: אדם בעל חזות מזרחית, עולה על מדרגות האוטובוס. המצלמה מתרכזת בפניו. הוא אומר משפט אחד, המבליט את מבטאו הערבי. לפתע, הנהג קם ממושבו, תופס את האיש, משליך אותו בכוח מגרם המדרגות, וסוגר במהרה את הדלת. קאט.
התמונה מציירת בעינינו חזות קשה, אודות הגזענות בחברה הישראלית, שבה נהג משליך מן האוטובוס אדם, שכל חטאו הוא היותו ערבי, וציבור הנוסעים יושב על מקומו ושותק.
עתה נחזור לסרט המקורי. שנייה אחרי ה'קאט', האדם שהושלך מן האוטובוס – מתפוצץ. מסתבר שהנהג העירני זיהה חגורת נפץ על גופו של מחבל. במעשהו, מנע פיגוע טרור והציל את חייהם של עשרות נוסעים.
התמונה שאתם מציגים, היא של הנהג הגזען המשליך ערבי מן האוטובוס. התמונות הן אמיתיות. עובדה זו עובדה. זאת אמת? זה גרוע משקר."
התסריט שהצגתי היה אקטואלי באותם ימים. היום הייתי מתאר תסריט אקטואלי למתקפת הטרור של ימינו.
נהגת לוחצת בחוזקה על דוושת הרכב ועולה על המדרכה סמוך לתחנת אוטובוס הומה אדם. היא דורסת ארבעה נוסעים: קשיש, אישה, גבר וילד. שניים נהרגים ושניים נפצעים, בהם אחד קשה. היא יוצאת מהרכב כשסכין קצבים בידה ודוקרת עוד אישה ונער שנקרים בדרכה. האישה מתה מן הפצעים.
היא ממשיכה במסע ההרג, כשהסכין בידה. שוטר רץ לעברה, מצמצם טווח, יורה לעברה שלוש יריות והורג אותה.
הצגת האירוע ברוח "שוברים שתיקה": שוטר ישראלי הוציא להורג ללא משפט אישה פלשתינאית בירושלים.
אמת?!
אכן השוטר הרג אישה פלשתינאית בירושלים ללא משפט. אין מחלוקת על העובדה הזאת. אך ה"אמת" הזאת גרועה משקר.
זאת רמת העובדות של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד צה"ל וישראל. לצד עלילות ושקרים, הצגות "עובדתיות" מן הסוג הזה.
בתופעה הזאת יש להיאבק.
כאשר אני מדבר על מאבק בתופעה, אין כוונתי להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק ברוח "חוק השתולים" שמוביל ארגון "אם תרצו". אין צורך להוציא אותם אל מחוץ לחוק ואין כל סיכוי לדרישה הזאת. הדרישה הזאת והסרטון הטיפשי והמתלהם של "אם תרצו" רק משחקים לידי "השוברים" ומחזקים את קמפיין ה"אויאויאוי" המתבכיין שלהם, שבו הם מציגים את עצמם כנרדפים. אין זו הפעם הראשונה, ש"אם תרצו" מעלים על סדר היום בעיה אמתית, אך מקדיחים את התבשיל בקמפיין קיצוני, שבסופו של דבר משרת את התופעה נגדה הם יצאו.
המאבק נגד תופעת "השוברים" צריך להיות במישור הציבורי – הוקעה, גינוי ונידוי. פעולה ברוח זו יזם ומוביל מנהל המדרשה למנהיגות חברתית (המכינה הקדם צבאית) תבור, עמית דרי. עמית, בן הגולן, שגדל והתחנך בקצרין, ויש לנו כל הסיבות להיות גאים בו, הוא מ"פ במילואים ביחידה קרבית. הוא נתקל במערכת ההסתה והשקרים של "השוברים" והחליט לעשות מעשה. הוא החתים עד כה למעלה מ-500 קצינים, רובם מתפקיד מ"פ ומעלה, כולם במערך הקרבי של צה"ל, אנשים מכל מגוון הקשת הפוליטית, על מכתב גלוי לממשלה.
הם דרשו שלוש דרישות צודקות:
איסור על כניסתם לבסיסי צה"ל, איסור על כניסתם לבתי ספר ומוסדות חינוך ופתיחת חקירה על מקרים קונקרטיים של הוצאת דיבה.
שרי הביטחון והחינוך כבר הרימו את הכפפה ואסרו על כניסתם למחנות צה"ל ולבתי הספר, ויש לקוות שגם התביעות האחרות תיעננה. חבל מאוד ששבועיים לאחר פעולתו של עמית, שקיבלה תהודה ציבורית רבה, נדחפו אנשי "אם תרצו" עם הקמפיין המתלהם שלהם וקלקלו. אגב, עמית דרי גינה את הסרטון שלהם.
לסיום, אתייחס לפרשת הופעתו של הנשיא באירוע שבו נטלו חלק "השוברים".
נשיא המדינה עומד בחודשים האחרונים תחת מסע הסתה נורא ואיום. איך דווקא הוא, המוהיקני האחרון של חזון ארץ ישראל השלמה, מוקע במסע ההסתה כ"שמאלן", רחמנא לצלן, זו בכלל תופעה הראויה למחקר פסיכולוגי, אנתרופולוגי, סוציולוגי מעמיק. אין זו, אלא התגלמות המושג פסיכוזה ציבורית. מבחינה אידיאולוגית, ברור שהסיבה לכך היא היותו, במקביל, המוהיקני האחרון של דרכם הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין, בעיקר בכל הקשור ליחס למיעוט הערבי.
מסע ההסתה הוא נורא, וראוי לכל לשון של גינוי. עם זאת, גם כמי שמגנה את המסע ובדרך כלל תומך בדרכו של הנשיא, אני בוחן כל מעשה או אמירה שלו, כאיש ציבור, בפני עצמה. העובדה שמסיתים נגדו ומעוותים את דמותו, אינה הופכת כל מעשה שלו לנכון. לכן, אני מציע לבחון את המקרה לגופו.
על פי נראטיב ההסתה, נשיא מדינת ישראל הופיע בכנס של "שוברים שתיקה" ותמך בדרכם ובמעשיהם.
אין כל קשר בין הסיפור הזה למציאות. ריבלין לא הופיע בכנס של "שוברים שתיקה", אלא בוועידת "הארץ". במושב הקודם של הוועידה, שנערך בנובמבר שנה זו, נטלו חלק השרים יריב לוין וזאב אלקין – מן האגף הימני של הליכוד, הרב אבי גיסר – רב היישוב עפרה, ח"כ בני בגין, מלכה פיוטרקובסקי, רות גביזון ועמית סגל, שהשתתף גם במושב בניו-יורק בו השתתף הנשיא.
ריבלין לא השתתף בפאנל עם אנשי "שוברים שתיקה". בנאומו הוא לא ביטא את דרכם אלא את הדרך ההפוכה. הוא סיפר על מתקפת הטרור הנוראה שעימה מתמודדים אזרחי ישראל, הוא העלה על נס את פעולתם של צה"ל וכוחות הביטחון והוא ציין בגאווה את העובדה שאמות המידה של צה"ל מוסריות יותר משל כל צבא אחר בעולם. זאת האמת.
את צעדו של ריבלין יש לשפוט לא על פי הסיפור השקרי של המסיתים, אלא על פי העובדות.
הדילמה היא האם לסרב להופיע באירוע בשל השתתפות "שוברים שתיקה" וארגונים מסוגו, או להשתתף באירוע בחו"ל, הזוכה לסיקור משמעותי, שנשיא ארה"ב נואם בו (בנאום וידאו), שמשתתפים בו בכירי הממשל האמריקאי, בכירי התקשורת האמריקאית, ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, ולהציג בגאווה את המסר האמיתי של ישראל ואת התשובה המוחצת לקמפיין השקרים של "שוברים שתיקה". זו הדילמה, והיא לא קלה.
על התפיסה שהובילה את הנשיא להחלטתו, ניתן ללמוד ממאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", יומיים טרם הופעתו בוועידת "הארץ", בגיליון מיוחד במלאת מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר.
ריבלין, שהיה שותף ל"חישוקאים" שאיגפו את שמיר מימין, כפי שהתנגד לכל הוויתורים מצד ממשלות הליכוד, כולל לנאום בר-אילן של נתניהו, הכתיר את מאמרו: "געגועים למנהיג". במאמרו הוא הזכיר את נאומו ההיסטורי של שמיר, בוועידת מדריד 1991, שבה הציג ללא כחל ושרק את האמת הציונית, בוועידת השלום הבינלאומית. כתב ריבלין: "יצחק שמיר האמין כי על האמת הנוקבת להיאמר בקול ללא מורא, ושעליה לשמש גם מכשיר מדיני לכל דבר." על פי תפיסה זו, הוא ראה לנכון לומר את האמת גם בוועידת "הארץ".
בעיקרון, גישתו של ריבלין נכונה. אולם, לדעתי, הוא שגה. אין זה ראוי שנשיא המדינה יכבד בנוכחותו אירוע שבו נוטלים חלק אנשי "שוברים שתיקה", כי בכך הוא נותן להם לגיטימציה ממלכתית. לטעמי, ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" "להב"ה" ודומיהם – אינם ראויים ללגיטימציה, אלא להוקעה, גינוי ונידוי.

2. צרור הערות 16.12.15

* דִרסו תינוקות – איך נשמע נאומו של אבו מאזן, שהביע תמיכה במתקפת הטרור, באוזניו של צעיר פלשתינאי הצופה בו? "קח סכין ולך לרצוח יהודים ברחוב. קח את ההגה בידיים ודרוס תינוק יהודי."

* סחטנות מרושעת – ליבי ליבי למשפחת שאול. אין תופסים אדם על צערו, ומי יכול להלין על משפחה ששכלה את בנה, ולתחושתה – נותרה בחוסר ודאות על אודות גורלו. אולם סוגיית גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אינה רק סוגיה משפחתית, אלא סוגיה לאומית. ולכן, יש חשיבות לאמירה לאומית.
אין לי צל של ספק, שהרבנות הצבאית לא היתה קובעת את מותו של אורון שאול, בפחות מוודאות של 100%. אולם מחבלי חמאס, בציניות מרושעת אופיינית, זורים מלח על פצעי השכול וההיעדר, בהפיצם דיסאינפורמציה שנועדה ליצור ספק באשר לגורלו, כפי שהם וחיזבאללה עשו לא פעם בעבר. הם נוהגים כך כדי להרבות כאב בתוכנו וכדי לסחוט אותנו.
אסור לנו בשום אופן להיכנע לסחטנות. עלינו להבהיר שבשום אופן לא יוחזר מחבל חי תמורת גופות. עלינו לתבוע מחמאס להשיב לישראל ולמשפחות החללים את הגופות. תמורתם, ישראל תחזיר את כל גופות המחבלים שבידיה.

* שקיעתה של אירופה – אירופה מותקפת בידי הטרור האסלאמיסטי הקנאי, שרוצח בבניה. ובינתיים, היא מעכבת לחקירה ישראלי הבא בשעריה, בעוון היותו קצין בצה"ל, שעה שישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית נגד אותו טרור אסלאמיסטי קנאי, שתקף את אוכלוסייתה האזרחית ברקטות. אין ביטוי בוטה יותר מזה לשקיעתה של אירופה. הדרך הנלוזה והבלתי מוסרית הזו, המעודדת את הטרור ומזמינה אתו, היא גם הגורם הישיר לעליית הימין הפאשיסטי בחלק ממדינות אירופה.

* תנאים לנורמליזציה – ארדואן, במצוקתו, מציע פתאום נורמליזציה עם ישראל. אני בעד. אבל ישראל צריכה להעמיד שלושה תנאים בל יעברו. א. התנצלות תורכית על פיגוע "מרמרה". ב. פיצוי לפצועים הישראלים בפיגוע. ג. התחייבות תורכית לא לבצע עוד פעולות איבה נגד ישראל ולא להתנקש שוב בריבונותה, כמו בפיגוע "מרמרה".

* הציוני הדגול – איימן עודה הוא ציוני דגול. כך ניתן להסיק מהרשימה ההזויה של רון וייס. וייס מסביר שעודה אינו אחראי על דברי הח"כים האסלאמיסטיים מרשימתו, שכן השותפות אתם נכפתה עליו. אולם הוא שייך למפלגה שתמכה בחלוקה על פי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ומנהיגה, מאיר וילנר, חתם על מגילת העצמאות.
איזה בליל של הבלים. המפלגה הקומוניסטית, שראשיתה במופ"ס ובגלגוליה השונים עד חד"ש, היתה מאז ומעולם מפלגה אנטי ציונית קיצונית, שתמכה תמיד באויבי הציונות והמדינה, החל ממאורעות 1920 ועד מלחמת "צוק איתן" ומתקפת הטרור הנוכחית. אפילו את מבצע אנטבה הם גינו, והחרימו את ישיבת הכנסת במחאה על הפגיעה בריבונות אוגנדה.
לעומת זאת, הם לא הצטרפו להחלטת הכנסת לגנות את הטבח במינכן, והתנגדו להחלטה המשותפת. עד נפילת בריה"מ, המפלגה הזאת היתה העבד הנרצע של בריה"מ, יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב. היא תמכה ללא סייג בסטלין ובמשטרו, שרצח מיליונים מבני עמו, ובאובססיה האנטישמית, האנטי ציונית והאנטי ישראלית שלו, כולל עלילות דם על רופאים יהודים, ועוד. היא תמכה ללא סייג במדיניותה של בריה"מ בסכסך –להסלים את המצב במזה"ת ולדחוף את מדינות ערב למלחמות נגד ישראל.
אולם בתקופה קצרה, משיקולים שלה, בריה"מ תמכה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינת ישראל, ולכן גם הקומוניסטים בא"י תמכו באותה החלטה, ווילנר חתם על מגילת העצמאות. זה עבר לו מהר מאוד, ברגע שזה עבר לסטלין.
בשל עמדתה האנטי ישראלית של בריה"מ, הגורמים הלאומנים המיליטנטיים בקרב ערביי ישראל דבקו ברק"ח ובהמשך בחד"ש. משבריה"מ התפרקה, מה שנותר מן המפלגה הזו הוא הלאומנות האנטי ישראלית. זו הסיבה לכך שחד"ש יצרה ברית עם מפלגות האסלאם הרדיקלי במגזר הערבי, במסגרת קרטל הלאומנות הערבית – "הרשימה המשותפת". שום דבר לא נכפה עליה. לא בכדי, גם אחרי הבחירות, הרשימה ממשיכה לפעול יחד ולהתיישר לימין הלאומני הערבי-אסלאמיסטי. הרי אילו האיחוד נכפה עליהם, הם יכלו לפעול כסיעות נפרדות ולהתאחד שוב לקראת הבחירות הבאות. עובדה היא, שגם בעימות הנוכחי הרשימה המשותפת תומכת במתקפת הטרור והיא בין מלבי ההסתה והשקר סביב הר הבית, שגרמה למתקפת הטרור.
משקפיים מוזרים יש לרון וייס. הוא מקפיד לכתוב שוב ושוב הזיות מוזרות המעוותות את המציאות. וכיוון שנדמה לי שהוא מתחיל להאמין לסיפורים האלה, אני ממש מתחיל להיות מודאג ממצבו.

[אהוד: רון וייס הוא אולי השמאלן היחיד המשתתף במכתב העיתי. כמעט כל היתר מחרימים אותנו מפני שאנחנו לדעתם "ימניים", כמעט פאשיסטים, ודבריהם של טובי הכותבים אצלנו אינם מקובלים עליהם. כך חושבים גם כמה מהמכרים שלנו, ולכן לא קוראים את המכתב העיתי].

* ארגוני פשע – אוהד בית"ר ירושלים הותקף במארב מתוכנן של "אוהדי" הפועל ת"א באלימות קשה ביותר, שעלולה היתה להסתיים באסון. לפני חודשים אחדים, אוהד הפועל ת"א הותקף בצורה דומה בידי "אוהדי" בית"ר ירושלים, וגם האירוע ההוא כמעט הסתיים באסון.
האירועים מהסוג הזה חורגים מעבר למכת האלימות בספורט והאלימות בין "אוהדים", שאף היא מחייבת נקיטת אמצעים קשים יותר, כדי להדבירה. האירועים מהסוג הזה הם פשעים חמורים ומתוכננים, ברמה של ארגוני פשע.
על המשטרה לפעול נגד אותם ארגוני "אוהדים" אלימים כפי שנוהגים בארגוני פשע, להוציאם מחוץ לחוק ולפעול נגד ראשיהם. אנסח זאת אחרת, על המשטרה לעשות היום, לפני הרצח הראשון, את מה שבוודאי תעשה אחרי הרצח.
אגב, הכנסת המילה "אוהדים" למרכאות אינה טעות ונועדה להבחין בין אהדת קבוצת ספורט לבין עבריינות אלימה.

* סיכום חנוכה – 1.5 סופגניות. בתור מי שמסוגל לרדת על סופגניות ללא הגבלה, תודו שזה הישג כביר (בעיקר החצי סופגנייה).

* ביד הלשון: אמור שנית – אני שב וממליץ על ספרו של רוביק רוזנטל "שירת הפז"מניק", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בשפה הצבאית הישראלית. הספר הוא "המילון הצבאי הלא רשמי", כפי שהוא מוגדר בכותרת המשנה שלו.
אני שב ומעלעל בו ונהנה. אני נהנה לפגוש מכרים ותיקים משנותיי בצבא. אני נהנה ללמוד את חידושי הסלנג הצה"לי. אני רואה בספר זה חשיבות רבה, כיוון שהצה"לית היא מרכיב משמעותי בישראלית – העברית העדכנית, כפי שההוויה הצה"לית משמעותית כל כך בהוויה הישראלית. מי שאינו מכיר את הצה"לית, יתקשה להבין את הישראליות.
אני קורא בערכי הספר ומתחבר לצה"לית שבה דיברתי בסדיר ובשנותיי הרבות במילואים (כולל התנדבות אחרי גיל השחרור). ואפילו היום, כחבר בכיתת הכוננות של קיבוצי – ברגע שאנו עוטים על עצמנו את הווסט ואוחזים בנשק, באופן אוטומטי אנו מתחילים ללהג בצה"לית.
היום, כאשר בני הבכור משרת בצה"ל, החיבור עם הצה"לית היא גם חיבור עם הווייתו.
הפעם אתמקד בערך ארכאי שמצאתי בספר. "חזור שנית – הוראה בקשר להשמיע שוב פקודה או שאלה." עוד כשהייתי בטירונות, כלומר שנים רבות לפני שחיילי צה"ל של היום נולדו, למדנו שאין להשתמש עוד בהוראה "חזור שנית". הסיבה לכך היא האירוע או אולי האגדה – על כוח שהפסיק את המשימה וחזר על עקבותיו בשל פירוש שגוי של הפקודה "חזור". ולכן, נאמר לנו, יש להשתמש בפקודה "אמור שנית". וכך עשינו לאורך כל השנים.