עם הפילהרמונית במוצ"ש, אילן ווֹלקוב ומתיאס גֶרנֶה
הקונצרט של הפילהרמונית במוצ"ש האחרון, 19.12, נפתח בדקת דומייה לזיכרו של ה"מנצח-אורח בר-כבוד" של התזמורת – קורט מזור, שאת ההודעה על מותו מסר לקהל המנצח הצעיר של הערב אילן וולקוב. הקהל ודאי זכר את הקונצרטים הרבים שעליהם ניצח קורט מזור, שנפטר בגיל 88, וזאת כאשר בשנים האחרונות סבל משיתוק ביד שמאל ובכל זאת לא נכנע והמשיך לנצח ביד רמה ובכישרון רב.
היצירה הראשונה בקונצרט, שהוקדש כולו ליצירות המלחין היהודי-נוצרי גוסטב מאהלר [1860-1911] – היתה חמישה שירי ריקרט שהלחין מאהלר בשנת 1901, בניצוח אילן וולקוב ועם זמר הבריטון הנהדר מתיאס גֶרנֶה. קולו העמוק והחזק מילא את ההיכל והוכיח שחרף השיפוצים, לא פחתה איכות האקוסטיקה שלו. לרגעים הזכירה שירתו את זו של הזמר הבלתי-נשכח דיטריך פישר-דיסקאו, ונעים היה לראות אחר-כך בתוכנייה שאכן גרנה השתלם אצל דיסקאו. אף שהלחנים של השירים לא היו ידועים לקהל, ולא היו קלים או פופולאריים במיוחד, כבשה את הלב והאוזניים איכותו של גרנה, ביצוע קולי שזוכים לו לעיתים נדירות בהיכל. קול אנוש אחד אדיר ללא שום עזרי הגברה.
כרגיל החצוצרות זוכות לדגש מיוחד אתצל מאהלר, וכך היה גם הפעם, בסיום השיר "בשעת חצות" עם תרועת החצוצרות המצויינת לקול שורותיו של ריקרט בפי גרנה העז:
"בשעת חצות / כל הכוחות / רק בידיך מופקדים. / אלי, על מוות וחיים / אתה במשמרות / בשעת חצות."
ריקרט אינו משורר ידוע במיוחד, וראוי להאזין למה שאמר על כך מאהלר, כמצוטט בתוכנייה: "זהו חילול קודש כאשר מלחינים מנסים לחבר מנגינות לשירים שהם כליל השלמות. ניתן להשוות זאת לפסָל המסתת פסל ואז מגיע צייר וצובע אותו."
בחלקו השני של הקונצרט נוגנה יצירת הענק של מאהלר, הסימפוניה השישית בלה מינור, הטראגית, שזמן ביצועה כ-77 דקות. אילן ולקוב, מנצח צעיר יליד 1976 שנולד בתל-אביב ויש לו כבר קריירה עולמית מרשימה – ניצח על היצירה בצורה יוצאת מן הכלל, בענווה, בביטחון ובמקצועיות. זו היתה חווייה סוחפת חושים, מהפנטת ואפילו מתישה במידת-מה בגלל עוצמת המוסיקה. הקהל יצא מכליו במחיאות כפיים ובקריאות תודה למנצח ולתזמורת בסוף הקונצרט. התזמורת אכן היתה במיטבה, ראוייה לכל השבחים שהיא מקבלת בארץ ובעולם.
מאהלר הוא נצחי, ובהאזנה למוסיקה שלו אנחנו זוכים להתאחד-כביכול עם רגעים מן הנצח ולהיות כחלק ממנו. נגינת הבכורה של הסימפוניה, בניצוחו של מאהלר, היתה בעיר הגרמנית אסן בחודש מאי 1906, וקשה להאמין שגם אחרי כ-109 שנים היא עדיין כה טרייה, חדשנית, מסעירה ו"מודרנית" – במובן הטוב של המילה, ותמיד מלווה אותך ההרגשה שמאהלר הוא בסופו של דבר גם "משלנו", מלחין יהודי.