הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שלושה-עשר
ובאותו עניין, שוב בירושלים: אצל המזכיר הכללי
של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי.

השנה – 1905. קיץ.
המזכיר הכללי של עדת הספרדים בירושלים, ר' חיים מיכל מיכלין, אשכנזי, קיבל את השלושה במשרדו אשר במזכירות בית-החולים של העדה הספרדית, "משגב לדך", בבניין המפואר הנשקף אל הר-הבית. דומה כי לא היה יהודי בירושלים אשר לא הכירו, ובקלות מצאו את הדרך אליו.
חיים מיכל מיכלין, כבן ארבעים, ישב מאחורי מכתבתו, לבוש בקפידה – חליפה ועניבה וחולצה צחורה, זקנו הכהה גזוז קצר, מחודד תחת סנטרו. לראשו כיפה שחורה רחבה מאוד, כמין כובע, הקרוייה "קָאפֶּלוּשׁ", פניו בהירים ורחבים, תוויהם ישרים, עיניו הגדולות מישירות מבט, ומדי פעם הוא מעלה על אפו זוג משקפיים בעלי מסגרת ברזל שחורה, פשוטה, עגולי עדשות.
"במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן העתיד – " פנה אליהם מיד ואמר, כאילו רק להם חיכה.
חיים מיכל מיכלין היה סופר "הצפירה" ועוד עיתונים ירושלמיים, כגו "המליץ" ו"המגיד", וכן הסופר-המקומי של עיתון אידיש המופיע בניו-יורק ושמו "אידישע טאגבלאט". בירושלים היו מכנים אז עיתונאי בשם – סופר. ובאמת, בשנה זו עדיין אין הבדל גדול, בארץ-ישראל, בין סופר לעיתונאי. העיתונים אינם יוצאים מדי יום. אין ממהרים בחדשות. עד שמגיעה ידיעה מאירופה או מאמריקה – עוברים ימים אחדים. כל מי שמתאר את החיים בארץ-ישראל, גם בעיתון – נחשב לכותב סיפורים, כלומר סופר. וכל מי שנחשב סופר מתאר את המתרחש יום-יום בארץ-ישראל, כמו שעושה עיתונאי בימינו. ועל דפי העיתונים בירושלים היו מריבות בין מחנות של עסקנים וסופרים ורבנים – לא פחות משיש בתקופה שממנה הגיעו השלושה לפגישה עם חיים מיכל מיכלין.
"האם אספר לכם כיצד הגעתי עם משפחתי, ואני ילד כבן שבע, ביום הכיפורים תרל"ו, 1875, באונייה ליפו, ובגלל מגיפת החולירע שהיתה אז בעולם, נשארנו כלואים עשרה ימים ב'קָארָאנְטִין' – "
"מה זה קאראנטין?" שאל רני.
"מחנה-בידוד, עד שהתברר לתורכים, בעזרת ה'בקשיש', כי איננו חולים במחלה המדבקת. רק בסוף חג-הסוכות שוחררנו ועלינו מיפו לירושלים, רכובים על חמורים, והדרך נמשכה שני ימים. אני אספר לכם את אשר סיפר לי הספן היפואי אבו-עלי, כיצד בים סוער, בחורף, בסירתו, את הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, שביקר אז בארץ-ישראל – העלה חזרה לאונייתו שעגנה מול חוף יפו. זה היה בשנת 1869, והקיסר מיהר אז לטקס הפתיחה המפואר של תעלת סואץ. אבו-עלי ושלושת בניו המשיכו בספינה עם הקיסר עד לפורט-סעיד, ומאז הם מקבלים מתנת-כסף נכבדה, פעמיים בשנה, מאת הקונסוליה האוסטרית. או כיצד נפגשתי אם הרצל בירושלים – "
"נפלא!" קרא אבבטן. "אם תרשה לי אשתמש בדבריך – "
"ברצון, הלא לשם כך כתובים הם, בעיתון 'הצפירה'. ואם יש הבאים אליי בטענות על כי כתבתי יותר מדי על אנשים ועל עניינים מקומיים שאין בהם עניין לעולם כולו – הנה רואה אני כי צדקתי, ואתם מוצאים בסיפוריי עניין רב – "
"אף אני מן המוציאים עיתון – " נתפס אבבטן למין צניעות שאינה אופיינת לו.
"ואני חשבתי שאתה הוא בעל-העגלה שהביאה אתכם לירושלים. אך נראה שטעיתי. אתם, בדורות הבאים, נוסעים כבר ודאי בעגלות קיטוריות או אלקטריות, ללא סוסים – " ובדברו הפציר בהם לשתות מן התה המתוק ולטעום את עוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, שאפתה באדאנה אשתו. "או שמא רוצים אתם לדעת כיצד חותני, מיכל כהן, חיפש תמיכה כדי להוציא את עיתונו, 'האריאל', ולשם כך יצא לווינה, להשיג כספים ומנויים, והנה בוקר אחד, כאשר ישב בגן שֵׁינְבְּרוּן, ניגש אליו אדם וביקש אש לסיגריה. חותני הצית לזר את הסיגריה שלו, וגילה כי לפניו עומד הקיסר פראנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שאהב לטייל בעילום-שם ברחובות וינה, עיר-בירתו. חותני סיפר לקיסר על מאמציו להוציא עיתון עברי ולרכוש בית-דפוס, וכנראה מצא חן בעיני הקיסר, שאחד מתאריו, כידוע לכם, הוא גם – 'מלך ירושלים'. וכשחזר חותני לירושלים חיכה לו שי מטעם הקיסר: מכבש-דפוס משוכלל המעוטר בנשר האוסטרי, ובו החל מדפיס את עיתונו."
"נפלא, ממש מרתק!" התלהב אבבטן.
"רגע אחד," צינן קפיטן יוקי את התלהבותו, "עוד נחזור לבקר, ברצון, את מארחנו הנכבד, ולשמוע את סיפוריו המעניינים, שאותם תוכל, כפי שאמר לך, לקרוא בגיליונות עיתון 'הצפירה', שאותם תוכל למצוא בספרייה העירונית. אנו, מר מיכלין, ממהרים, וברצוננו לדעת מה ידוע לך על האיש אברהם משה הכהן חן תמים, זה המכונה גם בשם – "
"ודאי, ודאי, הלא כתבתי עליו ב'הצפירה' לפני כתריסר שנים – " והוא קם וחיפש באחת המגירות הגדולות שבכוננית ופרש בפניהם את הגיליון מיום כ"ח באייר תרנ"ג, 1893, וכך נכתב שם:
"האדון אברהם חן-תמים, בעל כישרונות נעלים, יודע שפות רבות, בקי בכל ענפי ספרות ישראל ורק רוחו נדעכה מעט, בחושבו את עצמו לגואל המין האנושי המושחת. נפלא מאוד האיש הזה, הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, ליהודים ושאינם יהודים, בשפת יוון, צרפת ואשכנז, באנגלית, עברית ותורכית, וההמון יכבדהו ויטה אוזניו כאפרכסת. הוא מסגף עצמו בסיגופים, אומר פסוקי תהילים וזמרה, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל את העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דיעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בבית-ספר בארם-צובא (היא העיר חָלֶבּ שבסוריה), וכעת שב שנית ירושלימה להטיף ברבים."
"וזה כל הידוע עליו?" שאל קפיטן יוקי.
"לא. הוא מראשוני הביל"ויים. הוא עלה ארצה מרוסיה בשנת 1883 והתיישב במושבה שיסדו הביל"ויים, גדרה, ושם כינוהו 'כהן המשוגע'. ומפני שלא היה מסוגל לשום עבודה, מסרו לידיו את הילדים שילמדם. בצריף קטן במרכז המושבה היה עומד ובידו שק ארוך, עשוי מטליות-בד ישנות ומזוהמות, ובשק ריבועי קלף. בכל ריבוע כתב אחת מאותיות האל"ף-בי"ת. וכל אחד מן הילדים הקטנים היה מכניס ידו אל תוך השק ומעלה מתוכו ריבוע ומכריז בקול את שם האות אשר העלה.
"ולעיתים היה מוציא את הילדים החוצה ומצווה עליהם לאסוף חלוקי-אבנים. הרבה-הרבה אבנים קטנות, ערימה שלימה. ואם נשמע באמצע השיעור קול נביחה של כלב או קול קריאה של תרנגול, מיד היה מפסיק את השיעור, לובש עוז ומוציא את כולם החוצה. הוא בראש הילדים, כשר-צבא אמיץ לב. ופוקד עליהם פקודה נמרצת – 'סקלוהו!' – והם, החיילים הקטנים, היו ממהרים לעשות כדבריו, ומטר חלוקי-אבנים היה ניתך על הברייה העלובה, שלא ידעה מדוע התחייבה בסקילה.
"לפני ימים לא רבים סיפר לי האדון כהנוב, אשר התגורר כשנתיים לערך בנווה-צדק, כי חופשי מאוד בדיעותיו היה האיש חן-תמים, וידע כמה שפות. וכי ישב כמה שנים בעיר בֵּירוּת והיה שם מורה לבניו של הקונסול הרוסי. אבל פתאום התחוללה סערה בנפשו, והחל מאמין שהוא גלגול של אליהו הנביא, ודעתו התבלבלה עליו. הוא ראה עצמו נירדף ומוקף שונאים המבקשים את נפשו, ולא אכל דבר ולא שתה אפילו מים קרים עד אם טעם מהם מישהו אחר לפניו. וגם אם טעם אחר לפניו – היה אוכל ושותה בפחד וברעדה, חושש שמא יש רעל באוכל ובמשקה.
"את זקנו הארוך גידל פרע, ועל זקנו ירדו לו גם פיאותיו. את שמו שינה אז, ומקום אברהם משה אנצ'לביץ, זה שם משפחתו האמיתי, קרא לעצמו – אברהם העברי, והיה חותם אברהם משה חן תמים, העברי.
"שנתיים התגורר בנווה-צדק. אחדים מתושבי השכונה היו מרחמים עליו ומזמינים אותו לסעודה. וקשה מאוד היה לראותו סובל בשעת אכילתו, מפני חשש הרעל. לפעמים היה אוסף ילדים בצריף, ששימש אז בית-כנסת בנווה-צדק, ומלמדם תורה ומטיף להם גם מרעיונותיו. הוא היה פוחד מאוד מפני קריאת תרנגולים ונביחת כלבים. ובכלל, כל רעש הטיל עליו אימה. ופתאום עזב את נווה-צדק, ויש אומרים כי נשא אישה, גיורת, העוזרת לו בחייו אלה, בעוני ובדחקות. על הקיר של אותו צריף, ששימש בית-כנסת, נמצאה דבוקה פתקה ממנו, ובה נכתב: 'במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים ונביחת כלבים, אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"
השלושה החליפו ביניהם מבטים. אכן, השמועות עוברות מהר מאוד בארץ-ישראל. למרות שאין בה אפילו מכשיר טלפון אחד. ואז הנמיך קולו חיים מיכל מיכלין ואמר:
"אולי מה שאני אומר לספר לכם אינו ראוי לילד לשומעו, אך הלא אתם הנכם מן הדורות הבאים, ומי יודע כיצד מחנכים אתם את ילדיכם, מה מותר ומה אסור, ובכן שמעו את הסוד – "
אותו רגע עלה שוב קול ענבליהם של פעמוני הכנסיות, ובאוויר ירושלים הטרי, החריף, עמד איזה יובש הררי קר שגם התה והעוגות הטעימות לא הצליחו להרגיעו. אבבטן ורני, עורם הצטמרר ולשונותיהם השתרבבו החוצה בהקשבה סקרנית, ומאוד לא נימוסית.
"מחשבה אחת היתה קבועה בליבו של אברהם העברי – שהוא חטא חטא גדול וחייב לחזור בתשובה על ידי סיגופים ועינויים, וחייב להחזיר את העולם כולו בתשובה.
"והנה, יום אחד, בבואו לירושלים מנדודיו במקומות המרוחקים, נכנס לבית-החולים 'ביקור חולים' וביקש שיתנו לו סכין לרגע, ונתנו לו.
"מיד יצא לחצר, יש על ספסל וכרת כמעט את כל אבר-המין שלו. וכשהרגישו בו וראוהו שוטף-דם, הכניסוהו לתוך בית-החולים ונשאר שם עד שנרפא. וכאשר שאלו אותו – למה עשה את הדבר הזה? – ענה: 'כך נאה לי. כי הרביתי מאוד לחטוא.'
"לאחר שהבריא ויצא מבית-החולים התחיל מתהלך ברחובות ובשווקים, ומטיף דברי-מוסר ויראת שמיים. ומשום שידע ערבית היה עושה כך גם בשכונות הערבים. והערבים היו נאספים מסביב לו ושומעים את דבריו ביראת הכבוד. כי כדרוויש קדוש היה בעיניהם.
"גם בבתי-כנסת ובתי-מידרש היה דורש ומטיף ליראת שמיים ולתשובה. ובאמונה שלימה האמין כי נשלח הוא כנביא לישראל ולכל העמים, ועליו להורות דרך תשובה וירְאָה לכול."
"האם ייתכן," הרהיב רני עוז בנפשו ושאל, "כי מה שסיפרת לנו קרה לו אחרי שהתאסלם, אחרי שחזר מן המידבר, מן הביקור בעיר הקדושה, מכה? ורצה כאילו למול את עצמו כדי לחזור ולהיות יהודי, בשנית?"
"איני יודע. אכן, היו שמועות כי התאסלם, ויש שאמרו כי התנצר, ונתקף מין שיגעון שיוכל להיטהר רק על ידי כך שכאילו ימול את עצמו. אך אימרו לי, רבותיי, מדוע כה רבה התעניינותכם בו? האם צאצאים רחוקים אתם לו? ההיו לו קרובי-משפחה בדורות הבאים?"
"מחפשים אנו יהודי שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולחדור אל לב המידבר, ליד העיר הקדושה מדינה."
"ולשם מה לכם יהודי שכזה?"
"אולי פגש שם את יהודי המידבר, את יהוד-אל-חייבר!"
"הו!" קרא חיים מיכל מיכלין, "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד? הלא גם על כך כתבתי ב'הצפירה'!"

המשך יבוא