במשך תשע השנים האחרונות, נערכו לרומן זדורוב במקביל שני הליכים משפטיים. האחד – בבתי המשפט. השני – בתקשורת, ברשתות החברתיות וברחוב. ההליך בבתי המשפט נסמך על ראיות ונערך על בסיס דיני ראיות. ההליך בתקשורת וברחוב נסמך על שמועות ותאוריות שקר שונות, חלקן הזויות, כולל הסיפור המזוויע שהאשים ברצח את חברותיה וחבריה האומללים של תאיר ראדה ז"ל, שאיבדו את חברתם הטובה במעשה רצח אכזרי ונאלצו להתמודד גם עם מסכת שמועות מרושעות.
בהליך המשמעתי, רומן זדורוב הורשע פה אחד בשתי ערכאות, ובבית המשפט העליון – ברוב קולות, לצד עמדת מיעוט שזיכתה אותו מחמת הספק. ההליך התקשורתי והרחובי זיכה את זדורוב מכל אשמה והאשים את משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט בתפירת תיק לאדם תמים וחף מפשע, תוך שהרוצחים האמתיים מסתובבים חופשיים.
אילו נקרא הציבור לקבוע את פסק הדין בקלפי, אין לי ספק שזדורוב היה מזוכה. לא בכדי, נושאים כאלה אינם נפסקים בידי ההמון, אלא בידי שופטים, שהשכלתם, מקצועם וניסיונם נותנים להם כלים לשפוט על פי ראיות.
שופטים הם בני אדם והם עלולים לשגות ולכן איני מלין על עצם הביקורת השיפוטית. אלא שבמקרה זה, זו היתה היסחפות שלוחת רסן של כלי התקשורת, שהחליטו לזכות אדם שנעשם ברצח ילדה, הציבו עצמם כשופטי-על והצליחו להסיט את דעת הקהל לכיוון שהצביעו עליו.
משמעות תאוריית הקונספירציה, שבה האמין הציבור בהמוניו, היא שמשטרת ישראל על כל שרשראות הפיקוד שלה בתשע השנים האחרונות, מהמפכ"לים ועד אחרוני השוטרים, עשו יד אחת כדי לטפול אשמת רצח על אדם תמים. מאות או אלפי שוטרים היו שותפים במעל ובהסתרה, ובמשך תשע שנים איש מהם לא סטה מהקו הזה. אליהם הצטרפה הפרקליטות על כל שרשרת ההיררכיה מהיועצים המשפטיים לממשלה, דרך פרקליטי המדינה ועשרות פרקליטים שכיהנו בתשע השנים האחרונות והיו שותפים כולם לקנוניה. אליהם הצטרפו השופטים שפסקו פה אחד בשני משפטים שהנ"ל אשם. כולם קשרו קשר נגד האזרח ר', בסיפור קפקאי מסמר שיער.
ובהגיע הכרעת בית המשפט העליון, מאמיני התאוריה לא ציפו להכרעת הדין כדי לדעת את האמת. הם כבר ידעו את האמת, וכל שעניין אותם הוא האם גם ידם של שופטי העליון במעל. ולכן, רובם המכריע ימשיכו לדבוק בעמדתם גם אחרי ההכרעה, וגם אם יתקיים דיון נוסף, כבקשת הסנגוריה, מי שיעמוד בעיניהם למשפט יהיו השופטים.
יש לציין, שתאוריות תפירת התיק לא היו בשום אופן הקו של הסנגוריה. הסנגוריה, שתפקידה להגן על הנאשם, פעלה לזיכויו של זדורוב מחמת הספק. האתגר של הסניגוריה היה לעורר ספק הקל בלב השופטים. הסניגוריה הצליחה בגדול, כאשר אחד השופטים זיכה את זדורוב מחמת הספק.
אין כמעט חקירת פשע שבה כל העובדות ידועות וברורות באופן מוחלט עד הפרט האחרון, ומכאן נובעים הספקות. הספקות הללו הם הבסיס לתאוריות הקונספירציה, כפי שאנו מכירים למשל מרצח קנדי ורצח רבין. אלא שבדרך כלל, אנשים מאמינים בתאוריות הללו, מתוך מניע פוליטי. למשל, אנשים רבים שחשו מואשמים, על לא עוול בכפם, באשמה קולקטיבית בעקבות רצח רבין, היו קהל יעד נוח לקלוט את תאוריית הקונספירציה השקריות בנדון. אבל כיוון שלרצח תאיר אין רקע פוליטי, למי היה אינטרס לקבל את התאוריות הללו?
כנראה שאנשים רבים אוהבים את התאוריות הללו וקל להם לקבל אותן. ודווקא העובדה שאין כאן עניין פוליטי, איחדה אנשים מכל המחנות באמונה בתאוריה. התקשורת בעלת העוצמה, שטפה את המוח ופמפמה את גזר דינה במשך תשע שנים, והצליחה.
אוי למדינה שמשפט הרחוב יהיה משפטה.

2. צרור הערות 23.12.15

* בוקר טוב עולם – התעוררנו ביום ראשון בבוקר לעולם טוב יותר. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל גם אחרי 36 שנה לא מאוחר לנטרל סופית את הרוצח. ברור שלא היתה זו פעולת נקם אלא סיכול התארגנות טרור, אבל אני מודה שאני חש סיפוק מעצם מותו של רב מרצחים נתעב, שלא ריצה את עונשו עד תום, שוחרר בעסקת סחטנות וחזר לטרור.

* חוש ההומור של עמירם לוין – אלוף (מיל') עמירם לוין פירסם מודעת תמיכה ב"שוברים שתיקה", טען שיש לעודד את פעילותם, והוסיף בסוגריים: "ורק בצה"ל ובחברה הישראלית." כלומר, הוא מתנגד למסע התעמולה שלהם נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, במימון גורמים עוינים. איזו בדיחה, הרי זאת מהות פעולתם.
זה כמו לתמוך ב"יש גבול" חוץ מפעולתם למען סרבנות בצה"ל, ב"אם תרצו" חוץ מפעולתם נגד ארגוני השמאל הקיצוני, ב"שלום עכשיו" חוץ מתמיכתם בהקמת מדינה פלשתינאית או במועצת יש"ע חוץ מנושא ההתיישבות ביו"ש.

* אם בארזים – עמירם לוין הוא לוחם ומפקד מהולל, מהטובים בתולדות צה"ל. דווקא לכן, הודעת התמיכה שלו ב"שוברים שתיקה", עם ההסתייגות מלב פעילותה, חמורה ובעייתית יותר משל אזוב קיר זה או אחר ברחוב שוקן. אם בארזים נפלה שלהבת... זקנתו של עמירם לוין מביישת את בחרותו.

* צל"ש ליאיר לפיד – אני מעריך מאוד את הקו שיאיר לפיד נוקט במתקפת הנגד מול קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל ובעיקר נגד שלוחותיו הישראליות דוגמת "שוברים שתיקה". הגיע הזמן ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.

* הדרת נבחרי הציבור – החוק הסמיך את הממשלה לבחור את היועץ המשפטי לממשלה. איזו מין בחירה זו, אם ועדת האיתור מאשרת רק מועמד אחד? בעצם, נבחרי הציבור מודרים מן הבחירה, שנשארת רק בידי משפטנים. במקרה זה, יש זהות בין מועמד ועדת האיתור למועמדו של ראש הממשלה, אך במקרה אחר, עלולה הוועדה להציע מועמד שראש הממשלה מתנגד לו. זה שימוש בלתי סביר בעוצמתה של ועדת האיתור.
הבעתי בעבר את דעתי, שמנדלבליט אינו המועמד הראוי בשל מעורבותו בפרשת אשכנזי, אך עמדתי בסוגיית ועדת האיתור אינה קשורה לכך. זו עמדה עקרונית.

* רק לא דרעי – מי יהיה שר הפנים? רק לא דרעי. די בכך שהוא חזר לממשלה – אסור להחזיר אותו למקום הפשע, למוקד הכוח שאותו ניהל בשחיתות עבריינית, שבעטייה נשלח לכלא.

* תרגיל מסריח סדרתי – הגיע הזמן שחברי הליכוד יעצרו את נתניהו. התעלול החוזר שלו, שבו הוא מחליט בכל קדנציה מתי תתקיימנה הבחירות הפנימיות, על פי נוחותו ובאופן המנטרל את מתנגדיו, היא תרגיל מסריח סדרתי. ובכלל, שבענו ממנו. מן הראוי שהליכוד יעמיד מנהיג חדש, ויש בתוכו אנשים טובים ומתאימים, כמו בוגי יעלון וגדעון סער. מן הראוי שחברי הליכוד יאמצו את ההצעה הדורשת ממתמודד לקדנציה שלישית לעבור משוכה של 60%.

* דבקות בדרך – צחי הנגבי היה בין ראשי המתנגדים להתנתקות. אולם כאשר אריק שרון פילג את הליכוד בעקבות ההתנתקות, צחי הנגבי עבר יחד אתו ל"קדימה". למה? כי הסקרים הצביעו על ארבעים מנדטים שתקבל בבחירות ועל התרסקות הליכוד. עם מעברו ל"קדימה" החל מיד לבטא את עמדות "קדימה", גם כאשר אולמרט וציפי לבני הציעו נסיגה מלאה לקווי 49'. הוא הרבה לדבר על "המחנה", מה שנקרא בפיו "מחנה המרכז-שמאל". וכש"קדימה" עמדה להתרסק, הוא מיהר לחזור לליכוד, ומיד התחיל לבטא את עמדות הליכוד, והוא מרבה לדבר על "המחנה", מה שנקרא בפיו "המחנה הלאומי". בראיון ל"ישראל היום", לקראת התמודדותו על ראשות מרכז הליכוד הוא אמר: "בגדול, העמדות שלי לא השתנו ב-40 השנים שחלפו מאז הייתי סטודנט בירושלים ב-78'..."

* התנ"ך של המחבלים היהודים – התנ"ך של המחבלים היהודים הוא "דע את זכויותיך", המדריך כיצד לשתוק ולשבש חקירות, פרי עטו של אביר זכויות האדם, עוכר הדין בן גביר, ושל חברו הבריון פדרמן. לכל מצקצקי הלשון, שלא יאה בעיניהם חקירת השב"כ... האלטרנטיבה היא שהמחבלים ימשיכו לשרוף תינוקות, להשמיד משפחות ולהצית כנסיות. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני אויביה.

* תאוריית הקונספירציה 2 – כל קמפיין ה"עינויים" של אבירי הדמוקרטיה וזכויות האדם כבן גביר ו"חננו" הוא המשכה של תאוריית השקר בנוגע לרצח רבין. הקמפיין נועד לערער את אמון הציבור בחוק ובמשפט הישראלי ובגורמי הביטחון הישראלי, ליצור אי אמון מראש בכל הרשעה בדין וכשהמחבלים יורשעו וישבו בכלא, לספר שבעצם השב"כ הוא ששרף את המשפחה, את הכנסיות והמסגדים ובעינויים קשים הוציא מ"ילדים" הודאות שווא. הימין הרדיקלי התומך במחבלים מוביל, ועדר אידיוטים שימושיים מהנהנים ומאמינים.

* תאוריית הקונספירציה 2.5 – בטח מישהו כבר רוקם איזו תאוריה שבעצם ריבלין רצח את משפחת דוואבשה.

* העתק הדבק – מידת האמון שלי ב"חננו" די דומה למידת האמון שלי בגדעון לוי. אגב, יש דמיון מפתיע באופן שהנ"ל מציירים את מדינת ישראל, את מערכת אכיפת החוק, את בית המשפט, את כוחות הביטחון ובעיקר את השב"כ השנוא עליהם. חוק הרדיקלים השלובים.

* ריחמתי עליהם – עברתי בצומת התשבי והיתה שם הפגנת תמיכה במחבלים היהודים העצורים. רוב המפגינים היו בני נוער, שהחזיקו שלטים ששלטו בהם מילים טעונות כמו "סדום", "אינקוויזיציה" וכד'. והאמת היא שקצת ריחמתי על אותם נערים, העוברים שטיפת מוח והסתה, וכנראה שהם באמת מאמינים בסיפורים שמלעיטים אותם בהם. עצוב.

* בליל אופייני – האופן שבו המשטרה והשב"כ חוקרים את המחבלים היהודים זהה לאופן שבו הם חוקרים את המחבלים הערבים. אבל רון וייס, בפרץ אופייני של בורות וקשקשנות, ממציא איזו תאוריה מופרכת ש... שמה? שכלום. בליל של קשקושים. ואיני מבין למה העורך אינו פוסל את הכינוי האנטישמי "יצורים כיפתיים", שאינו אלא הסתה בזויה.

* נשק יום הדין – השביתה היא נשק של עובדים מדוכאים, הנאבקים על זכויותיהם באמצעות פגיעה בכיסו של המעסיק המתעמר בהם, כי זו הדרך היחידה שלהם להגן על עצמם ועל זכויותיהם.
שביתה במגזר הציבורי אינה פוגעת בכיס המעסיק אלא בציבור שאותו המגזר משרת. בדרך כלל הנפגעים העיקריים משביתות אלו, הם החלשים ביותר בחברה.
לכן, נדרש מההסתדרות, כארגון חברתי, לראות בשביתה במגזר הציבורי נשק יום הדין, שנועד להרתיע והשימוש בו הוא במקרים קיצוניים באופן מיוחד, אחרי שכלו כל הקצין (כמו השביתה הצודקת מאוד, לפני שנים אחדות, למען עבדי הקבלן).
לצערי, השימוש שעושה ההסתדרות ועושים ארגוני העובדים בנשק הזה זול מידי; אין זה שימוש מושכל ואחראי של הארגונים בעוצמה הגדולה שבידיהם.
במקרים רבים התנגדתי לשביתות אף שתמכתי בדרישות. סברתי שיש למצוא דרכים מתונות ושקולות יותר להיאבק.
אולם הפעם, בוויכוח בין ההסתדרות לאוצר, אני תומך בעמדת האוצר. ההסתדרות מעלה סוגיה קשה וצודקת – השכר הנמוך מאוד, לעתים עד השפלה, בקרב עובדי המדינה. האוצר מקבל את הטענה ומעוניין בתוספות שכר. אולם האוצר מעוניין להעלות שכר לבעלי השכר הנמוך והבינוני, ולא לבעלי השכר הגבוה. ויש במגזר הציבורי בעלי שכר גבוה ואף גבוה מאוד. ההסתדרות דורשת להעלות את השכר לכולם. מבין שני הצדדים בעימות, הצד המבטא את ערכי השוויון והערבות ההדדית הוא דווקא האוצר.

* כלים שלובים – "הארץ" מוביל בימים האחרונים מסע צלב נגד ספר לימוד חדש באזרחות. הג'יהאד הזה החל בכתבה של אור קשתי האובססיבי, שכבר שנים מנהל מסע מקארתיסטי נגד כל מה שמריח יהדות, והעיתון כולו החרה החזיק אחריו, עולל מאמר המערכת.
נקודת המוצא האידיאולוגית של המסע, הוא שקיימת סתירה מהותית בין לאומיות יהודית לבין דמוקרטיה, ולפיכך – בין זהותה היהודית של המדינה לבין זהותה הדמוקרטית.
לפיכך, היחס בין שתי צלעות המדינה היהודית-דמוקרטית, הוא של משחק סכום אפס. ככל שהיא יהודית יותר כך היא פחות דמוקרטית ולהיפך.
אלא שהנוסחה הזאת חסרת שחר, שכן אין ולו צל צילה של סתירה בין השתיים. לאומיות אינה לאומנות ודמוקרטיה אינה קוסמופוליטיות. הלאומיות היהודית והדמוקרטיה במדינת ישראל, הן כלים שלובים – ככל שישראל תהיה דמוקרטית יותר כך היא תהיה יהודית יותר וככל שהיא תהיה יהודית יותר כך היא תהיה דמוקרטית יותר. ולכן, מן הראוי לחזק תמיד את שתי הצלעות.

* דת חדשה – הבלוג "עונג שבת" (עונ"ש) של ההיסטוריון פרופ' דוד אסף, מביא מפעם לפעם לקט של פשקווילים חרדיים. הקריאה בהם מעוררת תגובה מעורבת של חיוך, גיחוך וכעס. למשל, פשקוויל נגד נוער חרדי המתגייס לצה"ל ולשירות לאומי, המשתמש כלפיהם בביטויים אורווליאניים כ"נופלים" ו"הולכים בשבי".
כרוז נוסף הוא הזמנה לקבלת דמי חנוכה מהאדמו"ר שליט"א. מסתבר שאדמו"ר חב"ד ז"ל, שמת לפני עשרים שנה, ממשיך לקבל קהל ולחלק דמי חנוכה. והזצ"ל מוגדר בידי הכת כשליט"א – שיזכה לאורך ימים טובים אמן.
ישו היה יהודי ופעל ביהדות, כזרם בין זרמים שונים. רק לאחר מותו יצרו תלמידיו דת חדשה.
כנ"ל.

* הנחת סלב – אחרי שהתנפץ לנו מיתוס בר רפאלי, לא נותר לנו על מי לסמוך אלא על לירן חולצה אפורה.

* ביד הלשון: להגיש את הלחי השנייה – לכבוד חג המולד, אקדיש את הפינה לביטוי מן הברית החדשה שנטמע בעברית. יש מיספר ביטויים כאלה, וכבר הצגתי באחת הפינות את "מלח הארץ".
הביטוי בו נעסוק הפעם הוא "להגיש את הלחי השנייה." משמעותו – נכונות לספוג עלבון ואולי אף אלימות ולהבליג, ואף להיות נכון לספוג עלבון או אלימות נוספים, ובלבד שלא להפר את עקרון ההבלגה.
הביטוי מופיע בברית החדשה בבשורה על פי לוקאס: "הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי, הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הַשְּׁנִיָּה," ובבשורה על פי מתי: " אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת."