(סיפור)
זה לו שעות שהוּא יושב כּאן, עיניו בּחלון-הקרון הקר. תוֹהוּ שחור, שהוּא שלג לבן מחוּתל תכריכים של לילה. אילמלא אותו סאניטאר לבקן מבּית-המחסה העירוני, הפּריסאי, הוּא ואותו זקֵן שעליו הוּפקד כּליווּי צמוּד (דחליל וֶגֶטָאטִיבִי שפּניו אומרות טימטוּם) נידמה היה לו: הוּא, רק הוּא, שרוּי בּאקספּרס-חצות זה.
אין זו לו פּעם ראשונה שהוּא חוזר וידיו ריקות, מאז עלה, כּמין נברן ממחילתו, מן המחתרת. מי שהכּיר את קְלוֹד רֶנְיֶה שנודע בַּמאק"י כּ"מיסיֶה T.N.T," יודע: לא תמיד נישֹא בּיעף בּרכּבות. להיפך, רכּבות היוּ עפות, בּאוויר, מִמנוּ. רק שהפּעם זה סופי, עניין אבוּד. אפילוּ סיזיפוּס היה נילאֶה כּבר מגילגוּל האבן. זה שנה הוּא נובר בּלי למצוא גם קְצֵה-חוּט בּמירשם-התושבים, מישֹרד-הפְּנִים, מישֹרד-הסעד. אפילוּ לנירנבּרג, בּימי המשפּט, הגיע. "Nihil," הוּא נושף אֵד חם בַּשימשה הקפוּאה, "לא כלוּם." או שחוּסַל הזנאי הזקֵן, או שמסתתר בּשֵם בּדוּי, עם ניתוּח פּלאסטי.
לא בּהוריו שנוֹרוּ בָּרחוב, בּימי וִישִי, הוּא הוגה עכשיו. אף לא בּאחיו הצעיר, גִיוֹם, שנשלח בּכיסא-גלגלים למַאטְהַאוּזֶן. אלא בּהם, בּאותם שכנים חרישיים מנַאנְסִי, הבְּלוּמִים. קרוביו של אותו סוציאליסט, ליאון בְּלוּם, שמכרוּ, בַּפּינה, טבּק. בִּתם, בּת יחידה, היתה קרוּיה על שם סבהּ. כּיוון שלא דייקה להיוולד, כַּמצוּפֶּה, כּנכד, נימנוּ והֵסֵבוּ את שמו של הסב, אַנְשֶל, לאַנְזֶ'לִיק. אך למרות הִתפּשרוּת זאת זכוּ בּפיצוּי לא קטן: בּיופיה הפּורח. אביב ראשון שחזר קלוֹד רֶנְיֶה מן ה"סוֹרבּוֹן" לעירו סטראסבּוּרג, נכנס אל הבּלוּמים לקנות חפיסת "גוֹלוּאַז" – ונתאהב בּה. אהבה ממבּט ראשון, כַּמוּסכּם, היא פּירכה שכּופר בּה הרַאציוֹ. אלא, כּדוֹצֶנְט צעיר, מבריק, לפילוסופיה, מי שנתמחה בּיהוּדי אחֵר, בּבֶּרגסוֹן – ספק אם נותרוּ לו ספֵקות יתירים בּעניין אותו רַאציוֹ ז"ל.
מה שאין כּן בּעניין חינהּ הסוחף של אַנְזֶ'לִיק: הזקיפוּת הרכּה, הגבעולית, העיניים השֵמִיוֹת הללוּ. הוּא היה אז בּשנות-השלושים שלו, קְלוֹד, וכנ"ל היה גילהּ של המאה, נעוּרים הם אוֹפְּיוּם. היא הציצה בּו מוּפתעת כּשאמר לה: "אתגייר." הם חזרוּ אז, לילה חם, מוּכֵּה-יסמין, מן הקולנוע.
"זה עניין גורלי," אמרה לו, "מאוד." ועצרה את צעדיה, על מיפתן-ביתה, בּחושך.
"נכון," אמר נלהב, ועצר אף הוּא וּמיד בּיאר לה: דווקא משוּם שגורלי, שאחראִי, שחשוּב כּל-כּך, בּא בּדברים עִם האורתודוקס, עם הרב ז'וֹזֶף, מִיורשיו של רש"י. לא עם ההוּא, אותו ריפורמי, רַבִּינֶר בּלוֹך.
"לא בּכך," פּלטה ציחקוּק קל, "לא בּכך העניין, שטוּיות." וּבטשה בּחרטום-נעלהּ גזיר-עיתון מתעופף כּסנוּנית בּרוּח.
"מה, אם כּן?" שאל, וּבעט בּסנוּנית-הנייר אף הוּא.
היה זה, הוּא זוכר היטב, בּמאי 39. אך כּמו שאין סנוּנית אחת מביאה את האביב, מה שניבּאוּ העיתונים היה אף קודר מחורף. היא היססה תחילה, הִתקרבה אל כּתפוֹ אך מיד חזרה בּה. לא זו בּלבד, אמרה, שהוּא אַתיאיסט גמוּר – אלא שדחף-ההִתגיירוּת שלו חשוּד, אוֹפּוֹרטוּניסטי. הוּא מעוּניין, טענה גלוּיות, לא בּדתהּ כּי אם בּהּ-עצמהּ; לא בַּדגן המזין, בַּ-blé (וכאן חזרה והיתה קוֹקֶטִית) כּי אם בַּפֶּרַח, בַּדגנית – אם הוּא מבין גרמנית - בַּבְּלוּם...
"בַּ-Talmud de Jerusalem כֵּן, נָכוֹן, גַּם בָּהּ עַצְמָהּ, כַּיַּיִן בַּקֻּבַּעַת וְכַנֶּפֶץ הָאוֹרֵב לְהֹלֶם הַמַּרְעוֹם / יֵש מִן הַטֵּרוּף בּוֹ מוּפָרִים חֻקֵּי הַכֹּבֶד וּכְנָפָיו שֶל אִיקָרוּס בִּיקוֹד חַמָּה נִצְלוֹת / אֲבָל הִיא, וְהִיא בִּלְבַד וְרַק בִּשְעוֹת הַחֶסֶד שֶבָּהֶן הַלֵּב מַתְחִיל לָשִיר בִּמְקוֹם לִפְעֹם / מוֹשִיטָה לוֹ חֶרֶש אֶת מְצוֹף שְפִיוּת-הַדַּעַת הַמַּצִּיל אוֹתוֹ מִצְּלוֹל כָּאֶבֶן בַּמְּצוּלוֹת." אמר, נהנה על שהיא נדהמת, "יש טרַאקטָאט אחד נפלא, שמו 'חגיגה', אוצר יקר. 'לְמַד תּוֹרָה שֶלֹּא לִשְמָהּ,' כּתוּב שם, אַתּ יודעת? 'שֶמִּתּוֹךְ שֶלֹּא לִשְמָהּ אַתְּ בָּא לִשְמָהּ.' 'אַתְּ', לא 'אַתָּה'..."
"מנין לךָ התלמוּד?" היא פּוערת, כּוּלהּ תימהון, את פּיה. אבל הוּא, הדוֹצֶנְט בַּ"סוֹרבּוֹן", כּבר רוכב וצולח על גל-הדְּרָש.
"בּיררתי עם הרב מוֹיאָל, חכם מאלג'יר, שומעת? 'אַתְּ' בִּשֹפתכם – נקבה, גוּף שני. וּמכּאן שגם למען 'אַתְּ', אישה, גוּף שני - מוּתר..."
אבל היא בּשֶלָּהּ: כּלוּם מבין הוּא בּמה מחייב עצמו כּל העושֹה זאת? הסטיגמה, הניכּוּר, ההסתפּחוּת למיעוּט מוּפְלֶה. בּפרט עכשיו, ששֹינאת-עמהּ היא אופנה, אֶפִּידֶמְיָה, נוֹרמה.
"רבּים כּל-כּך רודפים, חינם, מעטים כּל-כּך. כּדאי?"
זה מורט בּו מיתר מסוּכּן וּמתוּח מאוד שעוד אין הוּא מוּדע לו. הַקְרָבָה היא פּיתוּי אַלטרוּאיסטי מקסים ולכן היא גם פּח יָקוּש. "הייתי רוצֶה לתקן, לוּא בִּמעט," הוּא אומר לה לתוך עיניה,
"אֶת מה שעיוותוּ הרבּים כּל-כּך לַמעטים כּל-כּך. מוּתר?"
"מוּתר, הכּל מוּתר. גם התמימוּת," היא מחייכת. אבל רק קו-שֹפתיה שוּתף לַחיוּך, העיניים כּופרות גם בּו. יש ייאוּש שובר-לב בָּאימוּץ המוּסווה שלא להישמע לא מרירה, לא מיוּאשת.
"איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד."
הוּא מוחה. היא אומרת: "תחזור לפּאריס ונִראֶה, המרחק יוכיח."
הוּא חוזר לפּאריס אך איננוּ חוזר בּו. לפתע, בּספּטמבּר, מתחילה המלחמה.

יש איזה סם משכּך בּטילטוּל-הקרונות, זיכרונות הם פּצע. הזקֵן ואותו סאניטאר שמִמוּל נרדמוּ אך הפּצע עוד עֵר. בּפאריס, וּכבר בּימי ה"רֶזִיסְטַאנְס", אותו קמינסקי, ניצוֹל יהוּדי מִסטראסבּוּרג שהוּברח בּארגז של אבק-שֹריפה. כּיוון שנִשדד המיטען מרַכֶּבֶת ה"וֶרמַאכְט", ניצל קמינסקי.
כּיוון ש"מיסיֶה T.N.T" הוּא אשר-על-השוֹד, הוּא גוֹבֶה גם עֵדוּת. את הבְּלוּמִים הִסתיר, מסתבּר, אחד פרַנסוּאַ תיאופיל סִינְיַאק. לא חינם, תמוּרת פראנקים רבּים, בְּמרתף כְּפוּל-קירות (שוּק שחור, קוֹנטראבּאנדה). הוּא עצמו, אותו סיניאק, מיסב יום-יום עִם הגַאוּלַיְטֶר, מְנַהֵל-המחוז של כּוחות הכּיבּוּש של הרַייךְ השלישי, כּמַשְתַּ"פּ. מי שמתאים את עצמו לַכּיווּן בּו נושבת הרוּח – מרוויח. שיתוּף-פּעוּלה עם ה"בּוֹשִים" הוּא עסק מכניס, סחטנוּת – לא פּחות. את הבּלוּמים, זוּלת אותם פראנקים רבּים (וחנוּת-הטבּק) הִנִּיח. רק אל הבּת, אַנְזֶ'לִיק, נטפּל. היא אקזוטית, אמר. מאוד.
"יש לָךְ פּרופיל מזרחי," גיחך, "שמזכּיר לי את נֶפֶרְטִיטִי."
כּשראה שאין די בִּרמזים דקים נסתפּק בּדקים פּחות. יום אחד, כּששלח את ידיו וסטרה על פּניו, הִשליכם הרחובה. היא והוריה (בַּחוּץ היתה "אַקציה") ישר למשֹאיות.
"מִשם," אומר קמינסקי ויונק מבּקבּוּק הקוניאק, "לקחוּ אותם, אָן בּלוֹק, לַקאראנטינה, כּמו בָּקָר." זריקות-חיסוּן, נזכּר קְלוֹד רֶנְיֶה, אינן נכללות בּכתבי קוהלת. מוֹתַר הבּהמה מן האדם הוּא זה, שֶאֶת העדר מְחַסְּנִים ממגיפות. "את מאה חמישים יהוּדֵי הטראנספּורט (כּולל אַנזֶ'ליק, כּולל הוריה) חיסנוּ," אומר קמינסקי ונִשנק לא מן הקוניאק, "מן הקָשָה בַּמגיפות: החיים הבּזוּיים עצמם."
אבל אין זה הסוף, הוּא זוכר וּמצמיד את מיצחו לַשימשה הצוננת (מה מטריף את הדעת יותר, ד"ר בֶּרגסון: אובדן הזיכּרון או קיוּמוֹ המיפלצתי?) יש בַּמוּזיאוּם העירוני מדור מיוּחד לאנתרופּולוגיה. יש שם מוּמחים לפיחלוּץ וּלמוּמיוֹת. הגיעוּ מִבֶּרלין. עם כּל חומרי החניטה. תוך ימים לא רבּים נחנטים שם אותם יהוּדים בִּיעילוּת טֶכנוֹ-נאצית, לא בּמִצְרַיִם ולא בַּפּיראמידות, כּאוסף אנאטומי של הגזע הנחוּת. עכשיו שהקרונות משקשקים זה לא קמינסקי.
זה קול נחרת הקרנף סיניאַק הצופה בּנֶפֶרטִיטִי דרך תא-זכוּכית: Quelle belle...

בּתום המלחמה מעניק לו דה-גול מדאליה. מוּל קבר החייל האלמוני. צלב סאן-לוֹרֵין. אבל אִם העולם מחליף מלחמה בְּשלום הוּא מחליף אוֹבּסֶסְיוֹת: קודם העיף רכּבות בּאוויר ועכשיו מחפּשֹ את סיניאַק. בּסטרַאסבּוּרג אין איש יודע. משתפי-פּעוּלה מאֶמֶש נעשֹים פּתאום "סוכני הרֶזיסטאַנְס לשעבר". אבל גם בּיניהם אין למצוא את מיסיֶה פרַנסוּאַ תיאופיל, שוּם זֵכֶר. על בּיתו האוצֵר את סודות המרתף מוּחלף שלט: "איטליז". מתאים.
קודם-לכן, עוד בּימי הכּיבּוּש, מסתבּר לו: הוריו אינם עוד. גם גִיוֹם חולה ה"פּוֹלְיוֹ". את הווירוּס ריפּא הגאז. משוּם כּך, בּגיחות-חבּלה, כּשמוּצָת המיטען ונסות הרגליים, הריהוּ נותר שם, יחיד מִכּוּלם, לוודא שֶעָפִים הקרונות. "רֶנְיֶה," צועק לו ז'אקוֹ, החבּלן הראשי, קְצַר-רוּח, "או שתִתפּוס מַחֲסֶה או תעוּף מההֶדֶף וזה הסוף!" אבל הוּא, מפוּיח וּבִטווח-הִתאבּדוּת, רואה איך מִתפּרקת לגורמים כּל האוֹרקֶסטרָה: קרון אחר קרון, פלוּגת "אֶס-אֶס" אחר גדוּד של "פַּאנְצֶרְס". זה – בִּשביל אבּא, וזה – בִּשביל אימא, וזה – בִּשביל גִיוֹם, וזה, מאחור שם – בִּשביל אַנזֶ'לִיק...
בּנירנבֶּרג, בּימי המשפּט, עם כּרטיס מזוּייף של רֶפּוֹרְטֶר ("אני מִ'פָּארִי מָאטְש'," הוּא מִתְמַרְפֵּק בּין שומרי הסף) הוּא שומע את לוּדוויג גינתֶר, מפקד מחנה שְרַאגְהַאוּזֶן, חוזר על סיפּוּר חניטת היהוּדים בּאוזני השופט, טֶלפוֹרד טֵיילוֹר.
"איפה סִינְיאַק?" הוּא מרעים מִמקומו בַּיציע אל זה, הנאצי.
"הקהל מתבּקש לשתוק," מתעלם השופט מִשאֵלתו.
"הקהל", כּלומר הוּא עצמו, חוזה בּרוּחוֹ את עיני נֶפֶרְטִיטִי. "איפה סִינְיאַק?" הוּא שואג מלוא-גרונו, מתעלם מִבּקשת המתעלם, "רוצים תשוּבה!!!"
תשוּבה אמנם נותנים לו אבל לא מִפִּי לוּדוויג גִינתֶר. שני גברתני-"מַארינס" גוררים אותו, ספֵּיישל, מִחוּץ לָאוּלם. הוּא בּועט, הוּא נושך, הוּא צועק: "לא תשתיקוּ אותי! מחַפּים פֹּה על פּשע!" מה שמריץ אותו, עיר אחר עיר וגינזך אחר גינזך, אינו רגליו, רק הנקם.

וכעת הוּא יושב כּאן, עיניו בַּחלון. חזרה לִסטרַאסבּוּרג? לקָאנוֹסָה? לופת בּידיים ריקות ראש לוהט זה, עליו הִכריזה פּעם ה"גֶסטַאפּוֹ" פּרס-עתק. חנוּק מִדחיסוּת-הקרון הוּא פּותח חלון, שיחדור קצת אוויר צח. זה, הזקֵן בַּמושב שמִנגד, פּוצח בּשיעוּל פּתאום, כּמין צרורות תמ"ק.
"לסגור את החלון!" כּך זה, הסאניטאר, היסטֶרי. וטופח לַצמח ההוּא על גבּו ושולף מסיכת-חמצן. "הִנֵּה, הִנֵּה זה כּאן," הוּא גוהר על חוֹלֵהוּ כּאֵם על ילד, "האוֹקְסִיזֶ'ן! עכשיו לנשום עמוק, מיסיֶה סינְיאַק..."
"סִינְיאַק?!" הוּא שולח ידיים גרוּמוֹת אל אותו סאניטאר, "מה אמרתָּ?" ורואה איך מינוּן-ההיסטֶריה מוּכפּל בּעיניו הקמות של האיש. צינור-האוויר משתלשל מאותה מסיכה כּצינור של מֵעַיִם.
"השֵם הפּרטי," הוּא נוהם אל פּניו, "מהוּ שמו הפּרטי? דַבֵּר!"
"פרַנסוּאַ, פרנסוּא תיאופיל," מעלֵעַ האח הרחמן, טְרוּף-פּחד. הוּא מרים מריצפּת-הקרון את צינור-החמצן שניתַק, "מה יש?"
"יש, יש הרבּה," הוּא שואג, "מִסטרַאסבּוּרג? מרחוב פוֹש? מחנוּת המכּולת?"
"כּן, כּבר שנה מאוּשפּז בּפּאריס... החלון, מיסיֶה! תסגור את החלון, האיש נחנק..."
"לאן אתה מוביל אותו?" (ועוד החלון פּתוּח).
"הבּיתה. אין מקום בַּסאנאטוֹריוּם. הוּא גמוּר..."
"מי זה החליט?"
"הרופאים, כּוּלם... תסגור את החלון, מיסיֶה. אין לךָ לב? הרוּח..."
"הרוּח זה בּסדר. מה שנוגע לַלב – אבד לי."
"מה זאת אומרת? איפה?"
"בַּמוּזיאוּם העירוני."
קול חירחוּרוֹ של האיש הזקֵן נבלע בִּשריקות הרוּח. הוּא רואה את האח הרחמן מחוויר: "מה עשֹיתָ, מיסיֶה? תִסתכּל..."
אבל אין בּו שֹימחה, אף לא שמץ-פּוּרקן. רק תיפלוּת חלוּלה, נוקבת. איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד.