על "עת לכל חפץ" מאת יואל נץ

מעיין 2015, 79 עמ'

כל יודע ספר מבין ששם קובץ השירים המלבב הזה נגזר מהפסוק בקהלת ג' 1: "לכול זמן, ועת לכל חפץ", ועבור מי שזיכרונו איננו משופר, מציע המחבר איזכור בשירו האחרון בקובץ – "סוף דבר" (עמ' 79).

המחבר מבקש לרמז, מן הסתם, בבחירת השם הזה שמדובר בשירים הנעגנים באירועים ובאישים, שירים לעת מצוא, בלי יומרות של גילוי כיבשונו של עולם, בלי יומרות של שירה קנונית. כל זה איננו מונע מהקורא הנאה צרופה, כי זאת יש לומר כבר בפתח הדברים – יואל נץ, אשף התרגום מרוסית ומפולנית, מפליא לעשות בחרוזיו, מרעיף על הקורא מטובו, מההומור שלו (למשל, השירים "אז אמרת לי..." עמ' 24, "מבצע" בעמ' 60), ומתבונתו הכובשת, וכן, מה לעשות? יואל נץ הוא פטריוט (ראו לדוגמה – "יישובים העוטפים את ארצנו" – עמ' 65), תכונה לא כל כך אהודה בימינו.

אני מוכן להישבע כי רבים מהשירים שבקובץ מוכרים לי – אולי מהמכתב העיתי "חדשות בן עזר", ואולי מקובצי השירים ששלח לי במשך 3 השנים ששימשתי כעורך כתב העת "מאזנים", קבצים אשר משום קוצר היריעה, בחרתי מתוכם רק שירים בודדים.

כל שיר בקובץ הזה מדבר אל ליבי, ואילו היה לי הכישרון שלו – הייתי מתנסח בדיוק כך. למשל, כשהוא לועג לדתיים החשוכים ש"יודעים" מה האל חושב ומתכנן ("אני מאמין", עמ' 66); ומה אפשר לומר על השיר שמתאר שיחה מענגת בין האב לבתו הפעוטה ("אתה מבטיח", עמ' 78-75)?

הקורא יוכל למצוא בספר גם פואמה שלימה המתארת את קורות חייו של יואל נץ, ובעיקר את הקריירה המפוארת שלו בתחום הצילום, ודווקא את הישגיו בתחום התרגום והספרות היפה – לא ניתן למצוא שם. מזל שנאוה סמל מזכירה דברים אלה בפתיח לספר, וכן עושה גם ד"ר אביב עקרוני על הצד החיצוני של העטיפה האחורית.

מי שנפגע מביקורת פוגענית של מבקרי ספרות (שעל הרוב רק רפרפו על פני מושא ביקורתם), ירווה נחת מהשיר "המדריך" (עמ' 25) – שם מושווה מבקר שמבטל את ערכן של יצירות מופלאות – למדריך תיירים המתעלם מחמדות השכייה של האתרים בהם הוא מסייר עם קבוצת מטיילים. וכן גם נושא ההטרדות המיניות, שאיננו יורד מעל סדר יומנו, זכה לסיקור הומוריסטי בקובץ הזה: סגן גד רפאלי מהשיר "דינה ברזילי" נשלח לשבוע קלבוש על כך שהתעניין מעל המידה בתיק האישי של דינה ברזילי ("הידד לנשמות הטובות!" עמ' 39-38).

הספר באמת מלא כל טוב – ספר מלבב, כבר אמרנו?