מתוך המבוא
שנכתב ביוני 1985 למהדורה העברית
של ספר הראיונות "אין שאננים בציון"
שהופיע בספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
וכבר לפני 30 שנה התריע על הסכנה!

...בייחוד לאחר מלחמת יוני 67' – חלה התעוררות דתית-לאומית, שמצאה ביטוי סמלי במיתוס הצנחנים הבוכים מול הכותל, ונתגלגלה, לקול תקיעות שופר, באיזו הרגשה כללית, שהחילונים – שהם כידוע אנשים חסרי ערכים ואמונה, אפילו הם יהודים, ישראלים וציונים – גילו את האמונה האמיתית באותה פגישה רוויית-דמעות עם הכותל, ואילך, שהרי כידוע אחד מעיקריה של היהדות הוא שאין כאבנים מקודשות כדי לעורר אמונה בלב בני-אדם.
זאת ועוד: כלום מה שהתרחש לנגד עינינו לא הראה, באותות ובמופתים, שאלוהים שוב אינו אותו אלוהים "יהודי", האחראי לגורל הפאסיבי, הגלותי – אלא הוא אלוהים ישראלי בתכלית, שהוביל את צבאות ישראל לניצחונות לאומיים בעלי משמעות דתית? – אם אלוהים הוא אכן כזה, אמר לעצמו מעתה בגאווה הישראלי-המצוי: כלומר: אם ההשגחה העליונה – בעזרת כמה רבנים, גנראלים ומנהיגים פוליטיים – אכן התאימה עצמה לצרכיה הצבאיים והביטחוניים של מדינת ישראל – (או, לפי הגרסה הדתית-בלבד: צרכיה אלה של ישראל התאימו עצמם לרצון ההשגחה העליונה) – הרי שאפילו מבחינה תועלתית (שלא לומר, צינית) ראוי לנו לתמוך בה, בהשגחה העליונה, שהרי כמה דיוויזיות-לטובתנו יש לחילונות, לתרבות, לסוציאליזם-הדימוקראטי ולהומאניות העולמיים? העולם ברובו הוא ממילא נגדנו.
ובכלל: על מחנה נאמניו ואמוניו של אלוהים אשר כזה, שוב אין זו בושה להשתייך. האדם היהודי החדש בישראל, בייחוד הצעיר הדתי, השתחרר סופית מתסביך החולשה הגלותית, ואמונתו החלה עוטה דמות של הערצת הכוחניות ובוז לרכי-הלב, ההומאניסטיים, המתלבטים ו"יפי הנפש" למיניהם.
זוהי דתיות שהשתעבדה מרצון לקסם האפל של הלאומיות והכוחניות, בלי להציב לעצמה שום סייגים שהם חלק בלתי-נפרד מלאומיות הומאנית, פלוראליסטית-חילונית ודימוקראטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת-האדם האוניברסאלית, שמקורו ביהדות.
חל כאן אפוא מעין היפך מושגים ותפיסות מוזר ומזעזע. הקיצוניות הלאומית והדתית, פרי-באושיה החברתיים והפוליטיים של התקופה שלאחר יוני 1967, החלה משכתבת את תולדות הציונות ומפעל-ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל כמו היו מעיקרם תנועה דתית, תוך העלמת ההתנגדות הדתית העזה שבה נתקלה הציונות מראשיתה.
תקופתה "החילונית-כביכול" של הציונות ותנועת-העבודה הארצישראלית – נתפסה כמין מכשיר בידי ההשגחה העליונה, משל לא היו כל האנשים והתנועות הללו אלא קליפות שכוח-חיותן בא להן רק מניצוצות-הקדושה שהיו צפונים בהם, ורק עתה – ובייחוד לאחר יוני 1967 – באו ונתגלו הניצוצות בדמות ההיסטוריה הקדושה והמחודשת של הציונות, כפי שביארוה לנו היטב אבות הלאומנות הדתית בישראל, שחלקם חיים באווירה ובהשקפה של ערב הופעת משיח חדש ועידן הגאולה השלמה, שיתבטאו, בין היתר, בהקמת הבית השלישי על מקום מסגד כיפת הסלע, וחידוש עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות.
וכך, האדם החילוני, ה"אפיקורס" כפי שכונה בעבר, שוב אינו נתפס בישראל כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים – אלא כיצור תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו.
ואילו האדם הדתי בישראל שוב אינו נתפס כאדם תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו – אלא כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים, כאילו מונח בכיסו חוזה-ביטוח אם הקב"ה.
ואפשר אולי לומר, כי מכמה בחינות, הדתי של היום הוא ה"אפיקורס", החילוני הנהנתן של אתמול, ולהפך. ואין לך ביטוי מובהק יותר לכך מאשר דממתה של היהדות הדתית בתוך הספרות העברית החדשה הנוצרת בארץ-ישראל.
מבוכתו והתלבטותו המוסרית (אולי אפילו ה"רליגיוזית") של ה"צבר" החילוני נתפסה מעתה כהמשך ה"פאסיביות" הגלותי, המשך ההתכחשות, הזרות, ה"תבוסתנות" וה"קוסמופוליטיות" – כל אלו תכונות "יהודיות" טיפוסיות (שונאי-ישראל היו מוסיפים ואומרים, שגם "מתירנותו" של הדור הישראלי החילוני היא תכונה יהודית גלותית טיפוסית).
ואילו את כתר האקטיביזם היהודי הדתי-לאומי (שהוא בעצם הרס היהדות האמיתית) – החלו נושאים מעתה, בהתלהבות משיחית ובאש זרה, "הכנענים החדשים", אנשי "גוש אמונים" ודומיהם במחנות הקרובים לדעתם, שכאבותיהם ה"כנענים" משנות הארבעים והחמישים, הביאו לידי קיצוניות את תהליך הריסתה של היהדות בידי הציונות.
אלא שמגמת פניהם של בעלי הכיפות הסרוגות, נושאי הקאלאצ'ניקובים ולובשי מעילי-הרוח מעל ארבע-כנפות – לא פנתה מבחינה תרבותית לעבר המיתוסים העבריים הקדמונים (ה"כנענים"), אלא נתמקדה מבחינה גיאוגראפית-התנחלותית, כאשר חלק ניכר מן המיתוס שלהם, המתממש בינתיים בדרכים מעשיות מאוד, נבנה והולך על ערש עבודת-האלילים הישראלית: שומרון.
ומאחר שהמושגים נסתלפו מיסודם, נחשבת הבריחה מן היהדות (המונותיאיסטית, בעלת שליחות מוסרית-אוניברסאלית), כשיבה אל ה"יהדות" (ה"כנענית", נוסח "גוש אמונים" ודומיו), ואילו השיבה אל הציונות (החילונית, המקורית), נחשבת כבריחה מן ה"ציונות" המקובלת כיום בחוגים רחבים, ובייחוד בגלגולה הלאומני-קלריקאלי, שצבר תנופה ואף היה אחד הגורמים לעליית "הליכוד" לשלטון, ב-1977.
וכך, כשהישראלי אינו יכול עוד להיות ציוני (כלומר, לשאת בעולו של גורל לאומי יהודי חילוני, נוסח ברנר, ללא רמייה עצמית, וללא ציניות, רפיסות מחשבתית ומיסטיפיקאציות) – הריהו נעשה "יהודי" (כלומר, עובד-אלילים ישראלי מצוי), או כהגדרתו של אמנון רובינשטיין (בספרו הנ"ל), בהיפוך האימרה המקובלת: "היה גוי בביתך ויהודי בצאתך":
"גוי", כלומר יהודי דתי שמהותו נסתלפה למעין עבודת-אלילים שבטית והיעדר מעצורים מוסריים-הומאניים, או יהודי חילוני, שמתוך טמטום ופחדנות מכחיש את חילוניותו הציונית כהשקפת-עולם מחייבת ושוקע באורח-חייו הנוח בבית.
ו"יהודי", כלומר בא בשם היותו דתי או "נרדף" או צאצא לבני-עמו שעלו בעשן, וכל זאת לצורך יצוא, לצדקנות-עצמית ולכפייה דתית, לאומית ותרבותית לסוגיה.
מעתה פתוחה היתה הדרך להתעוררות מחודשת של עבודת-האלילים הישראלית, פרי הייאוש מן היכולת לפגוש פנים-אל-פנים גורל יהודי חילוני בישראל, בלי מיסטיפיקאציות, ומול הערבים, ובמציאות היסטורית שבה האקטיביזם, לכל סוגיו, נעשה לא פעם פאטאליסטי, כוח הפועל באופן סהרורי; הריסתה או שלילתה של הגלות היא גם המשכה, וכל "התחלה חדשה" ישראלית, בין היא עברית-"כנענית" ובין יהודית-דתית, או לאומנות סתם, מביאה לידי הקצנה מסוכנת את התוכן החיובי שהיה לציונות מראשיתה:
הרצון לשינוי ההיסטוריה והחיים היהודיים מעיקרם; שינוי ולא ניתק, שינוי ולא סתגרנות, ולא יבנה ולא מצדה, ועל אחת כמה וכמה – לא שומרון.

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).
האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.
גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":
"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).
מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?
וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.
מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).
ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).
האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:
"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).
אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

[אהוד בן עזר: הספר "אין שאננים בציון" אזל, והוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה נוספת שלו כי יש לה ספרים חשובים יותר לטפל בהם, חשובים מאלה שכתב סופר נידח, אבל אפשר לקבל את כל הספר בפנייה אלינו במייל, בקובץ וורד עברי – הודות לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה את החומר].